|
בבית המשפט העליון בירושלים ע.א. 8573/08
הוגש ביום 12.10.08
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
בעניין:
1. עוזי אורנן 2. אורי אבנרי 3. איתמר אבן-זוהר 4. יוסף אגסי 5. יהודית בובר אגסי
6. שולמית אלוני 7.אלון אולארצ'יק 8. יוסף ברנע 9. איברהים דויירי 10. עינב הדר
11. יובל הלפרין 12. חן יחזקאלי 13. יוברט יו-לון 14. עפרה ישועה ליית 15. יהושע סובול
16. יהושע פורת 17. רבקה (בקי) קוק 18. נילי קוק 19. עאדל קעדאן 20 .דן תמיר
21. גדעון שפסקי
ע"י ב"כ עו"ד יואלה הר- שפי ועו"ד יוסף בן משה
מרח' לאה 18 תל-אביב 69412
טל' 6444792 – 03 ; פקס' 6444695 – 03
yoella@bezeqint.net
המערערים
- נ ג ד -
1. משרד הפנים 2. היועץ המשפטי לממשלה
שניהם באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
ע"י עו"ד עמליה לב (הדר)
מרח' מח"ל 7, מעלות דפנה, ירושלים
טל' ישיר: 5419571 – 02 ; פקס' 5419581 - 02
המשיבים
הודעת ערעור
מוגש בזאת ערעור לבית משפט נכבד זה על פסק דינו של כב' השופט נעם סולברג בבית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.07.08 ב-ה.פ. 6092/07, שבו נדחתה בקשת המערערים למתן פסק דין הצהרתי, על-פיו הלאום של המבקשים הוא ישראלי, על מנת שפסק הדין ישמש את המבקשים כתעודה ציבורית לצורך בקשתם לשינוי פרט הלאום במרשם האוכלוסין.
המבקשים הם אזרחי מדינת ישראל וכאמור בפסק הדין רובם רשומים בפריט "לאום" שבמרשם האוכלוסין כ"יהודי" ואחרים כ"ערבי" או "רוסי" או "דרוזי" או "בודהיסטי" או "גרוזיני" או "בורמני" או תחת שם אחר.
מבקש מספר 1 פרופ' עוזי אורנן רשום בפריט "לאום" כ"עברי".
מבוא:
שגה בית המשפט הנכבד קמא בקביעתו, כי כל שבא לפסוק בפסק דינו הוא, "שהנושא אינו שפיט" (ס' 61 סיפא לפסק הדין). ולא היא. שהרי ביהמ"ש קובע נחרצות, כי "אין בנמצא – מבחינת החוק והמשפט – לאום ישראלי ואל לו לבית המשפט לברוא בריאה שכזו יש מאין; לחוקק במקום לשפוט" (שם, ס' 60).
מכאן אתה למד, כי לו סבר ביהמ"ש קמא כי לאום ישראלי קיים (לא רק כמציאות שאין להתעלם ממנה) מבחינת החוק והמשפט – היתה מסקנתו באשר לשפיטות הסוגיה שונה אולי לחלוטין. בכך שבית המשפט קמא הניח את המבוקש - הוא הכשיל את עצמו; ועל אף פסק הדין היסודי, המעמיק והבהיר להפליא – הגיע למסקנה שגויה.
המערערים גורסים, כי קיומו של הלאום הישראלי הוא עובדה שגם המחוקק הישראלי התייחס אליה כאל RES IPSA LOQUITUR (ר' ס' 14 להלן) ואשר על כן ביהמ"ש לא נדרש לחוקק ולא כל שכן לברוא את הלאום הישראלי. הסוגיה שהונחה לפתחו על ידי המערערים היתה: הסרת מחסום מינהלי, שמנע מן המערערים את ההכרה בהיותם שייכים ללאום האמור.
ואלה נימוקי הערעור:
1. שגה בית המשפט קמא עת קבע, כי "אופייה הדומיננטי (של בקשת המערערים – הח"מ) הוא ציבורי, אידיאולוגי, חברתי, היסטורי ופוליטי; ואיננו משפטי" (סעיף 42 לפסה"ד), ועל כן אינו שפיט.
המערערים יטענו, כי אופייה הדומיננטי של בקשתם הוא משפטי, אך בית המשפט קמא הוא שהעדיף לדון בה במישור הפוליטי – האידאולוגי ולא במישור המשפטי.
בית המשפט קמא עצמו קובע, כי הנושא הוא שפיט מבחינה נורמטיבית, אך גורס, כי הוא אינו שפיט מבחינה מוסדית (ס' 59 שם). המערערים יטענו, כי הנושא שפיט גם שפיט גם מבחינה מוסדית. הואיל והכרעה בסוגיה זו היא בעלת נפקות יומיומית בחיי המערערים: השימוש במסמכי המדינה המעידים על מעמדם האזרחי במישור הבינלאומי, שראש וראשון בהם הוא הדרכון ואילו על נפקותו במישור המשפטי הפנימי אין צורך להכביר מלים, שהרי אין כמו בימ"ש נכבד זה מיטיב לחוות זאת לעתים מזומנות (בג"ץ 6698/95 עאדל קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פד"ע נד (1) 258; בג"ץ5601/01 אברהים דווירי נ' מינהל מקרקעי ישראל; בג"ץ 7574/06 הסוללים נ' מינהל מקרקעי ישראל; בג"ץ 8036/07 פאתנה אבריק-זבידאת נ' מינהל מקרקעי ישראל).
המערערים יטענו, כי היות הלאום הישראלי סוגיה פוליטית/היסטורית/פילוסופית אינה שוללת את היותה שאלה משפטית. מאחר ולשאלה משפטית זו יש נפקות מעשית לחיי הפרט הן בתחום המשפט הפנימי והן בתחום המשפט הבינלאומי – אין בית המשפט בן חורין להתנער מלהכריע בה.
2. המערערים יטענו, כי הריבונות היא סימן ההיכר של מדינה עצמאית, והריבון הם כלל אזרחיה שאזרחותם מובטחת להיות "מלאה ושווה" (ר' הכרזת המדינה). במדינה דמוקרטית מקוימת ריבונות זאת על ידי כל אזרחיה, על ידם בלבד ולא על ידי זולתם.
3. שלילת קיומו של לאום ישראלי הכולל את כל האזרחים - כמוה כשלילת מציאותו של ריבון לגיטימי, או כשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית דמוקראטית.
4. כלל אזרחי המדינה הם הלאום, והם אמורים להיות מודעים להשתייכותם אליו, נאמנים לו ומוגנים על ידו.
5. עובדת היות כלל אזרחי המדינה – לאום, עושה את המדינה המודרנית לאומה (nation).
ישראל היא אומה החל מיום הכרזתה כמדינה, ובתור שכזאת נתקבלה כחברה בארגון האומות המאוחדות.
6. המערערים יטענו, כי לא מדובר בסמנטיקה גרידא - "אומות מאוחדות" - אלא גם במהות., הואיל ובמבוא למסמך היסוד של הארגון נאמר במפורש, כי חברוּת בה היא של האנשים המוכללים יחד ע"י כל אחת מהאומות הריבוניות: "We the peoples of the United Nations…"
7. המערערים יטענו, כי Nation People of the Israel The- העם של האומה הישראלית, העם המיוצג ע"י מדינת ישראל בארגון האומות המאוחדות, אינו כולל יהודים בני אומות אחרות, אלא את אזרחי המדינה בלבד "בלי הבדל דת, גזע או מין".
8. המערערים יטענו, כי בהכרזת המדינה קם הלאום הישראלי, המורכב מבני "העם העברי העצמאי בארצו" ו"בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל" אשר נקראו "לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".
9. תשומת לבו של בית המשפט הנכבד מופנית לכך, שאין קריאה זהה ל"עם היהודי בכל התפוצות" לקבל "אזרחות מלאה ושווה" ולהיות שותפים "בכל מוסדותיה של המדינה".
10. המערערים יטענו, כי הקביעה הכלולה בפסק הדין של בית המשפט קמא ש"לא נוצרה במדינת ישראל אומה ישראלית בנפרד מן העם היהודי" בטעות יסודה. עפ"י הכרזת המדינה, יהודי התפוצות אינם חלק מהאומה הישראלית. הם חלק מהאומות שלהם, הם משתתפים במוסדות אומותיהם וכך הם מיוצגים בארגון האומות המאוחדות.
11. לא בכדי נרשם בדרכון פריט לאום "ישראלי" ולא "יהודי", כי רישום "יהודי" היה קובע את מעמדה של מדינת ישראל כמדינה תיאוקראטית וגם פוגע במעמדם של יהודי התפוצות כבני הלאום של מדינתם. מבוכה מסוג אחר הייתה נוצרת אילו בדרכונו של ישראלי שרשום במירשם האוכלוסין כ"ערבי" היה רשום: "nationality Arab".
12. אכן, כנאמר בפסק הדין של בימ"ש קמא, "אדם אינו יכול להשתייך לשני לאומים" (סעיף 45). אבל אותם יהודי ישראל שירצו להכריז על השתייכותם ללאום ישראלי לא יידרשו לוותר על שייכותם לעם היהודי. כך גם יהודי ארצות הברית – למשל, משתייכים ללאום ארצות הברית של אמריקה, וכל מי מהם הרוצה בכך, יכול להכריז עם זאת על היותו שייך לעם היהודי. אין זה סביר שמדינת ישראל תעניק לאזרחיה היהודים פחות זכויות מאשר יהודי ארה"ב מקבלים ממדינתם.
13. זכותו של אדם לשאת את לאום מדינתו היא זכות שלא ניתנת לערעור, הואיל והלאום מבטא את זיקתו המשפטית של האדם למדינה.
בהכרזת המדינה נקבע העקרון של "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" בלי להזכיר הבדל בלאום, הואיל וההנחה היתה והינה, שכלל האזרחים הם הם הלאום.
14. לא רק זו אף זו. חמישה ימים לאחר הכרזת המדינה החליטה מועצת המדינה הזמנית בישיבה מיום 19 במאי 1948 על חקיקת פקודת אוניות (לאומיות ודגל), תש"ח-1948 בה נקבע בסעיף 2: "כל אוניה הרשומה במדינת ישראל, לאומיותה היא של מדינת ישראל".
המערערים יטענו, שגם בכך הוכח קיומה של "לאומיות ישראלית" כפועל יוצא של הקמת המדינה, ויותר מאוחר, בחוק הספנות (כלי שיט), תש"ך – 1960 שביטל את פקודת אוניות ובא במקומה, נאמר בסעיף 85: "לאומיותו של כלי שיט הרשום לפי חוק זה היא ישראלית".
15. המערערים יטענו, כי מדינה המונעת מאזרחיה לשאת בגאון את לאום מדינתם איננה מדינה דמוקרטית המכבדת את זכויות האדם והיא מפרה את ההתחייבות שלקחה על עצמה במסמך הייסוד שלה, אשר היה בסיס לחברותה בארגון האומות המאוחדות.
16. זאת ואף זאת: אם תאמר שהלאום של אזרחיה היהודים של מדינת ישראל הוא הלאום היהודי – הרי באמירה זו עצמה אמרת שמדינת ישראל היא מדינה דו-לאומית, או רב-לאומית. לא המערערים הם החותרים "תחת יסוד הקמתה של מדינת ישראל" (ס' 29 לכתב התשובה של המשיבים, כמצוטט בסיפא של ס' 14 בפס"ד ביהמ"ש קמא). מי ששולל קיומו של לאום ישראלי הוא הסולל את דרך המלך (הגם שלא מדעת ושלא מרצונו) לאלה הדורשים מדינה דו-לאומית.
17. שגה בית המשפט קמא עת סבר, כי "מדובר בנושא הנוגע לשורש הקיום של הישות הריבונית היהודית בארץ ישראל" (סעיף 44 לפסה"ד).
המערערים יטענו, כי לא קיימת "ישות ריבונית יהודית בארץ ישראל" אלא ישות ריבונית ששמה ישראל והחלטותיה מתקבלות ע"י הלאום הישראלי - כלל אזרחיה בלבד ללא הבדל גזע, דת או מין. ליהודים שמחוץ לישראל, באשר הם, אין חלק בקבלת ההחלטות של מדינת ישראל.
18. המערערים יטענו, כי בבקשתם לרשום אותם כבני הלאום הישראלי הם מעמידים את הנאמנות לארץ ולמדינה ראשונה בסולם הנאמנויות. אך זאת מבלי לשלול נאמנויות משניות לזהותם האתנית, הדתית, התרבותית או המגדרית.
19. המערערים יוסיפו ויטענו, כי נאמנות מדינתית קשורה לשייכות מדינתית, וזאת בתמצית מהות הלאום – אדם הוא בן הלאום (national of), היינו הוא שייך ללאום המעמיד את מדינתו – האומה. הווה אומר, יחסי הגומלין בין שייכות ונאמנות מבטאים את תמצית הלאום.
20. שגה בית המשפט קמא עת סבר, כי קבלת בקשת המערערים תוביל להפרת האיזון העדין שבין מרכיביה הלאומיים והתרבותיים של המדינה... ו"אם יוכר לאום ישראלי, יצטרכו בני הלאום היהודי בישראל לבחור בין שניים: האם הם ישראלים, ואז לא יהיו יהודים או שיהיו יהודים, ואז לא יוכלו להיות ישראלים; כיוצא בזה לגבי בני המיעוטים" (סעיף 45 לפסק הדין).
המערערים יטענו, כי אין כל קשר בין בקשתם לבין זכותו הבלתי מעורערת של יהודי בישראל להכריז בלי מורא על היותו יהודי, לא פחות מאשר יהודי בארצות הברית ובכל מדינה אחרת.
21. גם משרד הפנים הכיר בלאום ישראלי ורשם אותו בדרכון. אזרח ישראלי לא יכול לצאת את הארץ ולחזור אליה מבלי להציג תעודה ציבורית זו.
טענת המשיבים, כי "המילה הלועזית המקבילה ל'אזרחות' היא"`nationality` אין לה כל יסוד, ומוטב היה לולא נטענה. תרגום המלה "אזרחות" היא "citizenship".
אין חולק על כך, שלכל מונח עשויות להיות משמעויות שונות, בד"כ על פי ההקשר שבו הוא מופיע. ויש תחומי חפיפה בין מונחים. ואכן כזה הוא המצב כאשר מדובר ב"אזרחות" וב"לאום". אולם למשיבים היה ברור במה דברים אמורים ב-ה"פ 6092/07 כמו גם בבג"צ שקדם לה. מן המפורסמות, כי המחוקק אינו משחית מלותיו לשווא. אשר על כן על המשיבים הנטל להסביר, על שום מה מופיעים בשני מיסמכי המדינה – בדרכון ובמירשם האוכלוסין - שני מונחים שונים אם הם "מקבילים", או על שום מה ה"תוכן" שונה בשני המקרים אם אכן מדובר באותו דבר עצמו. אם לאום ואזרחות "מקבילים" במובן זהים – למה להשתמש פעם ב"אזרחות" ופעם ב"לאום"? ואם אכן הם זהים, למה התוכן / ההגדרה במיסמך אחד היא "יהודי" ובמיסמך אחר היא "ישראלי" וכיצד הופך "ערבי" במיסמך אחד ל"ישראלי" במיסמך האחר?
הרציו העומד מאחורי הרישום באנגלית בדרכון הוא, שבכל מדינה מערבית דמוקרטית קיימת חפיפה בין אזרחות ובין לאומיות וכלל האזרחים הם הלאום.
לכן, אם מושג הלאומיות מקביל וחופף למושג האזרחות, שואלים המערערים מדוע לא נענה משרד הפנים לבקשתם לרשום את הלאום שלהם כלאום ישראלי.
22. המחשה מאלפת לנתק המוחלט בין המציאות לבין עמדת המשיבים היא הכרזתו של שר הפנים מר מאיר שטרית, כי הוא לא רואה לנכון לקרוא לשרות הלאומי "שירות אזרחי", משום שכל האזרחים של ישראל נמצאים במדינה שבה הלאום הוא ישראלי (ר' "שר הפנים: על הציבור הערבי להצטרף לשירות לאומי", (עיתון הארץ 13.11.07 – הקישור: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/923649.html ).
23. גם חוק שירות לאומי, התשי"ג-1953 וחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 אינם מבחינים בין לאום יהודי או לאום ערבי או לאום דרוזי וכיו"ב, כפי שעושה משרד הפנים.
24. המערערים יטענו, כי ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית סיבתה במישור הפורמלי, בהחלטת האומות המאוחדות על הקמת שתי מדינות על ידי שתי הקהילות הגדולות החיות בארץ (יהודית וערבית) ובמישור המהותי על "יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".
25. שגה בית המשפט קמא עת קבע, כאמור, כי אם יבחרו היהודים החיים בארץ בלהיות ישראלים לא יהיו יהודים ולהפך (ר' סעיף 45 לפסה"ד). המערערים יטענו, כי אין כל סתירה בין היות אדם ישראלי עפ"י זהותו המדינתית והיותו יהודי עפ"י זהותו הדתית ו/או תרבותית ו/או אתנית.
26. בית המשפט קמא קבע, כי דין הבקשה להידחות גם מן הטעם, כי בשנת 2000 (צ"ל 2002 – הח"מ) תוקנו תקנות מרשם האוכלוסין (רישומים בתעודת הזהות), התש"ן– 1990. רישום פריט הלאום הושמט מתעודת הזהות והפך לנתון נסתר ולא פומבי (ר' סעיף 47 לפסה"ד) וכי לפי פסיקת בית המשפט הנכבד הזה הרישום הוא בגדר מאסף סטטיסטי בלבד (ר' סעיף 48 לפסה"ד) .
המערערים יטענו כי קביעה זו אינה מדוייקת.
עפ"י תק' 1 לתקנות מרשם האוכלוסין (קבלת פרטי רישום של נרשם), תשל"ה- 1975: "פרטי הרישום האחרים של נרשם שאדם אשר יש לו לכאורה עניין בדבר רשאי לקבל ידיעה עליהם, הם:....(5) הלאום;...".
כמו כן, לא הושמט פרט הלאום מתעודות אחרות המתבססות על הרישום במרשם האוכלוסין כגון תעודת לידה, תמצית רישום וכיו"ב, ולא פעם נקלעו ישראלים בחו"ל לקשיים בהוכחת זהותם בכלל ולאומיותם בפרט, כאשר נדרשו להציג תעודות אלו (מתורגמות) ובהן רישום פרט לאום הסותר את הרישום שבדרכון.
המערערים יוסיפו ויטענו, כי גם אם מדובר במאסף סטטיסטי, הרי לשם השלמת התמונה הסטטיסטית מן הראוי שיהיו נתונים גם לגבי מספרם של אלה המצהירים על היותם בני הלאום הישראלי.
27. שגה כב' בית המשפט קמא עת קבע מחד גיסא ש"אין עוררין על עצם קיומו של הלאום היהודי" ומאידך גיסא ש"אין בנמצא – מבחינת החוק והמשפט – לאום ישראלי".
א. באשר ל"לאום" היהודי
28. אי אפשר להגדיר את כלל היהודים בעולם בתור שייכים ל"לאום יהודי", שהרי היהודים בכל ארצות הדמוקרטיה שייכים כולם ללאום המדינה שבה הם אזרחים. כבוד השופט סולברג עצמו קובע, כי אדם אינו יכול להשתייך לשני לאומים (סעיף 45 לפסה"ד), והשתייכותם של היהודים ללאומי מדינותיהם אינה מוטלת בספק. בה בעת היותם יהודים אינה מוטלת בספק (כל עוד הם בוחרים בכך) – אבל לא בתור "בני הלאום היהודי". מכאן, שאם כוונת הקביעה היא שכלל היהודים בעולם מהווים את "הלאום היהודי" הרי קביעה זו אין לה על מה שתסמוך.
בבג"צ 95 / 5070 נעמת – תנועת נשים עובדות ומתנדבות נ' שר הפנים, פ"ד נו(2) 721, 750 נקבע, כי גיור מביא להצטרפותו של המתגייר לעם היהודי, אך המערערים יטענו כי "עם יהודי" אינו בגדר ישות משפטית.
העולם המשפטי המערבי רואה ב – "People" :
The citizens of a political unit, such a Nation or a State ;a nationality
וב – West's Encyclopedia of American Law, by Jeffey Lehman, Shirelle Phelps,2004 - מוגדר People כדלקמן:
"The aggregate of the individuals who comprise a state or a nation.
In a more restricted sense, as generally used in Constitutional Law, the entire body of those citizens of a state or a nation who are invested with political power for political purposes (the qualified voters)."
לא הגיור הוא שהופך את המתגייר לבן הלאום הישראלי (אם הוא חי בישראל), אלא החקיקה האזרחית הישראלית, היא הנותנת לו את הזכות להפוך לאזרח, אם הוא רוצה בכך.
שינוי דת אינו אמור ליצור שום הבדל במעמדו של האדם במדינתו בתור "בן לאום המדינה".
ב. באשר ללאום הישראלי
29. אין זה נכון שמבחינת החוק והמשפט אין בנמצא לאום ישראלי. נכון שברשימת הלאומים שמשתמש בה מינהל האוכלוסין של משרד הפנים - רשימה הכוללת 136 שמות, שרובם של לאומי מדינות – נפקד השם "ישראלי". אבל רשימה זו אינה חוק, ואף אינה תקנה. אפילו מאמצי הפרקליטות לברר איך הורכבה הרשימה ומה הסמכות שקבעה אותה לא עלו יפה. כבוד השופט סולברג אמנם ביקש מן המשיבים להבהיר זאת, אבל תשובת המדינה לא כללה שום הסבר באשר לתולדות הרכבת הרשימה ולא באשר למקור הסמכות שלה (סעיף 8 לפסה"ד).
30. יש להבחין בהכרזת המדינה בין ביטויים בעלי ערך היסטורי או רגשי לבין ביטויים בעלי משמעות משפטית. בהכרזת המדינה נקבע, כאמור, העיקרון המשפטי של "אזרחות מלאה ושווה". ודוק: מנסחי הכרזת המדינה לא הסתפקו בציון "אזרחות" ותו לא – אלא הדגישו, שהיא תהיה מלאה ושווה. כזאת המקויימת במדינות הדמוקרטיה המערבית, כגון בצרפת ובארה"ב, במשטר בו כל אזרח הוא גם בן לאום המדינה. ישראל אינה שונה, איפוא, מבחינה זו מארצות הברית ויתר המדינות הדמוקרטיות, שגם בהן קיימות קבוצות אוכלוסין מגוונות, השונות זו מזו במוצא אתני ו/או בדת. אף על פי כן כל האזרחים הם בני אותו לאום המדינה.
המערערים יטענו, כי "אזרחות מלאה ושווה" מחייבת להתייחס אל כלל האזרחים כלאום – העם של האומה , ומכוחה כל אזרח הוא בן הלאום הישראלי וזכותו להוציא מעמד זה מן הכח אל הפועל על ידי רישומו במירשם האוכלוסין , כפי שמבקשים המערערים.
31. המערערים יטענו, כי אין לקבל את הקביעה לפיה הלאום היהודי מייתר את "הלאום הישראלי". על פי פסה"ד קמא "לא דומה אפשרות להכרה בלאום ישראלי לגבי יהודי, להכרה בלאום זה לגבי בני לאומים שונים כנ"ל" (סעיף 57 לפסה"ד). קביעה כאמור דומה במהותה לקביעה, לפיה הלאום של ארה"ב שמור לבני המתיישבים האנגלים בלבד. קביעה כאמור לא הייתה עומדת במבחן המשפטי בארה"ב וסביר שהיא לא תעמוד במבחן משפטי במדינת ישראל.
32. סעיף 15 להצהרה האוניברסלית על זכויות האדם שנתקבלה ביום 10 בדצמבר 1948 על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות, קובע:
Article 15.
(1) Everyone has the right to a nationality.
(2) No one shall be arbitrarily deprived of his nationality nor denied the right to change his nationality.
33. המערערים יטענו, כי Nationality כאמור בהצהרה אינו "לאום אתני" או דתי אלא לאום המדינה במובנו המשפטי.
34. בסעיף 2(א) לאמנה האירופית על לאומיות – European Convention on Nationality שנתקבלה בסטרסבורג ביום 6 בנובמבר 1997, נאמר:
“Nationality” means the legal bond between a person and a State and does not indicate the person's ethnic origin.
מדינה היא ישות משפטית וכאשר מדובר בה יש להגדיר "לאום" כמושג משפטי ולא אתני או אתני-דתי ולא היסטורי- ביולוגי כפי שנעשה בפסק הדין של ביהמ"ש קמא.
35. בעולם המשפט "לאום" הוא הקשר שבין האדם למדינה – שייכותו למדינה. מאידך, האזרחות מעניקה לאדם את הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות המדינה.
36. המערערים יטענו, כי כפיית "לאום" אתני ושלילת לאום המדינה אינה מתיישבת עם ערכיה של מדינת ישראל, שהם ערכיהן של המדינות הדמוקרטיות, ועומדת בסתירה לעיקרון של "אזרחות מלאה ושווה" שנקבע בהכרזת המדינה.
37. במירשם האוכלוסין יש סעיפים נפרדים לאזרחות וללאום. אך המחוקק לא טרח לאבחן ביניהם. את ה"לקונה" המשפטית ממלא משרד הפנים על ידי "טבלת לאומים", שמחד גיסא מקבלת את שיטת "לאומיות המדינה" כלפי כולי עלמא, ומאידך גיסא שוללת אותה כלפי אזרחי מדינת ישראל, בין שהם ממוצא יהודי או ערבי, או דרוזי, או שומרוני או צ'רקסי וכדומה, אותם רושמים עפ"י השתייכותם או מוצאם האתני. בית משפט נכבד זה אינו יכול לקדש את מעשה המחטף של פקידי משרד הפנים, שקבעו יש מאין "עובדה", כאילו לא קיים לאום ישראלי, על כל התוצאות הרות האסון הנובעות מכך.
38.המערערים יטענו, כי ל"טבלת הלאומים" אין כל יסוד בחוק ואין לה נפקות משפטית כלשהי. היא מעשה מינהלי גרידא ואין בכוחה לשלול מאדם את זכותו החוקתית לבחור בלאום המדינה.
39. הטענה כי ביהמ"ש אינו יכול "לברוא" לאום ישראלי וכי זו מלאכתו של המחוקק מופרכת על פניה. הלאום הישראלי קם בוזמנית עם כינון מדינת ישראל.
סיכום:
לאור כל האמור לעיל מתבקש בית המשפט הנכבד לקבל את הערעור, ולקבוע, כי זכותם של המערערים לקבל מבית המשפט פסק דין הצהרתי על שייכותם ללאום הישראלי, שישמש להם כתעודה ציבורית לעניין שינוי הרישום במרשם האוכלוסין ובכל רישום המתנהל על פי חוק, שבו מופיע סעיף לאום.
יואלה הר-שפי, עו"ד (מ.ר. 14763) ויוסף בן משה, עו"ד (מ.ר. 13015)
ב"כ המערערים
12.10.08
|
