בבית המשפט המחוזי בחיפה                                                                                                        ה"פ 3835-10-11

בפני כב' השופט דניאל פיש

בעניין: עוזי אורנן, ת.ז. 003820644

רח' הגליל 5 , נופית

ע"י ב"כ עוה"ד יוסף בן משה (מ.ר. 13015 )

ת.ד. 29 , רמות מנשה 19245

  טלפקס' 04-9895032

דוא"ל : jbenmoshe@gmail.com

                                                                                                              המבקש

נ ג ד

משרד הפנים

ב"כ היועץ המשפטי לממשלה

שניהם ע"י פרקליטות מחוז חיפה

                                                                                                              המשיבים

תגובת המבקש

לבקשת המשיבים לדחייה על הסף

המשיבים מבקשים לדחות על הסף את העתירה וזאת מארבעה טעמים : מתן הצהרה על "עובדה שאינה נכונה", חוסר סמכות עניינית, שיהוי והעדר סעד אופרטיבי.

המבקש יתייחס לכל אחד מטעמי המשיבים בנפרד, כדלקמן:

מתן הצהרה על "עובדה שאינה נכונה"

לטענת המשיבים "אזרחות של אדם, אינה עובדה טבעית או ביולוגית, אלא פעולה משפטית שנעשית בזמן נתון. עם מתן האזרחות למבקש, כמו לכל אזרח אחר, כבר נקבעה גם הסיבה מכוחה ניתנה האזרחות. ללא עילה בדין, לא יקבל אדם אזרחות".

לטענת המשיבים "המבקש קיבל אזרחות מכוח שבות, ואין הוא יכול לבקש פסק דין הצהרתי כי ההיסטוריה הייתה אחרת, גם אם המבקש היה רוצה שההיסטוריה תהיה אחרת, בשל אי שביעות רצונו מהמציאות שהייתה".

לעניות דעתו של המבקש, "אזרחות" אינה פעולה משפטית אלא סטטוס וזה נקבע לגבי המבקש ביום ההכרזה על הקמת המדינה. ללא השתתפות "אזרחים" לא תיתכן הקמת ממשל לגיטימי במשטר דמוקרטי.

לטענת המבקש, גם בחוק האזרחות לא הוגדר המונח "אזרחות", אלא נקבע רק מי הם אזרחים ומה הם סוגי האזרחות.

ב- Oxford Dictionary of Sociology מוגדרת אזרחות כדלקמן:

Citizenship

In political and legal theory, citizenship refers to the rights and duties of the member of a nation-state or city. In some historical contexts, a citizen was any member of a city; that is, an urban collectivity which was relatively immune from the demands of a monarch or state. In classical Greece, citizenship was limited to free men, who had a right to participate in political debate because they contributed, often through military service, to the direct support of the city-state. It is argued by historians that citizenship has thus expanded with democratization to include a wider definition of the citizen regardless of sex, age, or ethnicity. The concept was revived in the context of the modern state, notably during the French and American Revolutions, and gradually identified more with rights than obligations

למבקש ניתן מעמד של חבר בישות המדינית ששמה ישראל עת נחקקה פקודת הבחירות לאספה המכוננת ביום 18 בנובמבר 1948 וזאת מכוח ישיבה. יתירה מכך, המבקש נקרא – בין יתר חברי הישות - לכונן את המדינה שהוכרזה ביום 14 במאי 1948. הייתכן שהמבקש אשר השתתף בכינונה של המדינה לא יהיה חבר, היינו אזרח, בה?

יתירה מכך, גם על-פי חוק הבחירות לכנסת השנייה, תשי"א – 1951 יש למבקש מעמד של אזרח וגם זאת מכוח ישיבה לאור האמור בסעיף 1 לחוק: "כל מי שנולד בשנת 1932 או לפני כן, וביום כ״ג באדר א׳ תשי״א ( 1 במרס 1951 ) היה רשום כתושב לפי פקודת מרשם התושבים׳ תשי"ט — 1949 -. זכאי לבחור לכנסת השנייה, חוץ ממי שנכנס לישראל שלא כדין".

עינינו רואות שלפני חקיקת חוק האזרחות היה למבקש מעמד של אזרח מכוח ישיבה . הוא השתתף ביום 25 בינואר 1949 בבחירות לאסיפה המכוננת וביום 30 ביולי 1951 , ובהיותו אזרח מכוח ישיבה, השתתף בבחירות לכנסת השנייה.

המבקש טוען שזאת "ההיסטוריה המשפטית" ואין בלתה.

המשיבים טוענים כי "אזרחות של אדם, אינה עובדה טבעית או ביולוגית, אלא פעולה משפטית שנעשית בזמן נתון...".

בהעלאת טענה זו מתעלמים המשיבים מהאמור במכתב משרד הפנים מיום 10.05.09: "מבדיקה שנערכה נמצא כי נולדת לאם יהודיה ולפיכך קיבלת מעמדך ע"פ חוק האזרחות מכח שבות ולא מכח ישיבה" (ר' סעיף 12 לעתירה). הווה אומר שבניגוד לטענת המשיבה, שהאזרחות שלו איננה "עובדה טבעית או ביולוגית" – הלידה מאֵם יהודייה, היא זאת שקבעה את סיווגו של המבקש כאזרח מכוח שבות.

בהקשר זה יש להוסיף כי משרד הפנים מסתמך על הגדרת "יהודי" לפי סעיף 4ב' לחוק השבות שהוכנס כתיקון לחוק ביום 19.03.1970 ואינו רלבנטי לענייננו הואיל ובזמן חקיקת חוק האזרחות לא הייתה קיימת הגדרת "יהודי" בחוק השבות ולאומיותו ודתו של אדם – בין יתר הפרטים הנדרשים, היו נרשמים עפ"י הצהרתו כפי שעולה מסעיפים 4 ו-5 לתוספת לתקנות שעת-חרום (רישום תושבים) מיום 05.11.1948 וסעיפים 4 ו- 5 לפקודת מרשם התושבים מס' 50 לשנת תש"ט – 1949 מיום 04.02.1949 .

***מצ"ב העתק תוספת לתקנות שעת-חרום (רישום תושבים) מסומן כנספח א'.

***מצ"ב העתק פקודת מרשם התושבים מס' 50 מסומן כנספח ב'.

אין מחלוקת שהמבקש הצהיר בכל הזדמנות והחל מרישום התושבים הראשון (המפקד) כי הוא "עברי" בלאומיותו וללא דת.

בעת הצהרתו הראשונה המונח "עברי" היה שונה מ"יהודי" כפי שעולה, בין השאר, מדברי אליהו בית-צורי בבית המשפט הצבאי בקהיר (ר' סעיף 23 לעתירה) ואף מניסוחו של משה שרת אודות "עם עברי" ו"ישוב עברי" בהכרזה על הקמת המדינה הואיל ויש לשער "ששרת העדיף את הזהות העברית על פני הזהות היהודית משום שהניח בצדק, ששערי היהדות יישלטו גם בעתיד בידי רבנות מחמירה ואילו שערי העבריות יוכלו להיפתח בפני מי שיקבלו את העברית כשפתם ויהיו מוכנים לראות עצמם עבריים" (ר' פרופ' יורם שחר: "ישראל כמדינה דו-הורית: היישוב העברי והתנועה הציונית בהצהרת העצמאות", זמנים, גיליון 98 (2007), עמ' 42 ).

***מצ"ב העתק הציטוט מסומן כנספח ג'.

המשיבים טוענים כי "...גם המבקש אינו מכחיש כי עם מתן האזרחות הוחלט כי היא ניתנת מכוח סעיף 2 לחוק, שאם לא כן, לא היה מקום לקובלנתו העולה מהבקשה שבפנינו".

לטענה זו אין כל בסיס בבקשה, אדרבה – בבקשה נאמר כי בשנת 1962 היה ניסיון להחתימו על הצהרה שהוא אזרח מכוח שבות, אך המבקש סירב ורשם על הנספח לבקשה לדרכון כי הוא אזרח מכוח לידה וישיבה. פקיד משרד הפנים אמר לו כי "על פי הצהרה כזאת אתה לא תקבל דרכון" אך תוך זמן סביר קיבל המבקש את הדרכון.

בסעיף 6 לחוק הדרכונים, תשי"ב – 1952 (להלן – חוק הדרכונים) נאמר:

".6 השר רשאי, לפי שיקול דעתו -

לסרב ליתן דרכון או תעודת מעבר, ולסרב להאריכם;

לקבוע תנאים למתן דרכון או תעודת מעבר ולהארכתם;

לבטל דרכון או תעודת מעבר שניתנו או לקצר את תקופת תקפם, ולצוות על החזרתם;

לסייג, בין בזמן מתן דרכון או תעודת מעבר ובין לאחר מכן, את הארצות שביחס אליהן יהיה להם תוקף;

לא זו אף זו. סעיף 8 (א) לחוק הדרכונים קבע: "אדם שעשה אחת מאלה:

.....................................................................................................

(5) מסר, ביודעין, הודעה כוזבת בפרט חשוב לשם קבלת דרכון או תעודת מעבר, או לשם הארכתם, שינוים או תיקונם.

דינו – מאסר עד שנתיים או קנס עד חמש מאות לירות או שני העונשים כאחד".

אם המבקש נדרש במעמד הבקשה לדרכון להצהיר על סוג אזרחותו הרי חזקה היא שמדובר בפרט חשוב לקבלת דרכון ואם הצהרתו על היותו אזרח מכוח ישיבה הייתה כוזבת הרי דינו היה כאמור בסעיף זה . אך המבקש לא רק שלא הועמד לדין ולא נענש אלא קיבל את הדרכון. מכאן שהצהרתו של המבקש תאמה את מעמדו כאזרח מכוח ישיבה, לדעתו של שר הפנם דאז ו/או הפועלים מטעמו.

עפ"י תקנה 2 לתקנות הדרכונים, תשי"ב – 1952 "שר הפנים או מי שהוסמך על ידיו לכך רשאי לדרוש ממבקש לפי תקנה 1 פרטים נוספים על אלה שבטופס הבקשה וכן ראיות הדרושות לדעתו, לאימות הפרטים שמסר המבקש". המבקש לא נדרש כאמור והמסקנה היא אחת – הצהרתו בדבר היותו אזרח מכוח ישיבה נתקבלה כהצהרת אמת ובהתאם לכך ניתן לו הדרכון.

אין זה נכון שההחלטה בדבר אזרחות מכוח שבות הנה משנת 1952 אלא היא משנת 2008 או לכל היותר היא נודעה למבקש רק בשנת 2008 (ר' סעיפים 8 – 14 לעתירה).

לפיכך, אין מקום לטעון, כי המבקש טען "עובדה שאינה קיימת". אם יש מחלוקות על העובדות דינן להתברר בדיון לגופה של הבקשה.

"העדר סמכות עניינית והליך שאינו מתאים"

לטענת המשיבים, "אם מאחורי סעד זה מסתתרת בפועל דרישה לביטול החלטת פקיד משרד הפנים משנת 1952 להעניק למבקש אזרחות מכוח שבות, הרי שבפנינו תקיפת החלטה מנהלית במסווה של בקשה לפסק דין הצהרתי" הרי (לגישת המשיבים) "מקומה בהליך מנהלי בלבד ובבית המשפט המוסמך בלבד". כאמור שוגים המשיבים בסברתם שאזרחותו של המבקש "הוענקה" לו מכוח החלטה מנהלית. האקט המנהלי היה הכרה פורמאלית באזרחות קיימת ולא מעבר לזה. המשיבים מבקשים להסתמך בטענה זו על פסק-הדין ה"פ 1046/04 (מחוזי ת"א) המשרד לאיכות הסביבה נ' חברת החשמל לישראל (להלן – ה"פ 1046/04 ).

ראשית, המבקש – כפי שבואר בהרחבה לעיל – מבקש לשנות החלטה שנודעה לו בשנת 2008 ולא בשנת 1952 .

שנית, בה"פ 1046/04 הסעד העיקרי המבוקש היה של ביטול ההתראה שהוציא המשרד לאיכות הסביבה בהתאם לסמכויותיו הקבועות בחוק המים והסוגיה העיקרית השנויה במחלוקת הייתה שאלת סמכותו של המשרד לאיכות הסביבה למנוע ניתוק חשמל ספציפי לאור ההשלכות של ניתוק כזה על הסביבה. בעניין זה נפסק כי הסמכות העניינית הינה של בג"ץ.

אחר הוא העניין שלפנינו. המבקש עותר לשינוי רישום בפרט אזרחותו שבמרשם התושבים וסעיף 19 ג' לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה – 1965 קובע בעניין:

"שינוי בפרט רישום של תושב יירשם על פי מסמך שנמסר לפי הסעיפים 15 או 16 או על פי הודעה לפי סעיף 17 שהציגו יחד אתה תעודה ציבורית המעידה על השינוי; ואולם שינוי של מען יירשם גם על פי הודעה בלבד".

נראה כי בניסיון לעקוף את האמור בסעיף 19 ג' טוענים המשיבים כי מדובר בסעד המבקש להצהיר על "סיבת מתן האזרחות למבקש". במילים אחרות, מגישתם של המשיבים עולה כאילו מדובר בדיון על "סיבה", היינו התנאי או העילה למתן אזרחות ולא על העניין שעליו נסבה דרישת המבקש שהיא שינוי סיווג פרט האזרחות.

הסעד המבוקש הוא לתיקון רישום "סוג" האזרחות במרשם האוכלוסין ולא תיקון ה"סיבה" של הרישום.

בקשתו של העותר נסמכת על האמור בהכרזה על הקמת מדינת ישראל בדבר חופש המצפון, הכוללת בתוכה לא רק את החופש לחשיבה עצמאית והפעלת שיקול דעת אלא גם החופש ביישום הזכות בפועל על-ידי השתייכות למסגרות קבוצתיות או קהילתיות והחופש לא להשתייך למסגרות אלו או אחרות.

סיווגו של המבקש כאזרח מכוח שבות כופה עליו נגד רצונו שיוך למסגרת קהילה יהודית אף כי בכל הזמנים הרלבנטיים הצהיר כי איננו יהודי.

בקשתו של העותר נסמכת גם על האמור בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם – Universal Declaration of Human Rights מיום 10 בדצמבר 1948 , ובין השאר:

Art. 18Everyone has the right to freedom of thought, conscience and religion. This right includes freedom to change religion or belief and freedom, either alone or in community with others and in public or in private, to manifest religion or belief, in worship, teaching, practice and observance.

Art. 20 (1) Everyone has the right to freedom of peaceful assembly and association. (2) No one may be compelled to belong to an association.

הזכות לשנות פרט ממרשם האוכלוסין הוכרה בחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965 וזאת באמצעות המצאת תעודה ציבורית, כאמור לעיל, ולבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בבקשה.

ר' לעניין : ה"פ (חי) 11910-07-10 יעקב חלבי נ' משרד הפנים, מיום 14.02.11 , ה"פ (ת"א) 25477-05-11 יורם קניוק נ' שר הפנים, מיום 27.09.11 (שניהם פורסמו באתר נבו).

שיהוי

לטענת המשיבים "ההחלטה על מתן אזרחות למבקש מכוח שבות, ניתנה בשנת 1952".

לטענת המבקש, עובדה היא שבשנת 1962 אזרחותו עדיין הייתה מכוח ישיבה כפי שבואר לעיל. גם אם בתעודה המעידה על אזרחות שהוצאה ביום 25.02.08 נרשם כי למבקש אזרחות מכוח שבות החל מתאריך 15 במאי 1948 הרי ברי כי מדובר בפיקציה שתאריך רישומה אינו ידוע. המבקש השתתף בבחירות לאספה המכוננת ולכנסת השנייה מתוקף מעמדו האזרחי כתושב השטח של מדינת ישראל.

מעולם לא הודיעו למבקש על הענקת אזרחות מכוח שבות והמשיבים אף לא המציאו מסמך המעיד על הודעה כאמור. הענקה זו נעשתה בזמן כלשהו למרות הצהרתו הראשונית שאינו יהודי ושאין לו דת.

כפי שטען המבקש בבקשה, הומצא לו ביום 26.03.62 - עת הגיש בפעם ראשונה בקשה לדרכון-טופס תחת כותרת "הצהרה" שנתבקש למלא במספר הזהות , בתאריך ולחתום, בו הודפס מראש– בין השאר: "בתוספת לבקשתי לדרכון שהגשתי ביום..........אני מוסר (ת): - (א) אני אזרח ישראלי מכוח שבות לפי סעיף 2 לחוק האזרחות, תשי"ב – 1952 ". המבקש מחק את המשפט בדבר אזרחות מכוח שבות ורשם במקומו בכתב ידו כי הוא אזרח "מכוח לידה ומכוח היותי בישראל בכל התאריכים הקובעים". לאחר התיקון חתם המבקש על הצהרה לפיה כל "הפרטים שנתתי לעיל הם נכונים".

בקשת הדרכון נעשתה עפ"י חוק הדרכונים, התשי"ב – 1952 ואם היה מדובר במסירת פרט כוזב בדבר סוג האזרחות הרי היה על משרד הפנים ליזום את העמדתו לדין של המבקש בהתאם להוראת סעיף 8 (א) לחוק הדרכונים התקף באותה עת ולסרב מתן דרכון בהתאם לסעיף 6 (1) לאותו חוק, אך המבקש לא הועמד לדין ואף קיבל את הדרכון ללא כל סייג. בנסיבות אלה חזקה היא שבשנת 1962 לא היה המבקש בגדר אזרח "מכוח שבות".

לטענת המשיבים, אכן נרשם המבקש במרשם האוכלוסין כחסר דת "אלא שאין הרישום (בסעיפי הלאום, דת ומצב אישי) מהווה ולו ראיה לכאורה לנכונותו, ואין הוא משליך על חיקוקים אחרים".

נראה שטענה זו באה לבסס טענה נוספת – אמנם לפי המרשם המבקש הוא בלאומיותו עברי וחסר דת אך לפי חוק השבות הקובע את מעמדו האזרחי הוא יהודי הן בלאומיותו והן בדתו וזאת על יסוד ביולוגי – מבחן האֵם היהודייה שבחוק השבות, אלא שלטענת המבקש מבחן האֵם בא לעולם בתיקון משנת 1970 ואינו רלבנטי בעניינו.

אגב, לא ידוע למבקש כי בנוסף למרשם האוכלוסין המתנהל עפ"י חוק מרשם האוכלוסין קיים מרשם נוסף המתנהל עפ"י חוק השבות, ואין בחוק השבות כל הוראה בדבר ניהול "מרשם יהודים".

ככל הנראה משרד הפנים מנהל מטעמים זרים מרשם אחר, מחתרתי ונסתר מעיניו של האזרח. בתמצית הרישום שנמסר למבקש ביום 10.08.11 (צורף לבקשה) סומן הלה כללא דת אך כאשר ניגש המבקש ביום 18.10.11 לתחנת המשטרה זבולון-חוף ע"מ להתלונן נגד אדם שאיים עליו ועל בני משפחתו ברצח בעקבות מאמר "להתנתק מהיהדות" התברר לו כי במחשב המשטרתי המחובר למשרד הפנים הוא רשום כיהודי בדתו.

***מצ"ב העתק החלק העליון של טופס המיועד לתלונת המבקש למשטרה, מסומן כנספח ד'.

הסתירה שבין שני הרשומים של אותו פריט מעידה גם היא על האופן בו מנהל משרד הפנים את רישום התושבים ועל אמינותו.

כפי שנטען לעיל, דבר רישום המבקש כאזרח מכוח שבות נודע לו רק לאחר קבלת התעודה המעידה על האזרחות שהוצאה ביום 25.02.08 ובעקבותיה ניהל המבקש חילופי מכתבים עם משרד הפנים – מכתבו האחרון מיום 03.11.09 שלא זכה למענה - במטרה לשנות את הסיווג אך לשווא ולכן אין מדובר בשיהוי של 59 שנה כטענת המשיבה ולא מדובר בשיהוי בכלל.

המשיבים מפנים לשני פסקי דין – עת"מ (תל-אביב-יפו) 1190/04 אדם, טבע ודין- אגודה ישראלית לשמירה על הסביבה ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה- מחוז מרכז ואח' וכן לעע"מ 1981/02 קיסר - הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל – מ. הביטחון אלא ששני פסקי-דין אלה הם במסגרת הליך מנהלי בו שאלת השיהוי מוסדרת בתקנות 3 ו-4 לתקנות בתי-משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א- 2000 , ולא במסגרת הליך אזרחי כבענייננו.

הצהרתו של העותר במשרד הפנים בשנת 1962 כי הוא אזרח מכוח ישיבה ומתן דרכון, בין השאר על סמך הצהרה זו, משמיט את היסוד הסובייקטיבי שבמבנה השיהוי.

אין בטענת המשיבים כל תיאור בדבר גרימת פגיעה באינטרסים ראויים עקב "האיחור" שנטען על-ידה, העדר שמשמיט את היסוד האובייקטיבי שבמבנה השיהוי.

והעיקר – אין מקום להעלאת טענת שיהוי כאשר העותר טוען לפגיעה בזכות חוקתית.

העדר סעד אופרטיבי

לטענת המשיבים, "אין כל נפקות ממשית לשאלה מכוח איזה סעיף בחוק האזרחות היא ניתנה. נפקות יחידה יכולה להיות להבחנה בין אזרחות שניתנה מכוח לידה בחו"ל לעומת שאר הסעיפים (ר' בעניין זה סעיף 4 (א)(2) לחוק האזרחות) אולם בין שאר סעיפי החוק אין הבחנה ממשית בין אזרחות אחת למשנה". לכן, לגישתם של המשיבים, הבקשה לשינוי הרישום מאזרחות מכוח שבות לאזרחות מכוח ישיבה היא "תיאורטית ואקדמית, שאין מקומה כלל בבירור משפטי".

המבקש יטען כי המשיבים מתעלמים מכך שאזרחות מכוח שבות כפופה להוראות חוק השבות.

כפיפות זאת מעניקה ל"יהודי" את הזכות לעקוף את האמור בסעיף 4 (א)(2) לחוק האזרחות - נוסח 1980 - המנתק מהאזרחות את הדור השלישי שנולד בחו"ל להורים בעלי אזרחות ישראלית . המגבלה הזאת חלה למעשה רק על צאצאיהם של אזרחים מכוח ישיבה ולא על צאצאיהם של אזרחים מכוח שבות הואיל ורק האחרונים יהיו תמיד רשאים להיכנס לישראל עפ"י חוק השבות ולקבל באופן אוטומטי אזרחות מלאה.

לא זו אף זו, לפי סעיף 2 (ה) לחוק האזרחות "מי שהביע רצונו להשתקע בישראל וקיבל, או זכאי לקבל, אשרת עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, רשאי שר הפנים, לפי שיקול דעתו, להעניק לו, לפי בקשתו, אזרחות מכוח שבות עוד לפני עלייתו". עיננו רואות כי די בגילוי רצון להשתקע מתי שהוא בישראל כדי שיהודי אזרח זר היושב בחו"ל יקבל אזרחות מכוח שבות לפי שיקול דעתו של שר הפנים. באותה עת, מנכדו ובנו של אזרח ישראלי מכוח ישיבה שנולד בחו"ל (דור שלישי) נשללת אפשרות זאת.הוראה זאת אינה מתיישבת עם האמור במגילת העצמאות – "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות", היינו עליה וקיבוץ גלויות חד הם ואין מקום למעמד "עולה" ב"גלות"!

כפיפות זו לחוק השבות מקנה גם אזרחות מכוח שבות לבן זוג לא-יהודי של אזרח יהודי, למרות האמור בסעיף 7 לחוק האזרחות – נוסח 1980 - בדבר הצורך בהליך התאזרחות שתינתן אם שר הפנים "ראה זאת לנכון". למעשה, סעיף 7 האמור חל רק על בן-זוג זר של אזרח ישראלי מכוח ישיבה.

אשר על כן אין מדובר בשאלה "תיאורטית ואקדמית" אלא בשאלה משפטית ואופרטיבית.

38. עינינו רואות כי מדובר בשני סוגי אזרחות בהפרה בוטה של עיקרון "אזרחות מלאה ושווה" שבהכרזה על הקמת המדינה. וראה לעניין זה את התיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית (Fourteenth Amendment ) שנתקבל אחרי סיום מלחמת האזרחים.

39. נשאלת אפוא השאלה כיצד המבקש, הנהנה – לפי הרשום במרשם - מאזרחות מלאה, בא ומבקש להירשם כבעל אזרחות מוגבלת ונחותה? התשובה לשאלה זאת גלויה לאורך כל ימי חייו של המבקש במאבקיו העקרוניים, החל מגיל 16 עת הצטרף למלחמה נגד הבריטים,ובהמשך מגיל 20 כשישב במחנות מעצר באריתריאה, סודן וקניה עד אחרי הקמת המדינה. מאז נאבק למען חיזוק הדמוקרטיה בה, למען חיזוק השפה העברית ולמען שוויון מלא לכל אזרחיה בלי סיווגם לפי דת או מוצא. מה ששנאוי על מי שניתנה לו אזרחות נחותה שנוא גם על המבקש. מאז 2008, עת נתגלה לו שהוא עצמו בעל זכויות יתר, הוא מבקש לחזור ולהיות אזרח ללא זכויות יתר. בכל דרכו לא חיפש אף פעם תועלת אישית.

המבקש לא שייך לקהילה היהודית וגם לא לקהילה אחרת אלא למדינת ישראל בלבד וכיליד הארץ אינו מוכן שיפרידו אותו מיתר ילידי הארץ הלא יהודים על בסיס שיוך אתני-דתי גם אם זה כרוך – עפ"י חוק הסותר את ההכרזה על הקמת המדינה – בקבלת אזרחות נחותה.

למבקש הזכות לתבוע רישום המבטא את עקרונותיו – נאמנות לארץ המולדת בלבד ושוויון לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין.

משמעותה של תביעה זו היא אופרטיבית הואיל והיא כרוכה בשינוי סיווג אזרחותו.

לסיכום

40. לאור כל האמור לעיל מתבקש בית המשפט הנכבד לדחות את כל טענות המשיבים באשר לדחיית הבקשה על הסף - ולדון בה לגופה.

יוסף בן משה, עו"ד ב"כ המבקש