בבית המשפט המחוזי בירושלים עת"מ

העותר: עוזי אורנן, ת.ז. 003820644, הגליל 5, נופית

באמצעות ב"כ יואלה הר-שפי, עו"ד

מרח' קוסובסקי 20 תל-אביב 62917

טל: 6048283-03 ; פקס: 6043382-03

yoella@bezeqint.net

- נגד -

המשיבים: 1. משרד הפנים

2. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה

עתירה מנהלית

מוגשת בזאת עתירה מנהלית לפסק דין הצהרתי, על פיו הלאום של העותר הוא ישראלי.

כן מתבקש בית המשפט לתת צו עשה למשרד הפנים לשנות את הרישום בתעודת הזהות שלו, בסעיף לאום, כך שיירשם בסעיף האמור "ישראלי"; וכן להכניס שינוי זה למרשם התושבים

של משרד הפנים ולכל מרשם אחר המתנהל על פי דין.

ואלה העובדות הצריכות לבקשה:

ב-30.04.06 פנה העותר בכתב למשרד הפנים וביקש שיירשם כי הוא בן ללאום הישראלי.

ב-19 במאי 2006 הוא קיבל את מכתב הסירוב, הנושא את התאריך של 15.06.06, מן המחלקה למרשם ודרכונים שבמנהל האוכלוסין, משרד הפנים. מכתב הסרוב מצ"ב, מסומן כנספח א.

הסירוב נומק בכך כי "על פי בג"ץ תמרין נקבע כי לא יירשם לאום ישראלי."

הכוונה מן הסתם ל: הלכת טמרין ע"א 630/70 .

יודגש, כי מאז הלכת טמרין חלפו יותר מ-35 שנים, כמעט שני דורות. שופטי בית המשפט העליון והמחוזי דאז, שעסקו בסוגיה שהונחה בפניהם בכובד ראש ובחרדת קודש כמעט, בחנו אותה על סמך המציאות שהיתה אז לפניהם – למותר לציין שבקצב התפתחותה המדהים של ישראל ראוי לבחון את הסוגיה מחדש, על סמך המציאות כיום, שבה לא ניתן עוד לפקפק בקיומה של זהות ישראלית חיונית ומתפתחת.

אשר על כן מוגשת עתירה זו, על מנת שתהיה בידי העותר תעודה ציבורית, שמכוחה יהא על משרד הפנים להכיר בלאום הישראלי של העותר ולתקן את הרישומים המתנהלים על ידו בהתאם.

נתונים נוספים:

א. העותר, יליד הארץ בן 83 , פרופ' אמריטוס לבלשנות הממשיך לעסוק בעבודתו באוניברסיטת חיפה, ייסד לפני כ-15 שנה עמותה שלא למטרות רווח בשם "אני ישראלי". המצטרפים לעמותה חתמו על הצהרה על פיה הם שייכים ללאום הישראלי, וביקשו שזהות זו תרשם בתעודת הזהות ובכל מסמכיהם הרשמיים.

אלפים חתמו על הצהרות אלה ובידי העותר מצויות קבצי חתימות אלה. במרוצת השנים פנה העותר –

וכמוהו רבים אחרים – למשרד הפנים, בדרישה לשנות את הרישום בתעודת הזיהוי שלהם, כאמור לעיל.

כל הפניות הללו, ללא יוצא מן הכלל, הושבו ריקם (אם זכו למענה כלשהו).

בדרך כלל נומק הסירוב בשני טעמים מצטברים.

1. לא קיים לאום ישראלי בטבלת הלאומים של משרד הפנים;
2. על פי הלכת טמרין, לא קיים לאום ישראלי.

ב. לאחר שמשרד הפנים סרב להציג לעותר ולחבריו את טבלת הלאומים הנטענת, מן הטעם כי "מידע זה חסוי ואינו ניתן לבחירה" - הגישה החתומה מטה בשם העותר ואחרים עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב, על פי חוק חופש המידע, כנגד משרד הפנים, שבה נדרש המשרד להציג את הטבלא לעותרים.

לאחר הגשת העתירה, וטרם הדיון בה, מסר משרד הפנים את הטבלה לידי עיתונאית "הארץ", מזל מועלם, מיד עם דרישתה, וכתוצאה מזה הטבלה הועברה גם לידי העותרים.

ג. ביום 25.12.2003 הגישה החתומה מטה בשם העותר ו-37 עותרים נוספים עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, כנגד משרד הפנים, ובה התבקש בית המשפט להורות למשרד הפנים לרשום אצל כל העותרים בכל הרישומים הרשמיים, את הלאום שלהם כלאום ישראלי, וכן לאפשר לכל אזרח הרוצה בכך לעשות את שינוי הלאום כאמור לעיל.

בין העותרים בבג"צ 11286/03 אנשי אקדמיה, חברי כנסת, סופרים, הרשומים כיום כיהודים, דרוזים, ערבים, גרוזינים ואחרים.

העתירה לבג"צ על נספחיה – לרבות העתירה המנהלית על פי חוק חופש המידע – מצורפת לעתירה זו כנספח ב ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה.

ד. במהלך הדיון שהתקיים בהרכב של שלושה ביום 20.09.04 , בראשותו של כב' שופט בית המשפט העליון (כתארו אז) מישאל חשין, טענה ב"כ המדינה, כי מאחר והחוק קובע פרוצדורה ספציפית לשינוי רישום בתעודת הזהות, חובה על העותרים למצות תחילה את הדרך הזו. העותרים טענו כנגד הדרישה, אולם כב' השופט חשין המליץ להם למשוך את העתירה ולפנות לבית המשפט המחוזי, שם – כדבריו אז – יוכלו לפרוש את מלוא טיעוניהם ולהעיד את עדיהם.

ה. טיעוני העותרים באשר לטבלת הלאומים ולהלכת טמרין, הלוא הם מפורטים בנספח ב והם גם טיעוני העותר בעתירה שלפניכם.

ברם מן הראוי לציין, שבמהלך הדיון (ללא פרוטוקול) העיר כב' השופט חשין, כי יתכן שההחלטה בטמרין היתה שגויה.

ו. תגובת המדינה שהוגשה בכתב לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ על פי דרישתו, מצורפת לעתירה זו, מסומנת כנספח ג ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה.

בתגובתה – נספח ג – מפנה המדינה את העותרים לחוק מרשם האוכלוסין בסעיף 15 בו, וכן לסעיף 16, 17 ו-19 .

ז. סעיף 19 (ג) לכאורה הוא הסעיף הרלוונטי לעותר. כותרתו : רישום שינויים (תיקון: תשכ"ז). וזה נוסח הסעיף:

"שינוי בפרט-רישום של תושב יירשם על פי מסמך שנמסר לפי הסעיפים 15 או 16 או על פי הודעה לפי סעיף 17 שהציגו יחד אתה תעודה ציבורית המעידה על השינוי. ואולם שינוי של מען יירשם גם על פי הודעה בלבד."

החוק דן בשאלת שינוי סעיף הלאום באופן ספציפי רק במקום אחד והוא סעיף 19 ה (ב). וכך נאמר שם:

"לגבי הלאום, הדת או המצב האישי לא יעשה פקיד הרישום הראשי כאמור בסעיף קטן (א) אלא בהסכמת מי שהפרט מתייחס אליו, או על פי פסק דין הצהרתי של בית המשפט לענייני משפחה שניתן לבקשתו של פקיד הרישום הראשי;..."

ח. לכאורה מתחייב מכאן שהעתירה דנן צריכה להיות מוגשת לבית המשפט למשפחה, ולא היא. שהרי המבקש – העותר – על פי לשון סעיף זה הוא רק פקיד הרישום הראשי. הסעיף אינו מתייחס כלל לאזרח או תושב המבקש את השינוי ואינו מפנה אותו לבית המשפט למשפחה לצורך שינוי כזה.

היעלה על הדעת שהחוק חוסם בפני האזרח את הגישה לערכאה שיפוטית ואינו מאפשר לו לפנות ולבקש את השינוי, גם אם הרישום הוא שגוי סתם, או שאינו הולם את המצב העובדתי ו/או את האמת הפנימית של העותר?

ט. כמובן שמצב כזה לא יתכן, ואכן הפתרון מצוי בסעיף 19 (ג) המאפשר שינוי בפרט-רישום על פי מסמך שנמסר לפי סעיפים 15 או 16 או על פי הודעה לפי סעיף 17, שהציגו יחד אתה תעודה ציבורית המעידה על השינוי.

מכאן מוצא העותר את דרכו לבית משפט נכבד זה – וזאת גם על פי הפניית בית המשפט העליון שהמדינה לא הסתייגה ממנה בעת הדיון – והוא מבקש לקבל פסק דין הצהרתי על היותו שייך ללאום הישראלי.

לסיכום:

אפילו בתקופה הקצרה שמאז הדיון בעתירה בבג"צ 11286/03 שנושאה "אני ישראלי" (נספח ב) , התחוללו ארועים רבים הממחישים את קיומו, התפתחותו וגיבושו של הלאום הישראלי.

הלאום הישראלי, הזהות הישראלית , הישראליות, כל אלה עובדה שאינה טעונה הוכחה. הדיונים הסוערים ערב פרשת ההתנתקות , במהלכה ולאחריה, ובהם הפולמוס המתמשך על מדינה אמונית יהודית לעומת מדינת חוק ישראלית , הם רק פן אחד של מציאות זו. הסימפוזיונים וימי העיון בכל המוסדות האקדמיים ומוסדות השכלה אחרים בשאלת הזהות היהודית, הזהות הישראלית וכיוצא באלה, הם פן נוסף. כך גם הסערה שהתרגשה בישראל ובתפוצות אחרי הופעתו של הסופר א.ב. יהושע בארה"ב בשאלת השונה והזהה בין הישראלי ליהודי; וכך גם הספרים והמחקרים שהתפרסמו ומתפרסמים בנושא.

בית המשפט אינו הפורום המתאים לקבלת החלטות פורמאליות באשר להליכים היסטוריים, המצויים בהתהוות ושינוי מתמידים. אבל בית המשפט הוא הפורום הראוי לאפשר לאזרח להגדיר את עצמו כבן הלאום הישראלי, אליו הוא שייך על פי מרכז חייו, תרבותו, שפתו, אורח חייו, הזדהותו הרגשית והאינטלקטואלית.

הזהות הלאומית של העותר אינה שוללת את מניפת הזהויות האחרות שלו, כמו זו האתנית, המיגדרית, וכיוצא באלה.

כאשר ישב בית המשפט העליון והמחוזי על מדוכת הסוגיה שהניח לפניו טמרין, היה עדיין עצם קיומה של ישראל בבחינת ספק אגדה, ספק מציאות. וכך גם מערכת יחסיה של המדינה עם התפוצות. יותר ממה שביקשו השופטים לחרוץ דין, הם חרדו שלא לתקוע מסמרות. כיום, בשנתה ה-58 של ישראל,

יש אנומאליה הזויה בעיקשות מנהלית שלא להכיר בלאום הישראלי ולהציב בפניו סכר טכני, התוקע יתדותיו בהלכת טמרין, שהיא עצמה צפתה את אפשרות שינויה בעתיד, בהתחולל שינויים במציאות.

העותר אינו מבקש לכפות את הלאום שלו על זולתו, ולא לכפות זהות לאומית כלשהי על מישהו מאזרחי המדינה. כל עתירתו מתמצה בהיותו ישראלי, וברצונו שהיותו ישראלי יוכר על ידי מדינת ישראל.

מן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשה.

______________

יואלה הר-שפי, עו"ד

ב"כ העותר