מאמרים של עוזי אורנן, מהפכת התחייה העברית

נקודת הפתיחה שלנו היא הספר "תכנון לשון בישראל" מאת אילן אלדר, שיצא לאחרונה בהוצאת האקדמיה ללשון העברית.[1] הספר פותח בהבהרת המושג תכנון לשון. המחבר לומד ממה שנעשה בתחום זה בחברות לשון מגוונות, ומביא חומר עשיר, מלא פרטים, ומבוסס על מספר גדול של עבודות שנעשו בתחום, ורק לאחר הקדמה זו עובר אל הלשון העברית. כאן הוא מתאר באריכות ובפרטות תחילה את תקופת תחיית הלשון, ועלי להתוודות כי למרות השנים הלא מעטות שאני עוסק בתחום זה, נתגלו לי בו חדשות רבות. עם זאת הדקדוק הרב בפרטים העלה בי את החשש שמא מרוב פרטים אנו עלולים לשכוח שהשפה היא כלי, וכלי זקוק לאנשים שישתמשו בו ויפעילו אותו. חשבתי לנכון להפנות את תשומת הלב לתיאור האנשים המשתמשים בשפה, ובראש וראשונה לתיאור דור האנשים שהחיו את העברית בפיהם ובהתנהגותם.

תופעת התחייה מעניינת ומיוחדת. תוך כמה עשרות שנים קם דור חדש של משתמשים בעברית, השונה מאוד מהדורות הקודמים. סימן ההיכר הבולט היה השינוי בתפקידה של השפה העברית בחיי דור זה. לפני התקופה הזאת, מאז שעברו דוברי העברית הקדמונים מן העולם, לא היו בעולם בני אדם שהעברית שימשה אותם כשפה יחידה. והנה דור זה -- שלא כמו המשתמשים שקדמו לו -- השפה העברית שימשה אותו כשפה יחידה או עיקרית. הקמת דור זה היא הנקראת תחיית הלשון.

בחברה החדשה של הימים ההם החל להיות לשפה תפקיד שונה מתפקידים שהיו לה בקרב משתמשים קודמים בעברית, הוא תפקיד הקשר בין חברי החברה על ידי דיבור בשפה. ודאי שבכל חברה שאיננה אלפביתית יש גם קשר של כתיבה, אבל כתיבה איננה עיקר בה. מה גם שכאשר דוברי העברית הצעירים החלו לגדל ילדים גם הם, ההיכרות של השפה התחילה אצל הילדים קודם כול בדיבור, כמו בכל חברה נורמלית, וכתיבת השפה נעשתה לגבי ילדים אלה, כמו בכל חברה נורמלית, רק אחרי שהם דיברו בשפה.

מאחר שלשפה העברית יש עבר ארוך, חשוב להדגיש כי מקומו המרכזי של הדיבור בעברית בחיי בני דור התחייה אסור שיוסתר ואסור שיעומעם על ידי קישור התחייה אל התרחשויות שקרו לספרות העברית. יש להפריד בינה ובין הכתיבה של סופרים יהודים במזרח אירופה, גם בינה ובין כתיבה בארצות אחרות ובתקופות קודמות; בין שכתיבה זו הייתה דברי שירה, שירת קודש או שירת חול, בין שהייתה כתיבת שאלות ותשובות בענייני הלכה ודת, בין שהייתה כתיבה של ספרות יפה, כתיבה לשם הנאה אומנותית כפי שהתפתחה בימי המשכילים.

•יש לבחון אפוא את ערכה של תחיית הלשון לבני הדורות הראשונים של התחייה כשהיא לעצמה, ולא למהול את התופעה הזאת בשאלת התפתחות הספרות העברית.

והערה שנייה: אין להעלים את המילה "תחייה". בעיני דור מחיי הלשון הייתה הלשון שהחלו משתמשים בה בגדר תחייה ברורה של הלשון העברית ששימשה עד אז לתפקידים שונים אך לא לדיבור ולא כשפה יחידה. לכן לא מן הנכון להמיר "תחייה" במילה חסרת אפיון כגון "התהוות"[2], שעשויה כלל לא להצביע לא על תהליכים, לא על הגורמים ל"התהוות", ולא לשאול כלל על בני האדם שהביאו תחייה על העברית ולא להתעניין בהם.

העמדת דור של ילדים דוברי עברית מתחילת לימודם הייתה תולדה של תפיסת מהפכה חברתית. מהפכה זו הייתה מרידה בתפיסת העולם היהודית שחוו מחיי השפה בחייהם ויצירת תפיסת עולם חדשה, המיוסדת על מרידה בדת, מאיסה במסורת, נטישת ההלכה, ועזיבת השפות היהודיות.

מצבם של הילדים שהחלו את לימודם בבתי הספר העבריים החדשים לא היה שונה ממצבו של ילד בארץ הגירה, כשהוריו מדברים איתו בשפה הישנה שהביאו לפני הגירתם ובית הספר מקנה לו שפה חדשה. התבוננות בילדי מהגרים מראה ששפת בית הספר תמיד מנצחת, וכך היה גם לגבי הילדים שהחלו את לימודיהם בבית ספר עברי ששפתו הייתה השפה העברית. סימן ההיכר הבולט למהפכת התחייה הוא תחיית השפה: הפיכתה לשפה מדוברת מתוך כוונה שתהיה ל"שפה אופפת כול".

בעומק הדברים -- זה היה שינוי בתפיסת המהות העצמית של החברה: מחיי השפה לא התכוונו להקים עוד קהילה יהודית הסמוכה אל שולחן אחרים, אלא להקים חברה לאומית חדשה הנושאת עיניה ומתכוונת לשאת את עצמה כחברה עצמאית, שחבריה ממלאים כל תפקיד הנחוץ לקיום חברה עצמאית. תפיסת המהות הזאת היא שתסביר את השאיפה שעמדה בראש מעייניהם של בני החברה לעסוק בעבודת אדמה, להתיישב על הקרקע, לשאת נשק, להתארגן באגודות פעילות כגון השומר, או ארגוני פועלים, או מחתרת כמו נילי, ולא עוד לעסוק במקצועות המקובלים על היהודים בארצות מושבם.

תפיסת המהפכה ניכרת יפה בדברי א"ד גורדון. האגדה מספרת כי בהיותו בן למעלה משישים אמר שהוא "בן שבע עשרה", כי שבע עשרה שנים קודם לכן בא לארץ. כאילו אמר: שכחתי את העבר, נטשתי את הרגלי חיי הקודמים. אני מתחיל כאן מהתחלה. ובמילים אחרות: מי שבא לארץ -- "נולד מחדש"

שנים מעטות אחרי שבן יהודה נסתלק מן העולם כתב יוסף קלוזנר דברי אזכרה לו, וכך אמר כשהוא מתאר את השקפותיו של בן-יהודה:

"הדת באה לנו במקום הארץ, במקום הלשון, במקום המדינה, במקום הלאומיות בהיקפה המלא. ובכן -- הלאה הדת! הוא [בן יהודה] מכריז על לאומיות בת-בלי-דת בקיצוניות, שלא הכריז על-זה מעולם שום יהודי, ובפרט יהודי כותב עברית, ובפרט יהודי יושב 'בתוככי ירושלים הקדושה' " (קלוזנר, שנה ז', עמ' 11 -- 12)

ונאמנה עלינו עדותו של איתמר בן אב"י שסיפר על שיחה עם אביו.

הברזל והמהפכות, לא מצאת גם את הדרך להטיל על היהודים את הכתב הלטיני?

כלפי חוץ נראה בן יהודה כאילו הוא נאמן למסורת היהדות, אולם השקפותיו היו שונות בתכלית. הטעם להתנהגותו היה אחר. הוא קיווה שאנשי היישוב הישן יהיו הראשונים שיצטרפו לרעיון התחייה, שיקימו בתי ספר עבריים, שידברו עברית בלבד, ולכן חשוב היה לו להסתיר את השקפותיו, ללבוש את מלבושיהם, ובמידה רבה כלפי חוץ ללכת בדרכיהם, עם זאת בעיתוניו הרבה לתקוף את מוסדותיהם ודרכיהם.

כידוע, בן יהודה נחל כאן אכזבה קשה. בני היישוב הישן בירושלים, שאכן היו קהילה יהודית מסוגרת, ועקב משטר ה"חלוקה" אף נשלטת ביתר תקיפות על ידי העומדים בראשה יותר מקהילות יהודיות אחרות בעולם, החרימו אותו, רדפו אותו, ואף מסרו אותו לשלטונות. ניתן לומר כי הקהילה היהודית הייתה אויבת הלאומיות.

בן יהודה לא היה החילוני היחיד בסביבתו. צעירים יהודים שגדלו ברוסיה הגדולה של סוף המאה התשע עשרה היו נתונים להלך רוח סוציאליסטי, ומשהחלו להגיע לארץ בראשית המאה העשרים התגבר הלך הרוח החילוני. התנועה החלוצית הייתה חילונית במבעיה ובהתנהגותה. בן יהודה הכריז על לאומיות בת-בלי-דת, וזו הייתה גם שאיפתם של החלוצים, שמאסו בחיים המקובלים של הקהילה היהודית שגדלו בה.

ראו נא גילוי לב של אליעזר שמאלי, מחבר הספר אנשי בראשית[4], המספר איך הגיע לכתיבת ספרו זה.

"הודות לבנו (של אלכסנר זייד), שהיה אז בן 11, בקירוב, התחלתי כותב את סיפורי. כשהצעתי לו ספרי קריאה פרי עטם של פרץ, מנדל'ה, בן-ציון, אמר: "נמאסו עלי כל הספרים האלה על הגולה, על בטלנים ורבנים ומלמדים וחנוונים. למה לא תכתוב על גיבורים, כמו השומרים ? "

אותו ערב לא יכולתי להירדם. שעה ארוכה הגיתי בדבריו של גיורא. הלא אני-עצמי ברחתי מאותה עיירה... מדוע אני מחזיר את תלמידי לשם! נטלתי מחברת, טבלתי עט בדיו, והתחלתי כותב: מאז לא חדלתי.[5]

החלוצים היו חילונים ושאפו לחברת לאום, ולא לקהילה יהודית נוספת. בתרס"ג התפרסם שירו של יעקב כהן בשם "לִישֵנֵי שַחֲרִית", המתחיל כך:

וְלֹא עוֹרֵר קוֹל הֲמוֹן-שַחֲרִית, יְמַלֵּא כֹּל?

אֲנַחְנוּ בְּ נֵ י כֶ ם מֵאִתְּכֶם נִגְזוֹל!

השיר עשה רושם עמוק על קוראיו, ובשנים יותר מאוחרות הזכיר אותו יעקב רבינוביץ שהיה כותב קבוע ב"הפועל הצעיר" על ענייני היום. וכך כתב:

"לפני איזו שנים דקלמו בנשף אחד בפ"ת את השיר של יעקב כהן: "לישֵינֵי שחרית" -- וצבועי פ"ת התרעמו על אותו המשפט בקריאה: "אנחנו את בניכם מאתכם נגזולה". ועברו שנים אחדות ו"המקרה המחפיר ומדאיב לב" [המהומה בנשף חנוכה] שנעשה ע"י בניכם ובנותיכם מראה, שהבנים הולכים ונגזלים מכם, אלא שלא אנחנו הננו הגוזלים, אלא התחיה העברית, זו שגזלה גם אותנו.”[6]

עמדה חילונית ברורה ניכרה גם שנים אחר כך. כאשר אירע מאורע תל-חי, שבו נהרג יוסף טרומפלדור ועימו שבעה מחבריו, הביע ברל כצנלסון, מנהיג התנועה לאיחוד זרמי החלוצים, את שבועת "יזכור" שלו, שנתקבעה כחלק מרכזי בטקסי זיכרון לאורך שנים. שבועה זו מנצלת חומרי לשון מתוך תפילת "יזכור" הדתית, אבל אין היא תפילה.

תפילת "יזכור" המקורית חוברה בראשית המאה ה-12, בעקבות הפרעות שערכו משתתפי מסע הצלב הראשון בקהילות עמק הריינוס, ונכנסה לסדר התפילות. בתפילה נאמר בין השאר:

"חסידים, הישרים והתמימים, קהילות קודש שמסרו את נפשן על קדושת השם... יזכרם אלוהינו לטובה עם שאר צדיקי עולם, וינקום נקמת דם עבדיו השפוך".

ה"יזכור" של ברל כצנלסון אינו פונה כלל אל אלוהים:

יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו - שניאור שפושניק, אהרן שר, דבורה דראכלר, בנימין מונטר, שרף, שרה צ'יזיק, טוקר, יוסף טרומפלדור.

הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו-העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה. אל ישקוט ואל ינוחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל ויגאל אדמתו השדודה.[7]

המחבר משביע את עם ישראל לזכור, ואלוהים אינו שייך לכאן:

יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות… יזכור ישראל ויתברך בזרעו - - אנו נשבעים לזכור, או: אני משביעכם לזכור ….

אל ישקוט ואל ינוחם ואל יפוג האבל - - אנו נשבעים: לא נשקוט ולא ננוחם, והאבל לא יפוג ממנו….

המבע החילוני המנצל ביטויים מתפילה יהודית חשובה היה לצנינים בעיני מי שחשוב היה לו להסתיר את אופי המרידה בעולם היהודי, וכדרכו הוא מנסה להחליק את מה שחורג ממנו. כך, כעבור עשרות שנים מסביר משרד הביטחון את שבועת "יזכור" של ברל:

הוא שינה את התפילה והעניק לנוסח המחודש משמעות חילונית, אותה אופפת הילה של קדושה.[8]

אבל הסבר זה אינו אלא מכבסת מילים. לא נכון שברל כצנלסון, איש חילוני, "שינה את התפילה". הוא כלל לא כתב תפילה, וכלל לא שינה תפילה. הוא הפך את התפילה לשבועה. המבע המרשים שלו אינו מכוון לאלוהים, אלא קורא לבני האדם לזכור את הנופלים. שימוש בביטויים עבריים הנמצאים בתפילה אינו הופך את הטקסט החדש לתפילה.

מוכר האופי החילוני של שירת יעקב כהן, טשרניחובסקי ואחרים, כמו גם האופי החילוני והמניע העיקרי שלו - מרידה בחיים היהודיים. תכונות אלה ידועות גם לעורכי הוויקיפדיה:

עולים אלה (העלייה השנייה) מרדו נגד החיים היהודיים בגולה ורצו ליצור בארץ "חברה חדשה" ו"אדם חדש". מיעוט זה היווה את האליטה האידאולוגית של היישוב בארץ ישראל, אשר עתידה הייתה להוביל את היישוב עד הקמת מדינת ישראל ואף שנים לאחר מכן.

כוונת התחייה הייתה להקים חברה לאומית על בסיס הארץ והשפה כמו כל חברה לאומית אחרת. גם אם עדיין לא נהייתה לחברת-מדינה עצמאית, אנשיה נכספו להקים חברה שתהיה עם נורמלי, "עם ככל העמים", ולא עוד קהילה דתית יהודית. חברה לאומית יש לה שפה אחת, שפה אופפת כול, היא היסוד המלכד אותה ולא הדת. מלחמת השפות, שהיוזמה לה יצא מחוגי התלמידים והבוגרים של בתי הספר העבריים בתקופת התחייה הוכיחה כי ליושבי הארץ ובייחוד לנוער השפה היא היסוד הלאומי המרכזי.[9]

ראיית עולם חילונית היא אפיון חשוב של חברה שהיא "עם ככל העמים". האפיון החשוב השני הוא היות החברה כולה בתחום הארץ שלה. ההספד לבן יהודה שכתב הרברט דנבי, חוקר מקרא נודע, מתרגם המשנה לאנגלית וידיד מובהק של אליעזר בן יהודה, מכוונים להנחת יסוד זו, שהאמין בה בן יהודה.

•לבן יהודה היה רק רעיון אחד פשוט: [החשש] שהיהדות והיהודים יאבדו מן העולם

- או על-ידי ההתבוללות מתוך הסבלנות של הגויים,

•[דבר זה יקרה] אם לא ישובו היהודים לארצם וידברו שם עברית.

דנבי מתכוון לכול היהודים: אם יהיו מבין היהודים מי שלא ישובו -- הם לא ייחשבו כחלק מן החברה החדשה העומדת לקום בארץ. רעיון זה של בן יהודה, שדנבי מביאו, כלול גם בחזונו של הרצל על הקמת החברה החדשה, והוא ניכר ב"אלטנוילנד", סיפורו של הרצל הממחיש את קומה של "החברה החדשה" בארץ ישראל[11]. בסיפור זה, שהוא מעין רומן דמיוני, יכול היה המחבר לתאר את החברה כרצונו, והנה לכל אורך הספר אין שום קשר בין חברי החברה החדשה ובין קהילות יהודים שאולי מוסיפים להתגורר בארצות פזוריהם.

והרי ברומן דמיוני קל מאוד יכול היה להיות להרצל לתאר תיירים יהודים רבים היושבים בארצות פזורתם לביקור בארץ, לא כדי להצטרף אל יושביה, אלא כדי להתראות עם קרוביהם, בני עמם היהודים היושבים בארץ דרך קבע. אין זה מקרה. הרעיון המדיני שעומד מאחורי הספר, הוא שמי שלא בא להיות חלק מן החברה החדשה אינו יכול להיות קשור אליה ובוודאי אין הוא יכול להיות חלק ממנה. בתיאורו של הרצל ניכרת החברה החדשה בכך שהיא של יושבי הארץ. היא דמוקרטיה במיטבה. בין חבריה יש גם ערבים תושבי הארץ, וגם גרמני נוצרי, שאיש אינו שואל אותו מה פתאום גוי כמוהו רוצה להצטרף כחבר, ואיש אינו מבקש ממנו להתגייר.

התחייה לא ביקשה להקים קהילה של יהודים הקשורה לקהילות אחרות של יהודים, אלא להקים חברה לאומית אחת, בלי סניפים. לא קהילה ולא חלק ממערכת קהילות מפוזרות.

התכונה העיקרית של מהפכת התחייה הייתה ניכרת בגלוי בתפיסה הלשונית. מהפכת התחייה לא הסכימה ולא קיבלה את הדיגלוסיה של היהודים בארצות פזורתם. בחברה נורמלית אין דיגלוסיה, כוונתם הייתה להקים חברה נורמלית ששפתה הלאומית היא השפה העברית. גם זה כלול בסיסמתם: להיות עם ככל העמים!

לא תיתכן תחייה ללשון העברית, אלא בחברה לאומית. לדוגמה ראו את סיפורו של חיים אריה זוטא שלימד עברית תחילה ברוסיה, ואחר כך כשבא לארץ לימד כאן.

הוא מספר על תקופת עבודתו כמורה לעברית ברוסיה. הוראתו בשיטת "עברית בעברית" זכתה להצלחה מרובה, בכל זאת בשנה השלישית עזבוהו כמעט כל התלמידים, והאבות הסבירו לו בפשטות שאין טעם להניח לילדיהם ללמוד עברית ולהזניח את שפת הארץ, היינו רוסית[12].

את המרידה חוללו קבוצות מאמינים שלא רצו להמשיך בחיי קהילה, אלא להגשים חזון של תחייה לאומית: ליצור חברה לאומית חדשה שתהיה "עם ככל העמים". הם קראו לעצמם חלוצים. ויש ללמוד גם מן הכינוי הזה שאנשי התחייה כינו בו את עצמם. אדם יכול לקרוא לעצמו "חלוץ" אם הוא מאמין שמאחוריו עומד "מחנה". ואכן הם האמינו שיש "מחנה": היה להם בטחון שהיהודים שעדיין לא הגיעו לארץ משתוקקים להצטרף לתפיסת הלאום החדש, המהות החדשה שהוקמה בארץ. היהודים ש"לפי שעה" נמצאים בארצותיהם היו בעיניהם המחנה שיבוא אחרי החלוץ.

בזאת התחיל בן יהודה ואחריו – כל מנהיגי העתיד מן הדור הידוע בשם "העלייה השנייה".

בן יהודה סבר שהספרות העברית לא תוכל להתקיים אם העברית לא תיהפך ל"שפה אופפת כול", והיא לא תחזיק מעמד אלא אם כן תהפוך לשפה נורמלית, מדוברת. לכן בעיניו אין עתיד לספרות העברית הנכתבת כשעברית איננה שפה אופפת כול. ועל כן הספרות של חברת הדיגלוסיה אינה יכולה להיות חלק מהתחייה:

"התאריך שפתנו וספרותנו ימים אם לא נְשימָהּ בפי צאצאינו, אם לא נחיֶנה, אם לא נעשֶנה לשפה מדֻברת?[13]

כך אומר ביאליק בשנת 1918: "ה'יש' היחידי שלנו הוא לפי שעה רק שפת הספר והתרבות, ובעזרת החינוך אנו שואפים להפכה לשפת הדבור".[14]

כל מה שנעשה בארץ ישראל לא היה חשוב בעיניו... 30 שנות תחייה! בתי ספר עבריים! מלחמת השפות! גדודים עבריים! השומר! נילי!

ביאליק ביטא את העמדה השלילית של יודעי ספר יהודים בארצות פזורתם. כמוהו כעגנון. הם לא היו שותפים למהפכת התחייה, הם חשבו שאת התחייה והפיכת השפה לשפה יחידה לגדֵלים בה יש להסביר בסך הכול כשימוש נוסף כלשהו בשפה, לפרש אותה כאיזה שינוי קל שאינו משפיע על השפה.

•המובאה הבאה משקפת בנאמנות את התפיסה של יהודי מזרח אירופה בימים ההם :

הכתיבה והקריאה הליטורגית היו קיימים בעברית לפני כן. מהות התחייה של הלשון העברית בארץ ישראל היא רק הוספת הדיבור והנהגתו כאמצעי תקשורת של הפרט והציבור וכן בהוראה בבתי הספר היסודיים.[15]

•זוהי הסתכלות בשפה כאילו היא מהות לעצמה, מבלי לחשוב על בני האדם שהשפה משמשת אותם. בכך אנו מפסידים את המהות האמיתית של התחייה: למחוללי התחייה, לילדי דור התחייה ולדורות שאחריהם לא הייתה מהפכת התחייה כלל בגדר "הוספת הדיבור לממד הקריאה הליטורגית".

•ארגונים דתיים התקבלו להסתדרות הציונית, ומייד החלו להראות ולהביא הוכחות שבעצם התחייה איננה מהפכה, אלא היא נובעת מן הדת היהודית. דברי אנשי דת המתגעגעים לארץ הקודש נתפרשו כרצון לגאולה. מי שהביא את דבריהם לא חשב כלל שלא היה בדברי אנשי דת אלה לא ביצוע געגועיהם ולא עברית כשפת דיבור, אלא עברית לתפילה ולליטורגיה. כך התמלאו ספרי "תולדות הציונות" בתיאורים נלבבים של רבנים יהודים שדיברו על יישוב ארץ ישראל, ושל מעטים שיצאו אל ארץ הקודש במסגרת מצוה דתית. הציבור החילוני הגדול (הנקרא משום מה "השמאל") האזין בנימוס לתעמולת הקהילה ונתן לה מקום בחיי הציבור. בחיים המעוצבים על ידי הציונות התחזקו ארגונים אלה מדי שנה עד שעמדותיהם הגיעו לשליטה מקיפה במדינה.

גם היום החינוך בבתי הספר ומטעם משרד ההסברה מקבע את הדעה כאילו התחייה לא הייתה כלל מהפכה… כאילו כול מה שנוצר אינו אלא המשך פשוט של הדת היהודית והמהפכה העברית שבאה עם תחיית הלשון כאילו כלל לא מרדה ביהדות וכאילו הכוונה היסודית של מחוללי התחייה לא הייתה לחרוג מתפיסת אוסף הקהילות על ידי הקמת עם נורמלי, עם ככל העמים.

כך התמוססה שאיפתם של מחוללי התחייה להיות "עם ככל העמים", מרוכז בארצו, דובר בשפתו ואין בו דיגלוסיה. בישראל קמה קהילה יהודית נוספת. היא מכוונת את חיי המדינה על פי העקרונות של היהדות, ומקפידה בחוקיה ובמעשיה בעיקר שהיהודים "לא יתערבו בגויים". נחקקו חוקי הפרדה בכל תחום, וישראל – תוצאת המרידה ביהדות ! - איננה "עם ככל העמים", אלא קהילה יהודית נוספת, שבתי הספר העבריים שלה מכוונים לילדים יהודיים בלבד. קהילה המסתגרת מפני כל מי ששונה ממנה ומפלה את כל זולתה.

אורנן תשמ"ה, " סיומו של תהליך תחיית הלשון" ,בתוך מחקרים בלשון א (העורך

אלדר אילן תש"ע, תכנון לשון בישראל, האקדמיה ללשון העברית.

ביאליק 1918, ח.נ.ביאליק "תרבות ו'פוליטיקה' ", הגנה מכתב-עתי לעניני גן הילדים

העברי להלכה ולמעשה ערוך ע"י יחיאל היילפרין [אבי המנוח], שנה

יזרעאל תשס"ב, "לתהליכי התהוותה של העברית המדוברת בישראל", בתוך תעודה

י"ח: מדברים עברית, עורך שלמה יזרעאל, אוניברסיטת תל אביב, 217 -238.

קלוזנר שנה ז', קלוזנר יוסף, אליעזר בן-יהודה, קובץ לזכרו, שנה ז' להצהרת בלפור.

שמאלי 1933 , אליעזר שמאלי, אנשי בראשית, עם עובד, תל אביב

שמיר 2010, ד"ר אילנה שמיר, שינויים בנוסח ה"יזכור", היחידה לתיעוד מחקר היסטורי,

מדינת ישראל, משרד הביטחון. http://www.izkor.gov.il/Page.aspx?pid=32

[1] אלדר תד"ע.

[2] יזרעאל תשס"ב, 219 ואילך.

[3] בן אב"י, - - - - - פתיחת ההקדמה לספר.

[4] אליעזר שמאלי, - - - - -

[5] הארץ 26.6.83.

[6] יעקב רבינוביץ בהפועל הצעיר כרך ז' גליון 14, 16.1.1914, עמ' 6.

[7] כצלנסון יזכור, 1920

[8] שמיר, - - - -

[9] אורנן תשמ"ה

[10] בתוך קלוזנר שנה ז'.

[11] הרצל 1904

[12] זוטא תרצ"ד קלד-קלו.

[13] בן יהודה, החלום ושברו, עמ' 82-3. (המאמר התפרסם ב1880 בטרם בא בן יהודה לארץ.)

[14] התפרסם ב"הגנה"', כתב עת בעריכת יחיאל היילפרין,אבי המנוח. וכן ביאליק כל כתבי עמ' רסד.

[15] אלדר 2011, עמ'.....