|
בבית המשפט העליון בירושלים ע"א 5220/12
בשבתו כבית המשפט לערעורים אזרחיים הוגש ביום 3.7.12
בעניין: עוזי אורנן, ת.ז. 003820644
רח' הגליל 5 , נופית
ע"י ב"כ עוה"ד יוסף בן משה (מ.ר. 13015 )
ויואלה הר-שפי (מ.ר. 14763 )
רמות מנשה, טלפקס' 04-9895032
מען למכתבים: ת.ד. 673 , יקנעם עילית 20692
דוא"ל: jbenmoshe@gmail.com
המערער
נ ג ד
מדינת ישראל – משרד הפנים
ע"י היועץ המשפטי לממשלה
המשיבה
הודעת ערעור
מוגש בזאת ערעור כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט דניאל פיש) תיק ה"פ 3835-10-11 אשר דחה את בקשת המערער להכיר בו כאזרח מכוח ישיבה עפ"י סעיף 3 (א) לחוק האזרחות, תשי"ב – 1952 (להלן – חוק האזרחות), וזאת על מנת שפסק הדין ישמש את המערער כתעודה ציבורית לצורך הבקשה לשינוי סיווג פריט "אזרחות" במרשם האוכלוסין ובכל תעודה רשמית שבה מופיע פריט זה.
פסק-הדין עליו מוגש הערעור נתקבל במשרדו של ב"כ המערער עו"ד יוסף בן משה ביום 21.05.2012 (מצ"ב פסק-הדין).
ואלה העובדות שביסוד הודעת הערעור:
1. המערער נולד בירושלים ב- 07.06.1923 ומאז הוא תושב הארץ, להוציא תקופה של ארבע שנים המתוארת בסעיף הבא.
2. בשנת 1939, בהיותו בן 16, הצטרף המערער לארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) ועסק בפעולות מחתרתיות נגד השלטון הבריטי. לאחר שנפצע בפעולה החלו השלטונות לחפש אותו. כעבור חמש שנים, ביום 29.10.1944, נעצר המבקש בידי שלטון המנדט, וגורש מהארץ למחנה מעצר שהוקם באריתריאה, והועבר מדי פעם לארצות אחרות במזרח אפריקה.
רישום ראשון
3. המערער שוחרר ושב ארצה ביום 12 ביולי 1948.
במפקד האוכלוסין הראשון שנערך ביום 8 בנובמבר 1948 הקפיד המערער על כך שלא תירשם בסעיפי "דת" ו"לאום" המילה "יהודי". בסעיף "דת" הצהיר, רשם וחתם שאין לו דת, ובסעיף "לאום" הצהיר, רשם וחתם שהוא עברי. כך גם במפקדי האוכלוסין הבאים.
4. ביום 25 בינואר 1949 השתתף המערער בבחירות לאספה המכוננת, לפי פקודת הבחירות לאסיפה המכוננת - מס' 12 לשנת תש"ט. הוא עשה זאת מכוח ישיבתו בשטח בו חל משפט מדינת ישראל ומכוח היותו כלול ברישום התושבים.
הצהרת אזרחות
5. ביום 26 במארס 1962 הגיש המערער בקשה לקבל דרכון, ואז ביקש ממנו הפקיד הממונה על הבקשות לדרכונים לחתום על טופס נוסף תחת כותרת "הצהרה". בטופס הנוסף שהיה מודפס מראש נדרש המערער להצהיר כי הוא "אזרח מכוח שבות". המערער אמר לפקיד שזה לא נכון. הוא אינו יהודי, והוא לא הגיע לישראל מכוח חוק השבות, אלא הוא אזרח מכוח לידה ומכוח ישיבה. לנוכח דרישתו של הפקיד לחתום על הטופס, מחק המערער את המילים "מכוח שבות" וכתב במקומן "מכוח לידה ומכוח היותי בישראל בכל התאריכים הקובעים" ועל הצהרה זו חתם.
שעה שהמערער הגיש לפקיד את ההצהרה על היותו אזרח מכוח לידה וישיבה אמר לו הפקיד: "על פי הצהרה כזאת אתה לא תקבל דרכון!" אך הדרכון הגיע אל המערער תוך זמן סביר וללא כל הערה ונרשם בו שאזרחותו היא "ישראלית" .
סיווג האזרחות
6. בשנת 2008 נזקק המערער לתעודת אזרחות. הוא פנה למשרד הפנים כדי לקבלה, אך עת הגיעה תעודת האזרחות לידיו גילה כי פרט האזרחות סווג והוא רשום כאזרח מכוח שבות עפ"י סעיף 2(ב)(1) לחוק.
7. עם זאת, בתמצית רישום ממרשם האוכלוסין שהוצא יותר מאוחר צוין בפריט לאום "עברי" ובפריט דת "(---)", היינו שלושה מקפים בין סוגריים, המעידים לפי מיטב הבנתו של המערער,שהוא אינו שייך לשום דת, לא לדת היהודית ולא לדת אחרת.
ניסיונות לבירור
8. המערער פנה בכתב אל משרד הפנים וחליפת מכתבים ארוכה (בין 14.03.2008 ל- 10.05.2009) הביאה לבסוף, לאחר תשובות סתמיות רבות, הודעת המשרד מיום 10.05.2009 חתומה ע"י מר רונן ירושלמי, ממונה אזרחות, שלפיה –
" מבדיקה שנערכה נמצא כי נולדת לאם יהודיה ולפיכך קיבלת מעמדך ע"פ חוק האזרחות מכח שבות ולא מכח ישיבה."
9. ביום 03.11.2009 כתב המערער אל מר רונן ירושלמי – בין השאר, כדלקמן:
" .... זכותי להגדיר בעצמי את זהותי מעוגנת בחוקים ישראליים ובינלאומיים, ולא אוכל להסכים שמישהו מן השלטונות יחליט בשבילי מה היא הלאומיות ו/או הדת שלי, במיוחד כשהחלטה זו סותרת את מה שאני מצהיר. נוהל כזה, בדיקת המוצא המשפחתי, היה מקובל במדינה נודעת לשמצה באירופה, והוא פסול במדינה דמוקרטית.
אינכם יכולים למנוע ממני אזרחות מכוח ישיבה בארץ לפי סעיף 3 (א) מחוק האזרחות, מתוך טענה כי נהייתי לאזרח ישראלי מכוח שבות, מכיוון שהצהרתי משנת 1962 ניתנה כחוק ולפי דרישתכם. היא התעודה הקובעת והמחייבת, ולא בדיקה אתנית עלומה".
10. לאחר שחלפו כשנתיים מיום משלוח המכתב בלא שנתקבלה תשובה כלשהי, ולאחר ניסיון כושל לערב את מבקר המדינה בעניין, לא נותרה למערער ברירה אלא לפנות לבימ"ש כדי לתבוע את ההכרה באזרחותו מכוח ישיבה.
11. ביום 03.10.2011 עתר המערער לבית המשפט המחוזי בחיפה לקבלת פסק דין הצהרתי כאמור ברישא של הודעת ערעור זו.
בפסק הדין הנושא תאריך כללי "10 במרץ 2012" ותאריך עברי "יח' אדר תשע"ב" (למרות שאין התאמה ביניהם) נדחתה עתירתו של המערער על הסף.
נימוקי הערעור:
12. המערער יטען כי הדרישה להכיר בזכותו לאזרחות מכח ישיבה מבוססת על שני אדני יסוד: עובדתי וחוקתי.
היסוד העובדתי:
13. אינו שנוי במחלוקת – פורט בהרחבה בכל סעיפי הפן העובדתי שלעיל.
היסוד החוקתי:
14. הפן החוקתי בערעור נשען לתלפיות על ערכי היסוד הגלומים בהכרזת העצמאות, וגם על האמור בסעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו תשנ"ד-1994 לפיו "זכויות היסוד של האדם בישראל..... יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".
הלכה פסוקה היא כי גם את החקיקה שקדמה לחוק היסוד יש לפרש ברוח עקרונותיו (ר' בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, דברי המשנה לנשיא ברק כתוארו אז).
בפסק-הדין ה"פ 25477-05-11 יורם קניוק נ' מדינת ישראל הוכר חופש מדת כזכות יסוד.
15. אשר על כן, שגה ביהמ"ש קמא כאשר קבע בפסק דינו, כי :
"ניסיונו של המבקש לבסס את מעמדו כאזרח מכוח ישיבה בארץ על סמך משפט משווה, ספרות, ודברי החקיקה שקדמו לחוק השבות וחוק האזרחות – הוא ניסיון שבבסיסו שגיאה. המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית לעניין מצויה בחוק האזרחות ובחוק השבות; אין מקום במסגרת המצומצמת של ההליך שלפני לטענות המבקש התוקפות את חוקתיותם של אלה"
16. אין בישראל חוק הקובע מתי אסור ומתי מותר לתקוף את חוקתיותו של חוק. כאשר לעותר זכות אישית לגיטימית שהוא תובע את מימושה וכאשר דרישתו זו תוקפת בגררה את הבסיס החוקתי של הדין שהוחל עליו – אין בית המשפט רשאי להתעלם מטיעוניו נוכח "המסגרת המצומצמת של ההליך". בשיטת משפט שבה חוק אחד לכולם וכולם שווים בפני החוק אין נושא חשוב ורחב יותר ממימוש זכותו של אזרח על פי חוק יסוד.
17. ככל הנראה בהמשך לאותה השקפה שגויה בדבר "המסגרת המצומצמת של ההליך", נמנע בית המשפט קמא מלאזכר ולדון בטענת המערער כי לאור האמור בהחלטת האומות המאוחדות מיום 29 בנובמבר 1947 ובהכרזה על הקמת מדינת ישראל מיום 14 במאי 1948 , אין חוק שיכול לשלול ממנו את חופש הדת והמצפון ואין חוק שיכול לכפות עליו להיות שייך לקולקטיב אתני או אתני-דתי כלשהו בניגוד לרצונו.
18. טענת בית המשפט קמא כי "במסגרת המצומצמת של ההליך" אין מקום לדיון בחוקתיותם של החוקים הנ"ל אין לה על מה להסתמך. למדינת ישראל יש מגילת זכויות אדם שקיבלה ביטוי ברור בהכרזה על הקמתה.
19. עקרונות היסוד שבמגילת העצמאות נטמעו באורח מפורש בחקיקה – ברובד החוקתי שלה – בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כאמור לעיל , קבעה הפסיקה כי יש לפרש כל חוק, לרבות החוקים שקדמו לחוק היסוד, לאורם של עקרונות אלה.
20. שגה ביהמ"ש קמא כאשר קבע בפסק דינו, כי :
"עיון בדברי החקיקה מלמד כי המבקש אינו נכנס בגדרי סעיף 3 (א) לחוק האזרחות, לעניין תושבות (צ"ל אזרחות ?- י.ב.מ.) מכוח ישיבה בישראל ערב הקמת המדינה. על פי לשון החוק, תנאי סעיף 3 (א) האמור ישימים אך ל"מי שערב הקמת המדינה היה נתין ארצישראלי, ולא היה לאזרח ישראלי לפי סעיף 2 ..."; אזרח ישראלי לפי סעיף 2 לחוק האזרחות הוא "כל עולה לפי חוק השבות..."; "מי שעלה" לפי חוק השבות הוא כל יהודי שנולד בארץ בין לפני תחילת תוקפו של חוק השבות ובין לאחריו; ו"יהודי" על פי סעיף 4ב לחוק השבות הוא מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, ובלבד שאינו בן דת אחרת".
21. לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהגדרת "יהודי" כמי "שנולד לאם יהודיה או שנתגייר" היא הגדרה דתית הלכתית. ואם יש מי שעשוי לפקפק בכך, באה הסיומת "ובלבד שאינו בן דת אחרת" ומסלקת כל ספק ספיקא: מדובר בהגדרה דתית שכולה בתחום הדת.
22. אשר על כן – לאחר שהמשפט בישראל הכיר בזכותו של אדם – אזרח ישראלי – להיות חסר דת ולהיות רשום ככזה (בית המשפט העליון לא שינה מאום מהחלטת המחוזי בעניין יורם קניוק) – לא ייתכן מצב, שבו אזרחותו של אדם חסר דת – שחזר והצהיר בכל צומת מצמתי חייו שהוא אינו יהודי – תיקבע על סמך "יהדותו" הנגזרת מקריטריון הלכתי שאינו חל עליו.
23. אם אינו יהודי – הכיצד תיקבע אזרחותו כפועל יוצא מיהדותו (שאינה קיימת)?
וכאן אנו מגיעים לטעותו המרכזית של בימ"ש קמא:
בימ"ש קמא מקבל את טענת המדינה כי "יהדות" אינה מושפעת ממידת המסירות לדת, קרי: קיום המצוות או אי קיומן. ועד כאן אין למערער מחלוקת עם טיעון המדינה, שכן מן המפורסמות הוא שקיימים ביהדות זרמים מזרמים שונים, אלה המחמירים ואלה המקלים. וגם כל פרט באשר הוא יכול שהוא עושה עיסקאות במחשבו בשבת ואוכל גדי בחלב אמו ועדיין רואה עצמו יהודי על פי דרכו שלו.
אלא שבית משפט קמא הלך כברת דרך נוספת וקבע, שהדרך היחידה שבה יכול אדם "להשתחרר" מיהדותו - היא על ידי קבלת עולה של דת אחרת.
קביעה זו לא רק שהיא סותרת את עקרונות היסוד של משפטנו, היא גם סותרת את ההיגיון הפשוט.
24. משנקבע כי חופש הדת פירושו גם חופש מדת – משמע שאדם בישראל, שעובדת היותו ללא דת חשובה ועקרונית מבחינתו, אינו חופשי להיות משוחרר מן הדת היהודית (שנולד בה ולא בחר בה) אלא אם יקבל על עצמו בכפיה את עולה של דת אחרת?
25. לאחר שנקבע קיומו ותוקפו של חופש מדת - הוא אינו יכול להתקיים בכפיפה אחת עם כפיה דתית. הקביעה כי אדם "ללא דת" נשאר יהודי אלא אם כן הוא הסתפח אל דת אחרת עומדת בסתירה לזכותו (המוכרת) להיות ללא דת ומהווה כפיה דתית בוטה.
26. המערער יטען כי בית המשפט קמא התעלם מהוראות הדין שהעניקו למערער מעמד של אזרח מכוח ישיבה טרם חקיקת חוק השבות וחוק האזרחות – פקודת הבחירות לאסיפה המכוננת מיום 18.11.48 וחוק הבחירות לכנסת השנייה, תשי"א-1951. לטענה זו השיבה הפרקליטות ש"הפקודה קבעה את הזכאים לבחור לאסיפה המכוננת, אך לא קבעה כלל מי יקבל אזרחות". הפרקליטות התעלמה מהעובדה שאסיפה מכוננת נוסדת רק על ידי אזרחים, ולכן הפקודות האלה קראו לאזרחים להצביע, ומי שמצביע הוא אזרח. מכאן, שחוק האזרחות לא העניק אזרחות למערער, אלא רק סיווג את האזרחות שלו. לטענת המדינה (שלא הובאו לגביה ראיות), סווג המערער כאזרח מכח שבות בשנת 1952. אם אכן כך, משמע שהרישום נעשה בניגוד למקובל באותה תקופה, תוך התעלמות שרירותית מהצהרתו של המערער שאינו יהודי, לא מבחינת הלאום ולא מבחינת הדת.
27. המערער יטען, כי הסיווג של אזרחותו "מכוח שבות" טעון תיקון למפרע ויש להחזיר אותו לחזקת האזרחות שהיתה לו לפני החוק, זו אשר נקבעה ב- 1952 לאזרחים שאינם יהודים. ולכן לא נכונה טענת הפרקליטות כי "לא נפל פגם בנימוק למתן האזרחות למבקש בשנת 1952".
28. פסק הדין קמא גם התעלם מהעובדה שאינה שנויה במחלוקת בדבר ניסיונו של משרד הפנים בשנת 1962 להחתים את המערער על "הצהרה" שהוא אזרח מכוח שבות. אם אכן היה המערער מסווג במרשם האוכלוסין באותה עת כ"אזרח מכוח שבות", מדוע הוא נדרש להודיע על כך למשרד הפנים?
29. שגה ביהמ"ש קמא כאשר קבע בפסק דינו, כי :
"אומנם הגדרת המחוקק למונח "יהודי" לא נוספה לחוק השבות אלא בשנת 1970 במסגרת תיקון מס' 2. עם זאת, הפנייה למבחן ההלכתי המקובל ביהדות אינה בגדר חידוש וסקירת הפסיקה שקדמה לתיקון מלמדת כי כל עת שנדרש בית המשפט לעמוד על יהדותו של אדם, לא פסח על מבחן זה במניין שיקוליו (ראו בג"צ 72/62 רופאיזן נ' שר הפנים, פ"ד טז (4) 2428 (1962 ), בג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג (2), 477 )".
30. המערער יטען כי הפסיקה המוזכרת בפסקי-הדין היא בתביעות שביקשו לכלול את התובעים במסגרת היהדות. אחר הוא עניינו של המערער המבקש להכיר בכך שאין הוא ניכלל בקהילה היהודית, שאליה לא השתייך מאז שהוא בעל הכרה ולכל המאוחר ממועד המפקד הראשון שנערך במדינת ישראל ואשר במסגרתו הצהיר כי הוא "עברי" וללא דת.
31. המערער יוסיף ויטען כי אך טבעי הוא שקהילה מוסמכת להעמיד בפני המבקש להצטרף אליה תנאי קבלה, אך במשטר דמוקרטי היא אינה זכאית לחייב אדם להשתייך אליה.
32. שגה ביהמ"ש קמא כאשר קבע בפסק דינו, כי :
"בענייננו אין חולק כי המבקש הוא בן לאם יהודיה, ולעניין המונח "בן דת אחרת" איני רואה ערך מוסף להצהרותיו של המבקש במרוצת השנים, עקביות או נמרצות ככל שיהיו, על כך שאינו רואה בעצמו יהודי. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו ע"י השופט נ. הנדל בבג"צ10226/06 זבידונסקי נ' שר הפנים תק-על 2010 (3), 1783 (2010):
"ויוטעם, חוק השבות אינו מבחין בין יהודי המקפיד לשמור על מצוות אלו ואחרות לבין יהודי שאינו מקפיד לשמור על מצוות כלל. הגדרת "יהודי" אינה נגזרת ממסירותו לדת. חוק השבות אינו מבחין בין יהודים. הוא אינו עוסק בשאלה וכמובן אין זה ראוי שיעסוק בשאלה מי הוא יהודי 'טוב".
33. כפי שהובהר לעיל, אין לדברים אלה נפקות לעניינו של המערער.
המערער יוסיף ויטען כי ככל מדינה דמוקרטית, גם ישראל מכירה בזכותו של כל אדם לפרוש מן הקהילה ששויך אליה, והא ראייה שחוק השבות מחריג מפורשות מכלל היהודים הזכאים לחסות תחתיו את אלה שנולדו לאם יהודיה אבל שייכים ל"דת אחרת".
34. המערער יטען כי בחברות לא מפותחות, כגון במשטר העות'מני בזמנו, אדם לא יכול היה להיות חסר דת, אך לא כך בחברות הדמוקרטיות של ימינו, המכירות להלכה ולמעשה בזכותם של אנשים שלא להשתייך לדת כלשהי. ולכן על יסוד ההשקפות והנוהג הדמוקרטי ראוי שבית המשפט הנכבד יפרש את הביטוי "שייך לדת אחרת" ברוח ימינו ויחיל אותו גם על אדם שהצהיר שאין לו שום דת והוא חסר דת. אם לא יתקבל פירוש זה, ייווצר מצב שמי שנולד לאם יהודיה לעולם לא יוכל להיחשב כאזרח ללא דת – מצב שהולם מדינת הלכה ולא מדינת חוק דמוקרטית.
35. שגה ביהמ"ש קמא כאשר קבע בפסק דינו, כי :
"לעניין ההבחנה שמבקש המבקש לעשות בין 'יהודי' ל'עברי' אפנה לדברי של השופט שמגר (בתוארו אז)בע"א 635/75 (צ"ל 653/75 י.ב.מ.) שלח נ' מדינת ישראל, פ"מ לא (2)421 :
"...להלכה ולמעשה אין הבדל בין המונחים "הלאום היהודי" ו"הלאום העברי" (בג"צ 18/72, שליט נ' שר הפנים, [3], בע' 336) ושני המונחים האמורים אינם אלא מונחים נרדפים שמשמעותם אחת. לכאורה מעוגנת גם טענתה של המערערת בזהות האמורה במונחים, שהרי בקשתה היא כי תורשה לבור לעצמה לצרכי רישום אותו מונח, מבין השניים הזהים, העדיף בעיניה. אך מובן הוא כי זכאי כל אדם לבחור לעצמו כינויי היכר כאוות נפשו, בין לצורך שיח ושיג בעניני אמונות ודעות ובין לשם מתן ביטוי מדיני להשקפותיו, אך אין בכך עדיין כדי ללמד כי הוא יכול לכפות על רשויות הציבור, באלו משני ביטויים זהים ושווי-משמעות עליהן להשתמש בניהול רישומיהן הרשמיים. כאשר מדובר על ביטויים בעלי משמעות זהה רשאיות הללו לבכר, בין היתר, את האחידות והבהירות במינוח ואין לחייבן להטות החלטותיהן, לענין זה, לפי טעמו האישי של כל אחד ואחד".
36. כפי שציין המערער בתגובתו לטענות המשיבה בבית המשפט קמא, בעת המאבק על הקמת המדינה המונח "עברי" התייחס לזהות המיוחדת של ילידי הארץ דוברי עברית במובחן מהיהודים, וללא קשר לזהות הדתית. פרופ' יורם שחר שחקר את ההיסטוריה הניסוחית של ההכרזה על הקמת המדינה מצא כי הביטויים "עם עברי" ו"ישוב עברי" הם פרי עטו של משה שרת ולדבריו יש לשער "ששרת העדיף את הזהות העברית על פני הזהות היהודית משום שהניח בצדק, ששערי היהדות יישלטו גם בעתיד בידי רבנות מחמירה ואילו שערי העבריות יוכלו להיפתח בפני מי שיקבלו את העברית כשפתם ויהיו מוכנים לראות עצמם עבריים" (ר' יורם שחר "ישראל כמדינה דו-הורית: הישוב העברי והתנועה הציונית בהצהרת העצמאות", זמנים, גיליון 98 (2007 ), עמ' 42 ).
37. המערער יטען כי את המונח "עברי" בהקשר לעניינו יש לפרש על פי הנהוג בעתו, היינו בשנות שלטון המנדט ובעת עריכת המפקד הראשון ובעת עריכת מרשם האוכלוסין הראשון.
38. המערער יוסיף ויטען כי קביעת בית המשפט קמא לפיה המונח "יהודי" יש לפרש לאור הדת היהודית והלכתה אף מחזקת את טיעוניו של המערער שאת המונח "עברי" יש לפרש כחף מדת וחף מכל פרשנות שמקורה בהלכה היהודית.
39. המערער יוסיף ויטען כי גם אם קיים ספק לגבי המוחלטוּת של משמעות המונח "עברי" בעת בה נרשם המערער כ"עברי" יש להעדיף את המשמעות שנותן לו המערער, ולא לבחור בדרך של כפיה מצפונית כפי שעשה בית המשפט קמא.
40. המערער יטען כי יש לאבחן את הנפסק בעניין יוחנה שלח מעניינו של המערער. מאז הקמת מרשם האוכלוסין במדינת ישראל רשום המערער כ"עברי" ומעולם לא טען שבקביעתו מאז עמד על דעתו שהוא "עברי" הוא סבר שמילה זו נרדפת למילה "יהודי". להפך. הרי במקרה כזה לא היה שום טעם לעמידתו על הרישום "עברי" כמבע לאי היותו יהודי, לעומת המקרה של יוחנה שלח (ע"א 653/75 ) שברישום הראשון שלה נרשמה כבת הלאום היהודי ובשלב מאוחר בחייה ביקשה לתקן את הרישום ל"עברי".
סיכום
41. לאור כל האמור לעיל מתבקש בית המשפט הנכבד לקבל את הערעור ולפסוק כי המערער הנו אזרח מכוח ישיבה עפ"י סעיף 3 (א) לחוק האזרחות, תשי"ב – 1952 , וזאת ע"מ שפסק הדין ישמש למערער כתעודה ציבורית לצורך שינוי סיווג פריט "אזרחות" במרשם האוכלוסין ובכל תעודה רשמית שבה מופיע הסיווג.
יוסף בן משה, עו"ד (מ.ר. 13015 )
ויואלה הר-שפי, עו"ד (מ.ר. 14763 )
באי כח המערער
|
