הולדת היהדות וחיבור המקרא

לפני ימים אחדים קיבלתי מכתב ובו מסופר כי "באינטרנט רצה טענה מנומקת ומפורטת שמעמד הר סיני הוא אירוע היסטורי מוכח."  עיינתי ביצירה הספרותית הזאת שלפי האמור בה היא נערכה מסֵפר בשם "מסע אל פסגת הר סיני" מאת הרב מרדכי נויגרשל.

זו לא הפעם הראשונה שנתקלתי בשם זה. לאיש יש לשון חלקה ומהירה, והוא מאמין שבדיבור רהוט אפשר לשכנע כל אדם ששחור הוא לבן, ולבן הוא שחור. בשביל מאמין כמותו אין צורך שום הסבר או אסמכתא מחוץ למה שכתוב בספר התורה, והוא אינו מבזבז אפילו מילה אחת על שטויות כמו מקורות היסטוריים. לכן הטענה שהוא טוען אינה לא מנומקת ולא מפורטת בשום מובן מדעי. מי שרוצה לקרוא אותה בעצמו – הרי הקישור: http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2360419&forum_id=4142

נזכרתי במאמר קצר שכתבתי לפני כחמישים שנה. קראתי בו והתברר לי שאני מסכים גם היום לכל מה שכתוב בו, גם אם הוא קצר מדי, וההסתמכות על ידיעות שמחוץ למקרא אינן מפורטות דיין, כפי שדורשת חקירה מדעית. נראה לי שכדאי לקוראי מאמר האמונה של נוישגרשל לראות גם מאמר זה.

הולדת היהדות וחיבור המקרא

לשונם של בני ישראל

עד לימים לא רחוקים ביותר נפוצה היתה הדעה כי הלשון שבה נכתב המקרא הייתה לשונם המיוחדת של בני ישראל: חכמים יהודים היו משתבחים בגדולתה של העברית, שבה נתן אלוהים תורה לעמו הנבחר, ומתפארים במעלתה זו ורום-ערכה על שאר הלשונות.

אך במאות האחרונות, וביחוד החל מן המאה התשע עשרה, החלו להתגלות כתובות עבריות. מתחילה בקפריסין ובאיי הים, ואח"כ גם לאורך חופי הלבנון, והוכח כי אותה דעה על ייחודם הלשוני של בני ישראל אין לה על מה שתסמוך. היום ברור לכל מתענין. כי הלשון העברית הייתה לשונם של כל העברים הקדמונים, ולא של יושבי יהודה וישראל בלבד. כתובות עבריות נחשפות והולכות לא רק בגזר ובלכיש, במגידו ובשומרון, אלא גם במואב ובצידון, בגבל, בחמת, באוגרית ובזנג'ירלי, בחדת ובקאראתפה; בעבר-הירדן, בלבנון, בסוריה, מעבר לנהר פרת ובקיליקיליה.

בהרבה מהן אנו מגלים את דיוקה של הלשון המקראית הקלאסית. באחרות ניכרים הבדלים קלי ערך, כאלה הנמצאים בתחום  המקרא עצמו, ובכמה מהן -- הבדלים דיאלקטיים, מהם מיוחדים לחבלי-ארץ, אך רובם מסמנים בעיקר הבדלי-תקופות. כל יודע-עברית יכיר בכתובות אלה את לשונו שלו וישמח לראות כי מלבד המקרא מצויים בידינו היום גם מקורות עבריים אחרים.

אחדות תרבותם של העברים

כתובות אלה חשובות לנו לא רק בגלל הוכיחן את האחדות הלשונית של הארץ, אלא גם בגלל תוכנן. כבר לפני עשרות בשנים טענו חוקרים רבים כי יש לבדוק מחדש את המסופר במקרא, בהתחשב עם מה שנודע מתוך הכתובות שנתגלו בארצות הקדם. היום, עם ריבוי הכתובות העבריות, יש אמנם לראות כי מלבד ערכן העצמי שופכות רבות מהן אור חדש על כמה וכמה עניינים במקרא שלא הובנו כל צורכם. אור חרש זה עשוי לשנות תכלית שינוי את ידיעותינו, השאובות בעיקר מן המקרא, על התרבות הקדומה ועל הדת בישראל.

בהסתמך על מחקרים של טובי החוקרים החדשים אפשר היום לומר במוחלט כי עד תקופת מלכיה האחרונים של יהודה היו לא רק הלשון, אלא גם האמונות, הפולחן והמנהגים הדתיים משותפים לכל ארצות העברים, ובכללם יהורה וישראל ^*).  אחת היתה המיתולוגיה, ששרידיה משוקעים במקומות רבים במקרא, ואשר חלקים נכבדים ממנה החלו להיגלות, למשל, בכתבי אוגרית ; אחת היתה מערכת הקרבנות, על סוגיה השונים וחלק-הכהנים -- כמנוסח בפרט בספר ויקרא – ­אשר שרידים מחוקיה נמצאו ב"תעריף הקרבנות" ממרסל ומקרת-חדשה ; אחד היה הטקס האכזר שתבע קורבן-בכורות לאלוהים, כמסופר בפסוקים רבים בדברי נביאים וכרוניקות במקרא, וכנזכר בכתוברת רבות; אחת היתה ההשקפה כי בין האלים הגדולים, אלוהי כל הארץ, מצויים גם אלים מקומיים, אל אל וארצו המיוחדת לו.

ארץ העברים אחידה היתה אפוא לא רק בלשונה. אלא אף באמונתה ובדתה. אך מדוע זה מנסה המקרא לתאר לנו את התהום הפעורה, כביכול, בין בני יהודה לבין שאר שבטי העברים ?

הולדת היהדות

בשנת 597  לפה"ס הודח יהויכין ממלוך ביהודה. והועבר - יחד עם עוד כמה אלפים מאצילי יהודה - לארץ בבל. קרוב לודאי שאיש-איש מן הגולים הללו יכול היה לחזור בגאווה על שלשלת היחס שלו, עד 20 דורות לפחות, עד לאותם ימי ההוד וההדר של דוד בן-ישי, הגיבור העתיק מעולף האגדות אשר לו ניתנה כל הארץ ושליט היה בכל עבר-הנהר. כי אכן במה יכלה יהורה הקטנה להתגדל אם לא בדוד, המלך הקדום, שאיחד רבות מממלכות העברים למלוכה אחת גדולה ורבת-כוח ? בצל שמו המפואר מלכו כל צאצאיו, שלטו משפחות הכוהנים, והאצילים אשר בירושלים חלמו על חידוש גדולת ביתו. צאצאים קטנים לאב גדול.

אכן, בשום ממלכה מן הממלכות הסמוכות לירושלים לא משלה שושלת אחת במשך ארבע- מאות שנים רצופות. ועל כן, מסתבר, היו בני ירושלים הולכים נטויי-גרון בהרגשת עליונות, ­וביחוד לאחר שנפלו אותן הממלכות הסמוכות, ויהודה הנידחת לא נפגעה.

לאחר התדהמה הראשונה שירדה על ההולכים בבלה, התאוששו בכל זאת אחדים מהם, וכדי לשמור על הרגשת הייחוס הקודמת שלהם ­שהייתה עיקר בחייהם עד כה - יצרו תאוריה חדשה, לפיה - בניגוד גמור לכל הדעות עד כה - מותר להם לעבוד את יהוה אלוהיהם גם על "אדמה טמאה" זו שנתגלגלו אליה.

לאחר שנים אחדות, משהובאו לבבל עוד כמה מאות מהנשארים בירושלים, ומקדשם חרב -- קיבלו עליהם גם הם את הרעיון החדש הזה. אכן בלעדיו היו נהפכים כל אלה מאצילים רמי-יחס למשפחות אדם פשוטות וחסרות ייחוס בארץ מושבם החדשה. כאן, כמדומה, ראשיתו של המונותיאיזם המופשט, כאן ראשיתה של העדה הדתית המתבדלת לא בשל לשונה או מוצאה - כי אם בעיקר בשל השקפותיה הרוחניות.

וגדולה מזו. עדת-בני-הגולה הזאת, שהתיאוריה שלה לא יכלה להתקבל אפילו על לב תושבי ירושלים (שהמשיכו, כמובן, באותם המנהגים והאמונות מלשעבר), החלה לראות בעצמה כת שנועדה לה שליחות. כת שבסופו של דבר היא העתידה לזכות ב"אדמת ישראל", ולא דווקה אותו "עם-הארץ" הנשאר ביהודה, הכורמים והיוגבים הגסים הללו, בני דלת העם, הבורים שאין להם כל ייחוס-אבות. שליחותם היא לבוא אל "ארץ-הקודש", אל יהודה, ולהסיר את כל תועבותיה ואת כל שיקוציה ממנה.

קורותיה של עדה זו ידועות לנו יפה-יפה. לא עברו עשרות שנים רבות ומלכי חסד נדיבים האירו פניהם לעדת בני-הגולה ועזרום, בצווי מלכות ובכסף, למלא את השליחות אשר נטלו על עצמם. ואכן, באו רבים מבני-העדה אל ירושלים והקימו בה לעצמם מזבח והיכל.

פרשת מנהגם שם, ואשר השיבו ריקם את פני יושבי הארץ המבקשים לתת להם יד, ו"המעל הנורא" אשר מעלו יושבי הארץ בהתערב זרע הקודש בעמי הארצות - הלא הם כתובים על ספרי עזרא ונחמיה. אכן ראש מפעליה של "עדת בני הגולה" הוא ספר ההיסטוריה אשר חיברו, ספר אשר היה הכרח של התקופה.

חיבורו של  ספר המקרא

בני התקופה ההיא, שבה היתה האמונה באלוהים חלק בלתי נפרד מן החיים, חייבים היו להאמין שהבחירה שבחר בהם בורא העולם ומנהיגו. אשר ממנה ובה "מוכחת" עליונותם על כל גויי הארצות הסובבים אותם -- שבחירה זו איננה חדשה ומקרית, אלא עתיקה היא, ותחילתה בימי אברהם, בשחר תולדות האדם.

ועדת בני הגולה חייבת היתה להאמין גם כי ההתבדלות והתהום הנפערת בינה לבין "עם-הארץ" -- אף אלו עתיקות הן לימים, ותחילתן נעוצה בתקופת בראשית, בעת שהיה אברהם העברי עומד בעבר האחד וכל העולם בעבר השני (כמאמר יהודי ידוע על השם "עברי"), מאחר שהוא ושאר "אבותיה הקדמונים של היהדות" נבדלים היו במהותם, בהכרתם ובאורח-חייהם מכל גויי הארצות.

לעריכת ספר כזה, שיחדיר בלב כול את האמונות הללו, נתנו ראשי העדה את דעתם. ביד-חרוצים נלקטו המקורות העתיקים, כתבי נביאים וסופרי-מלכות, קטעי·ספרים רבי שנים הועלו מגנזיהם. ובכובד ראש הוחלה עבודת הלימוד והעריכה. לאט לאט בוררו מתוך כל החומר הספרותי אותם הקטעים שמתאימים היו לרעיון הבחירה. ומתוך ספרי-הימים נערך לקט מכוון של מאורעות, שסודרו, נערכו ופורשו – בכתב, ובגוף העתקות הלקט על פי אותו רעיון עצמו.

חסרים אנו פרטים מדויקים על תהליך עריכה זה, שהרי העורכים לא היו מעונינים לספר כי הם הם שטיפלו במקורות העתיקים עד הגיעם למצב שהגיעו. להיפך. אותם העורכים וכותבי ההיסטוריה-מחרש השתדלו - כדרך המקובלת באותם הימים, ואף הרבה ימים לאחר מכן - לתלות את הספרים שכתבו באנשי קדם, וליחסם לנביאים גדולים, למלכים אדירים ולאנשי השם אשר מעולם.

ספר המקרא אשר בידינו איננו אפוא לקט מקורות המוסר את רוח התקופה שעליה הוא מספר, אלא ספר היסטוריה מכוונת, המוסר את רוח התקופה של הכותבים, ונכתב מתוך מגמה ברורה, וכדי להוכיח כי צאצאי האצולה הרמה של ממלכת יהודה חייבים להתבדל מעל עם הארץ, באשר הם הם יורשיו האמיתיים של אברהם, בחיר האלוהים הראשון (הם לעומת עם הארץ - כמו יצחק לעומת ישמעאל, יעקב לעומת עשיו, יהודה לעומת ישראל). ומדעתנו את מטרת הספר ייקל עלינו גם לקבוע מה ממנו אפשר לקבל כעדות היסטורית נאמנה [ששרידיה נותרו בספר המקרא עצמו], ואל מה יש להתייחס כאל יצור דמיונם של הכותבים.

הדים מן המקרא

אכן הדים מן האמונות ואורחות החיים המשותפים לכל בני עבר מגיעים אלינו בבהירות גם מתוך ספר המקרא הערוך עצמו. יפתח הגלעדי, למשל, יודע כי הארץ ניתנה לעמים היושבים בה ולאלוהיהם, וכל אלה, אדון ובעל לנחלתו, יקום להגן על בני עמו מפני המתנפלים עליהם. יהוה וכמוש שווי זכויות הם – כל אחד ביחס לארצו; דוד, הנמלט מפני שאול ונודד בארצות, מקלל את בני האדם אשר גירשוהו מן הארץ, שכן בגירוש זה הרי הם כאומרים לו "לך עבוד אלוהים אחרים" – אלוהי הארץ שאליה יגיע;

וקהל בני יהודה היורדים מצרימה אחרי רצח גדליה בן אחיקם מוסרים עדות תמימה על האמונה ועל דרכי עבודת האלוהים גם בתקופה מאוחרת יותר :

                                       "עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו

                                         ואבותינו, מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו. "

אף מעצם הערות-ההסבר המלוות את סיפורי- המאורעות רואים אנו כי בכל תקופת השופטים והמלכים עשו בני ישראל תמיד "את הרע בעיני יהוה", עבדו כל הימים את הבעלים ואת העשתרות, בנו להם במות ומצבות ואשרים, ואפילו בימי מלכים שלדעת כותבי הספר עשו "הישר בעיני יהוה" היו העם "מזבחים ומקטרים בבמות". והמעיין ימצא דוגמות לרוב.

השקפתם של הכותבים, מעדת-בני הגולה, היא הבאה כאן לידי ביטוי. בעיניהם היתה עבודת אלוהים זאת רעה. דמותו החדשה של יהוה, שנוצרה בקרב עדת-בני הגולה בבבל, היא שהתנגדה, כביכול, לעבודת האלוהים העתיקה שהיתה נהוגה בתקופת השופטים והמלכים -- בישראל וביהודה כמו בכל מדינות עמי עבר.

בני הגולה ניסו לקרוע צלע מן האומה העברית העתיקה ולקרום עליה רקמה דמיונית ומסולפת של גוף והיסטוריה בפני עצמם, כדי "להוכיח" שתנועתם החדשה, היהדות, עתיקה היא לימים - ושמאז ומעולם היו בני יהודה נבדלים במהותם ובתרבות-חייהם מכל הסובב אותם.

ניסיון זה אינו עומד בפני הביקורת.

- - - - - - - - - -

*) ראה למשל, טור-סיני, "מלך ושרים". -- הלשון והספר כרך א' •

מאמר זה התפרסם בעיתון אלף חוברת י"ט אפריל 1953, והועתק כאן כמעט ללא שינויים (להוציא תיקוני כתיב אחדים)