עוזי אורנן
זהות ישראלית
1 איך קם הלאום המודרני?
1.1 מבנה חדש לחברה. החברה האנושית באירופה לפני דור המהפכה הצרפתית הייתה בנויה במבנה תיאורטי של פירמידה: למעלה יושב אלוהים, מעט מתחתיו נמצא בא כוחו עלי אדמות, הוא האפיפיור, האפיפיור ממנה את השליטים על חבלי הארץ השונים, ותחת השליטים – ההמון. באה המהפכה וקצצה את הקצה העליון – אלוהים שוב אינו עומד בראש העולם, בא-כוחו אינו ממנה מלכים ושליטים. ואז נשאלה השאלה: מי השליט על חברות בני האדם, ומניין סמכותו לשלוט? באו אנשי המהפכה ואמרו – העם הוא מקור הסמכות. הוא הממנה את השליטים[1]. כידוע, כאן מקור הדמוקרטיה המודרנית, ואין לערב אותה עם הדמוקרטיה של יוון העתיקה שהייתה מיוסדת על משטר עבדים ואדונים.
ראוי להזכיר כאן שמדינת ישראל מיוסדת גם היא על ההשקפה הדמוקרטית הזאת, הקובעת כי הריבונות היא של העם, כפי שתיאר כבוד הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון (כתארו אז) מאיר שמגר בפסק הדין שלהלן:
"הסמכות ליצור חוקה היא בידי העם. קביעה זו נובעת מן האימוץ של התפיסה כי הריבונות שוכנת בעם"[2].
1.2 נולד לאום חדש. אבל בשאלה הזאת שעמדה מול עיני אנשי המהפכה טמונה לא רק הדמוקרטיה, הקובעת את שיוויון האזרחים, אלא גם ראשית חדשה למושג חדש, הוא הלאום. השאלה מה מקור הסמכות לבחור את השליט הביאה תשובה ברורה: העם הוא המקור, אבל מיהו ''העם''? והתשובה לשאלה זו הייתה – כל בני האדם הגרים בתחום הארץ הריבונית הבוחרת את השליטים. כל בני האדם המאכלסים את הארץ הזאת הם הלאום של הארץ הזאת. כך הייתה המהפכה הצרפתית גם המקור למושג החדש ''לאום''. לאום במשמעותו החדשה פירושו אפוא "כלל אזרחי המדינה", והוא הנקרא "לאום המדינה". בעברית החל המונח העתיק "לאום" להתקבל במשמעות החדשה, גם אם בשימוש הקודם שלה הייתה לה משמעות אחרת.
1.3 המשמעות הישנה. מילה זו שימשה בימי קדם ככינוי לקבוצה מלוכדת על יסוד המוצא האתני המשותף, או על יסוד הדת השלטת בקרב חברי הקבוצה. "יַדְבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו" אומר המשורר (תהילים מ 4), "קִרבו גוים לשמע ולאומים הַקשיבו" (ישעיה לד1) ומה פלא שמילונים רבים, בייחוד הוותיקים ביניהם, קובעים כי לאום פירושו "עם, גוי, שבט, אומה" (גור, 1946), או ביתר פירוט, "עם, אומה, קיבוץ גדול של בני אדם המתייחסים על מוצא אחד" (אבן שושן, 1969, גם מה' 2003), אמנם אבן שושן מוסיף "...ועל פי רוב גם על לשון מדוברת אחת ועל ארץ מושב עיקרית אחת", אבל אלו תכונות נוספות ואינן מהותיות להגדרת "לאום" שלו. הגדרה יותר מפורטת ניתנת במילון רב-מילים: "עם, אומה, מדינה: קיבוץ גדול של בני אדם המאוחדים בקשרים של מוצא משותף, של לשון ושל היסטוריה, ובדרך כלל מזוהים עם טריטוריה מסוימת וחשים השתייכות לקבוצה ורצון להתמיד בהשתייכות זו" (רב-מילים, המילון השלם, עמ' 870). בהגדרה זו ניכר מאמץ לתת גם את סימן היכר של המשמעות הישנה (מוצא משותף) אך בצידו רמיזות אחרות למשמעות החדשה (טריטוריה, רצון להשתייכות).
1.4 שינוי המשמעות של לאום. המעבר למשמעות החדשהכלל לא היה פשוט. סביר להניח, בלי לחשוב על תפיסה הכוללת גורמים מחוץ לבני אדם, שמאז קמה החברה האנושית היא התחלקה לקבוצות קבוצות, ובדרך כלל כל קבוצה הייתה מורכבת ממשפחה או מקרובי משפחה, או מאנשים רחוקים יותר, אבל בני מוצא משותף. לפעמים לבני מוצא משותף הייתה לשון משלהם, או דרכי דיבור מיוחדים להם. בקרב קבוצות התפתחו מנהגים משלהן או אף אמונה ודת משלהן, וכול המשתייכים לקבוצה היו נחשבים בעיני עצמם שונים מאחרים שיש להם דת או מוצא אתני אחר משלהם.
ההרגשות האלה של קבוצות מוצא או דת אינן מתאימות לתוכן הפשוט של המושג החדש לאום, אבל אין ספק שהרגשת השתייכות לקבוצה של מוצא משותף ושל דת נפרדת נותרה בשימוש הלשון גם לאחר שצצה המשמעות החדשה למושג לאום. גם מאתיים שנה אחרי המהפכה הצרפתית, וגם בעולם המודרני שפחתה בו חשיבות המוצא והדת, ניכרות קבוצות מוצא, קבוצות תרבות, קבוצות דת ושפות משלהן, ורבות מהקבוצות שומרות במידת מה על ייחודן. בחברה מגוונת יש שמציאותן של קבוצות כאלה מביאה התקרבות יותר ניכרת של בני הקבוצה זה לזה מאשר עם בני אדם שאינם בקבוצה, וניכרת "אפליה חברתית" המביאה אנשים להתרכז בשכונות מגורים משלהם, או לבילוי וקשר בעיקר עם בני קבוצתם. לא תמיד שוררת אחווה ורעות בין כל בני החברה רבת הקבוצות. אין ספק שתופעות של התרחקות או התקרבות בני אדם זה לזה על פי מידת השיתוף ביניהן במוצא, בתרבות או בדת שכיחות למדי בחברות האנושיות. אבל ככל שעקרונות השוויון בין בני האדם התפשטו בעולם וגברה רוח הדמוקרטיה בחברה זו או זו, כך פחתה חשיבות ההבדל על פי המוצא או הדת, וגם "האפליה החברתית" היטשטשה.
1.5 הלאום – כלל אזרחי המדינה. השוני שבין התקופות שקדמו לזמננו ובין זמננו היום ניכר על פי המשמעות השונה של המונח "לאום". אמנם כבר במהפכה הצרפתית נוצרה המשמעות החדשה של לאום, אבל הוא נעשה ברור והחלטי הרבה יותר מאמצע המאה העשרים. הבהירות החדשה של לאום נובעת מן העובדות החדשות של העולם המודרני. נוסדו מדינות חדשות, ובהן התקבצו בני אדם בני מוצאים שונים, דתות שונות ושפות נפרדות. המבע הלשוני שנוסד במהפכה הצרפתית ושימש ב"חבר הלאומים" התחזק עם ייסוד ארגון האומות המאוחדות ותפיסת "לאום" ככינוי לכלל האזרחים של כל מדינה החברה בארגונים אלה. במקור מסמכי היסוד של חבר הלאומים ושל ארגון האומות המאוחדות שימשה מילה אחת – nation – אף כי בעברית היא תורגמה לפעמים גם במילה "אומה". בארגונים אלה, וכן במדינות הדמוקרטיה המערבית בכלל – לאומיות (nationality) היא התכונה המציינת שהאדם בעל הלאומיות שייך יחד עם כל אזרחי המדינה שלו ללאום-המדינה (nation). לאום המדינה אחד הוא לכל האזרחים, בלי שום חשיבות לעובדה שבני הלאום המשותף עשויים להיות שייכים איש איש גם למוצא אתני שונה או לדת שונה. ההשתייכויות הנוספות האלה של אזרחים שונים אינן מפחיתות מאומה מהשתייכותו הלאומית של האזרח ואינן מוסיפות עליה דבר. כל האזרחים נחשבים לבני הלאום, ובכל מדינה יש לאום מדינה אחד. כול האזרחים ממלאים באופן שווה את החובות שגופי השלטון המשותף במדינה מטילים עליהם בשווה, וכולם נהנים בשווה מן השירותים שגופי המדינה מספקים להם. הרי ביסודה של כל מדינה – היא התארגנות כלל האזרחים והקמת גופי שלטון נבחרים – עומדת מעין אמנה בין שלטון המדינה ובין האזרחים על החובות והזכויות שיש לכל אחד מן הצדדים כלפי הצד האחר. גם אם קיימים הבדלים בדת ובאמונה, או הבדלים במוצא האתני, או בשפה ובהרגלי החיים של חלקים שונים באוכלוסייה, אין הם משפיעים על הזכויות והחובות שיש לאזרחים השונים ועל שייכות כולם ללאום המדינה המשותף.
1.6 החלשת השיוך האתני-דתי. כאשר האזרחים שייכים כולם ללא הפליה ללאום המשותף האחד של המדינה, ממילא פוחתת האפליה החברתית, ונוצרים קשרים בין אזרחים שאפשר והם שייכים למוצא אתני שונה או לדת שונה. ההבדלים האלה נעשים פחות חשובים ופחות משפיעים על ההתקשרויות ועל הפעילות המשותפת בין האזרחים. כאן ראוי לנו להזכיר את היהודים בארצות מושביהם. בעולם הדמוקרטי כולם שייכים איש במדינתו ללאום המדינה האחד, ובעולם זה מרובים הקשרים החברתיים בין האזרחים, בין שמדובר במוסדות לימודים, בקשרי עבודה או בקשרי שכנות, ויהא שיוכם האתני או הדתי אשר יהיה.
אפשר שרבים מן היהודים נוהגים לומר על עצמם שהם שייכים "לעם היהודי", אבל משמעות "עם" באמירה זו איננה כלל המשמעות החדשה של לאום. כמו כל אזרח אחר במדינתו גם היהודים שייכים רק ללאום אחד, והוא לאום המדינה שהוא אזרח בה. שיוכם האתני-דתי אינו מעלה ואינו מוריד משיוכם הלאומי ללאום מדינתם. לעומת זאת, הדרישה "להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי" (הארץ 25.5.13) מתיימרת להציג את יהודי העולם כאילו הם שותפים ללאום של מדינת ישראל. הצגה זו של אזרחים זרים היושבים בארצות זרות היא הצגה שקרית. אין ליהודים היושבים בארצות זרות מעמד של אזרחים-שותפים בישראל, וספק אם מדינות מושבם של היהודים יסכימו למעמד חדש שאינו מוכר ביחסים בינלאומיים. נוסף על כך ברור שהדרישה הזאת של ממשלה בישראל עלולה לפגוע במעמדם של יהודים השייכים ללאומים אחרים, ולהחשיד אותם בנאמנות כפולה.
1.7 לאום במילונים (א). ההתפתחות החדשה של משמעות "לאום" ניכרת גם במילונים בשפות שונות. כך, למשל, במילון ובסטר לשפה האנגלית משנת 1920 ניתנו שש משמעויות שונות ל-nation ומעניין להתבונן בסדר הופעתן. הראשונה (מס' 2, אחרי משמעות נכחדת הרשומה כמס' 1) היא "חבר אנשים הקשורים זה לזה בקשרי דם, ובדרך כלל ניכרים בכך שפחות או יותר הם קהילה של לשון, דת ומנהגים, וכן הם ניכרים ברגישות רבה לאינטרס המשותף ולקשרים הקיימים ביניהם לבין עצמם יותר מאשר ביניהם ובין אחרים. כך, היהודים והצוענים נקראים לעיתים קרובות לאומים."[3] רק במקום הרביעי בערך "לאום" במילון זה ניתנת המשמעות של "תושבי ארץ המאוחדים תחת שלטון אחד, בין שהוא עצמאי או לא, עַם המאוחד מבחינה פוליטית."[4]
1.8 לאום במילונים (ב). לעומת זאת במילון משנות השישים של המאה העשרים סדר המשמעויות שונה (מילון של רנדום האוז, 1966-1983). כאן המשמעות הראשונה היא "חבר אנשים, הקשורים לטריטוריה מסוימת, והם מחשיבים את אחדותה עד כדי הקמת ממשלה מיוחדת בה, או שהם מבקשים להקים ממשלה לטריטוריה זאת".[5] מאלף הוא ההסבר הקצר והברור שבמילון אנגלי-עברי מאת שרפשטיין וספן, 1961. המשמעויות של המילה nation ניתנות על פי המשמעויות השונות של המילה בשתי שורות. בראשונה ניתנות שתי המילים העבריות לאום, אומה והסבר המשמעות באנגלית under one government ובשנייה המילה העברית עם שהסברו באנגלית people.
1.9 לאום במילונים (ג). כפי שניכר בנקל, המשמעות הראשונה הנראית עיקרית בעיני מחברי המילון שנכתב אחרי מלחמת העולם השנייה היא המשמעות המודרנית של "לאום", שנתחדשה על פי השינויים הכבירים בעולמנו, הגירות המוניות, מדינות חדשות וארגונים כלל עולמיים המאחדים אותם. רק במקום הרביעי ניתנת המשמעות הישנה של מונח זה,[6] "חבר אנשים מאותו מוצא משפחתי, לעיתים קרובות מדברים באותה השפה, או בשפות קרובות זו לזו." נציין כאן כי במילון אנגלי-עברי מצומצם יותר בהיקפו, ניתנת רק הגדרה קצרה של לאום במשמעות המודרנית "a country or all the people in a country". כך במילון Oxford Student`s Dictionary English-English-Hebrew 2001, ובהוצאה אחרת שלו "a large community of people in a particular territory, having a society under one government." (מילון אוקספורד אנגלי-אנגלי-עברי 1986, קרנרמן-לוני כהן).
2. שתי משמעויות לאום אינן ממצות הכול.
2.1 המשמעות הישנה נותרה. אנו רגילים לתאר את השינויים בחברה האנושית כאילו הם חלים בנקודת זמן מסוימת וכאילו בולט ההבדל בין החיים לפני נקודה זו והחיים אחריה. אכן, נכון שאחרי המהפכה התחילה אירופה ללבוש צורה חדשה. לא עוד נחלות מלכים ונסיכים, אלא מדינות של לאומים. השלטון במדינה כבר נתון בחלק מהמדינות בידי נבחרי הלאום. אבל לא כל העולם הפנים בבת אחת את המושג החדש לאום ורק באיטיות החל לנהוג לפיו. במיוחד ניכר שחלקים גדולים מן העולם כלל לא השתנו. למשל, בממלכת העותמנים נשאר המבנה החברתי הישן. בראש העולם הוסיף להימצא האלוהים. היה לו בא כוח עלי אדמות, הוא השולטן, שהיה גם חליף המאמינים. היו לו עבדים, אחדים מן העבדים נתמנו על פי רצונו של החליף-השולטן לשרים, למושלי ארצות, לפקידי צבא, ומתחת היה "העם" - הוא כל ההמון הגדול, האספסוף... המבנה החברתי ששרר בממלכה העותמנית היה אפוא אותו המצב שלפני המהפכה הצרפתית ולא חלה בו ההתפתחות החברתית שאירעה באירופה.
2.2 המילאט התורכי. גם בממלכת העותמנים היו זעזועים במבנה החברתי. היו בה קבוצות שניכרו על פי הדת המיוחדת שלהם, אבל מכיוון שדבר המהפכה הצרפתית לא הגיע לתורכיה, לא קם שם שום לאום, כמו שלא קמה שם שום דמוקרטיה. בשנת 1830 מרד החדיב המצרי באדונו השולטן ויצא לכיבוש מהיר של ארץ ישראל וסוריה. השלטון המצרי הפך במידה רבה את הארץ הכבושה לחופשית יותר, אבל כעבור עשר שנים (1840), בלחץ המעצמות, נאלץ החדיב לוותר על כיבושיו, והיה עליו לחזור ולסגת למצרים. המעצמות, בראשן בריטניה, צרפת ורוסיה, השיגו תמורת זאת מן השולטן מעמד ניכר בארצות ששוחררו, והקונסולים שלהן החלו להיות מעורבים בשליטה מסוימת בארצות אלה. אחת התוצאות הייתה שהקבוצות הדתיות הקטנות שבממלכה זכו בתנאים טובים יותר לניהול אוטונומי מסוים של חייהן. נקבע שבעניינים דתיים הם לא יהיו כפופים לבתי הדין המוסלמיים, אלא שהמנהיג הדתי של כל קבוצה יתמנה מטעם הממלכה כאחראי לכל העניינים האישיים של חברי הקבוצה: נישואים, גירושים, צוואות, וירושות. במידה מצומצמת גם סכסוכים בין בני הקבוצה לבין עצמם יכלו להיפתר לפעמים לא על ידי בתי המשפט של הממלכה, אלא על ידי התערבות הקונסולים, ואף על ידי המנהיגות הדתית של הקבוצה. הקבוצות האלה נקראו מילֵאטים (מקור המילה הוא בערבית مِلة). משמעות מילאט דומה למשמעות הישנה של לאום, אלא שההשתייכות למילאט היא חובה שהשלטון הלא-דמוקרטי קובע ואדם אינו יכול לצאת ממנו אלא אם כן ימיר את דתו. [7]
בממלכת העותמנים הוכרו חמישה מילאטים – יוונים-אורתודוכסים, ארמנים, שני מילאטים אשוריים (נוצרים גם הם), והמילאט היהודי. למילאט אין טריטוריה שהיא שלו. ההשתייכות למילאט היא ההשתייכות למשפחה, וממילא השתייכות זו היא גם השתייכות דתית, כי אצל העותמנים אין אדם שאינו שייך לשום דת. איש ארמני - לא חשוב איפה הוא גר. כשהוא עובר מאגם ואן לאלכסנדריה - הוא נשאר ארמני, ולא נהפך למצרי. כשאשורי עובר ממוסול שבעיראק לירושלים – הוא מוסיף להיות אשורי, מוצא את הכנסייה שלו ואת אחיו בני המילאט האשורי שבירושלים. ואין צורך לומר שגם היהודי – יגור איפה שיגור – הוא לא נהפך ל''בן לאום'' כלשהו אלא נשאר יהודי, בן מילאט. דרך אגב, המושג ''רב ראשי'' של ישראל הוא לנו "מורשת אבות", מורשת השלטון התורכי שתרגמה את המושג ''ארכיבישוף'' – מנהיג עדת המילאט - ל''חכם באשי'' ובעברית פירושו ''רב ראשי''. אפשר לומר שהמילאט אמנם כרוך במשמעות הישנה של "לאום", אבל הוא קיים רק במשטר שלא התפתחה בו דמוקרטיה ולא לאום מדינה, כמו שבאמת היה בממלכה העותמנית. המילאט הוא קבוצה אתנית, אבל סימן ההיכר שלו היא הדת.
2.3 מילאט וקהילה. היהודים שבממלכת העותמנים מצאו את מקומם במבנה של מילאט. מה היה מעמדם של היהודים באירופה אחרי המהפכה הצרפתית? טבעי היה שקבוצה כזאת המשייכת את עצמה למוצא אתני משותף ולדת מיוחדת תיראה כעת יוצאת דופן, לא בגלל הדת המיוחדת של הקבוצה, ולא בגלל המוצא האתני הנבדל מהאחרים במדינה, אלא בגלל המבנה, שאיננו מתיישב עם המבנה החדש של מדינות שאוכלוסיהן שייכים ללאום מדינה. מה פלא שנפוליאון פנה אל ראשי היהודים במדינת הלאום הצרפתית, ושאל אותם: ''מה קורה אתכם? כל אוכלוסי צרפת הם צרפתים, ולכן בשבילנו אתם צרפתים. תשובתכם כן או לא?'' התכנסו גדולי הרבנים בפריס המעטירה ל''סנהדרין של פריש'' והחליטו ''אנחנו צרפתים בני דת משה''. כך קיבלו גם היהודים את ההפרדה בין הדת והמדינה, והדת לא הפריעה לבני דתות שונות להיות בני אותו הלאום. אגב כך, זהו מקור הביטוי הידוע, שהתפרסם ביחס ל''גרמנים בני דת משה''.
דומה שכאן נוצר הפתח להתארגנות פנימית, התארגנות מרצון וללא כפייה, של קבוצה בתוך לאום המדינה. לימים נהפכה התארגנות כזאת לתופעה רווחת, והיא העמידה קהילות בעולם החופשי. רוב הקהילות מאורגנות על יסוד אתני או דתי, אבל במבנן הן אינן שונות מקהילה של ציידי פרפרים או אוספי בולים. העיקר הוא שהשלטון של לאום מדינה דמוקרטי-ליברלי אינו מחייב את האזרח להיות חבר בקהילה, ובכך נבדלת הקהילה הבדל יסודי מן המילאט, שהשלטון מחייב את הנתין להיות חלק ממנו.
3. פנים זועפות של הלאום הישן
3.1 פנים שונות לאפליה. אפליה חברתית המיוסדת על נאמנות למוצא האתני או לדת עשויה להביא את קבוצת המוצא האתני או את בני הדת המסוימת למצב המפריע לחיים משותפים עם בני אדם שאינם בני הקבוצה האתנית-דתית הזאת או אף אינו מאפשר אותם. אם מצוה דתית מונעת השתתפות בארוחה משותפת של חברי הקבוצה עם אנשים שאינם חברים בקבוצה, זו הפרעה קשה ליצירת קשר של שיתוף ביניהם. הוא הדין במגורים, העשויים להיות לפחות "לא רצויים" בעיני הקבוצה ומנהיגיה. שלא לדבר על קשרים יותר קרובים, כגון נישואים, שאינם אפשריים כלל. התוצאה היא שהקבוצה המיוחדת הולכת ומסתגרת מפני כל מי שאינו חבר בה, ועלולה לפתח שנאה וזלזול בכל אדם שאינו נמנה על חבריה.
3.2 האכזריות בימי קדם. בדברינו אלה אנו יוצאים מנקודת מבטו של איש תקופתנו, המתבונן על החברה ומצפה שהיא תהיה מונחית על פי עקרונות השיוויון בין בני האדם. אבל עיון בנעשה בתקופות קדומות של התרבות האנושית מראה מעשי אכזריות כלפי הזולת שספק אם היו כרוכים ביחסי קבוצה כלפי "האחר". הנה סיפור על יהודה הנלחם באדוני בזק, ממלכי הארץ:
"וימצאו את אדני בזק בבזק, וילחמו בו, ויכו את הכנעני ואת הפריזי. וינס אדני בזק וירדפו אחריו ויאחזו אותו, ויקצצו את בהונות ידיו ורגליו. ויאמר אדני-בזק, שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שולחני. כאשר עשיתי כן שילם לי אלהים, ויביאוהו ירושלים וימת שם." (שופטים א 7).
אולי קיצוץ הבהונות של המלך השבוי הוא אמצעי מלחמתי שנועד למנוע ממנו למרוד, לאחוז בחרב ולרוץ למלחמה, כך או כך, בעינינו הוא נראה מעשה אכזריות, שתרבותנו תוקיע אותו כפשע מלחמה. כיוצא בזה זוועות המלחמות בימי קדם, כשעדיין לא היו הסכמי ז'נבה בעולם:
"מבצריהם תשלח באש ובחוריהם בחרב תהרוג ועולליהם תרטש
והרותיהם תבקע" (מלכים ב ח 12).
3.3 אפליות השלטון והדת. ספק אם היו אלה מעשים שנעשו רק כלפי "האחר". ייתכן מאוד שכך היה עלול להיות גם גורלם של אנשיך, אנשי הקבוצה שלך, שסטו בדרך זו או אחרת מן המותר להם, ואחת היה דינם לעבור את מוראות ההוצאה להורג או את ההתעללות בעודם בחיים. לעומת זאת בידיעות על שלבים מאוחרים יותר של התפתחות החברה האנושית יש סימנים ברורים של יחס מיוחד אל "האחר" שאינו נמנה עם הקבוצה הפועלת. למשל, צבאות האיסלם שכבשו בסערה תוך תקופה קצרה את כל המזרח הקדום ואת צפון אפריקה הנהיגו משטר ברור של הבדל בזכויות ובחובות בין התושבים: לא דין המאמינים כדין הכופרים. להזכיר את המעט, מיסים מיוחדים הוטלו על הכופרים ואיסורים שונים חלו עליהם, בעוד שקל מאוד היה ליהפך ל"מאמין" ולהיות משוחרר מן העול הכבד שהושת על ה"כופר". כאן לא עלתה כלל השאלה של מוצא אתני, אלא רק שאלת ההשתייכות הדתית, כי העיקר היה בהצטרפות לאמונה הדתית, והאיסלם היה פתוח לכל מצטרף.
אכן כאשר השליטה על חבל ארץ הייתה בידי אמונה דתית, מראה שכיח היה גם בחברות אחרות לקפח את אלה שאינם שייכים לקבוצת המאמינים בעלי השלטון, להעניש אותם על אמונתם האחרת ולהחיל עליהם חוקים מכבידים. במקרים קיצוניים היה דינם לקבל בעל כורחם את הדת השלטת, או להיות מגורשים מן הארץ. כך למדנו על האינקויזיציה בספרד, אך יש לזכור כי גורל דומה היה במשטרים כאלה גם למי שהיה מן הנשמעים לדת, אבל סטה מן הדרך שקבעו אותה שליטי הדת.
3.4 גזענות יהודית. כוח של שליטה דתית יכול להיראות לאו דווקא על ידי מלכות רחבה ורבת כוח, אלא גם בתוך קהילה דלה וקטנה ביחס, שיש לה שליט שנתמנה על ידי הממלכה הגדולה שהקהילה שייכת לה. דוגמה קרובה ללבנו היא מה שנעשה בארץ יהודה הענייה לפי המסופר בספר עזרא. עזרא הסופר בא לירושלים כנראה דורות אחדים לאחר שכארבעים אלף איש מ"בני המדינה העולים משבי הגולה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל לבבל, שבו [וישובו] לירושלים ויהודה איש לעירו" (עזרא ב 1). עם עזרא באו כמה אלפים נוספים. רשימות ארוכות של שמות האנשים ניתנות בספר, הן של העולים הראשונים והן של אלה שבאו אחר כך עם עזרא, וזאת, כדי להבטיח שכול הבאים נדרשו להראות את התיחסותם לאנשי יהודה שהוגלו בדורות הקודמים על ידי נבוכדנצר.
והנה ימים אחדים אחרי בוא עזרא והאנשים אשר איתו לירושלים, ואחרי הקרבנות אשר הקריבו, "הכול עולה ליהוה" (עזרא ח 35), ניגשו אל עזרא ראשי התושבים, וגילו לו כי "לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלויים מעמי הארצות [...] כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות" (ט 1). כאשר שמע עזרא את הדברים האלה הוא אומר "קרעתי את בגדי ומעילי, ואמרטה משער ראשי וזקני, ואשבה שומם" (ט 3). כל כך, כי בזה הפרו השבים מן הגולה את הצו העליון שנצטוו, והוא להימנע מכל קשר עם התושבים עמי הארצות, אשר אינם מ"בני הגולה", שהרי המצווה המרכזית שעל הקבוצה הנבחרת, היהודים הבאים משבי הגולה, לקיים היא "בנותיכם אל תתנו לבניהם ובנותיהם אל תשאו לבניכם, ולא תדרשו שלומם וטובתם עד עולם". ואז משביע עזרא את שרי הכהנים, הלויים וכל ישראל "להוציא כל נשים והנולד מהם". עדת בני הגולה נשמעת לשבועה זו ומחליטה לא לדחות את הוצאתה לפועל, וזאת אשר עשו.
3.5 גזענות יהודית בימינו. במשטר של שלטון דתי, המבוסס על בידול אתני חמור, סיפור כזה מתקבל על הדעת, ולא מן הנמנע שהיו "טיהורים" כאלה גם בחברות אחרות שאין אנו יודעים עליהן, אבל ספר עזרא מוכר לכול אדם יודע ספר, שהרי הוא היה בין מבחר הספרים שמנהיגי עדת בני הגולה ביקשו לשמר, והוא נכלל ב"ספר הספרים", הוא התנ"ך, שעד היום הוא הספר הנפוץ ביותר בעולם. צירופו לספר המקרא נעשה ודאי כדי שמעשי אבות יהיו סימן לבנים גם דורות רבים אחריהם. השפעת מעשה זה הידוע ומוכר בדת היהודית היא השפעה חזקה וקובעת גם בימינו. הנה לפני שנים אחדות נפתח מוסד ללימודים גבוהים בצפת, ורבה של צפת פרסם קול קורא לתושבי צפת, הפיץ אותו ברבים ותבע מתושבי העיר היהודים לא להשכיר ולא למכור דירות לערבים. לא הייתה זו תופעה יוצאת דופן. בעיתונות נתפרסמו ידיעות כי לקריאה זו הצטרפו עשרות רבני ערים מכל הארץ. הם חתמו על גילוי דעת שבו נכתב כי הדבר כרוך ב"החטאת הרבים ובחילול השם". עוד נכתב כי אדם שנוהג בניגוד לפסק ההלכה - עשוי להיות חייב ב"נידוי" (ידיעות אחרונות , במדור "יהדות", 7.12.2010). הידיעה בעיתון זכתה ל 1379 תגובות, ובחלק מכריע בהן הייתה הסכמה של המגיבים לקריאת הרבנים.
דיברנו לפני כן על "אפליה חברתית", ועינינו הרואות שאפליה זו הביאה כאן עמדה קיצונית של הסתגרות, ועל פי הלשון שנוקטים בה המחרימים והמשביעים ניכר שהשנאה אינה חסרה כאן. הלא הרבנים האלה לא המציאו דבר מעצמם. הרי אלה הדברים שנאמרו במפורש בתור מצווה דתית ראשונה במעלה: "לא תדרשו שלומם וטובתם עד עולם", והחרם שתובעים אותו הרבנים מנומק גם באזהרה שהשכרת הדירות לגויים תוביל גם לנישואים מעורבים, והרי באלה כבר חטאו אבותינו בימי עזרא.
3.6 גזענות מעֶמדַת שליטה. הנקודה החשובה לנו בדיוננו בשאלת "אפליה חברתית" היא שהעמדה המבוטאת כאן נשמעת מפי אנשים שיש להם מעמד שלטוני. המדינה הפקידה אותם למשרותיהם, והם ממלאים את תפקידם מטעם המדינה. היא גם משלמת להם משכורת. לכן אין זו יכולה להיות בגדר "אפליה חברתית", אלא זו הפרה של חוקי המדינה הדמוקרטית האוסרת על הסתה ומחייבת שוויון. גם אילו היו הרבנים האלה פועלים לא מטעם השלטון במדינה, אלא בשירות הקהילה היהודית, גם במקרה כזה אין להתיר להם להשמיע דברי הסתה וחרמות. בשלטון שקיים בו חוק השומר על "כבוד האדם וחירותו", הסתה היא עבירה על החוק, ואף יש גם סעיף מיוחד בחוק העונשין 1977, האוסר על הסתה לגזענות (144ב). אמנם חוק זה מתיר פרסום מתוך ספרי דת, אך בתנאי "שלא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות", וההסתה במקרה זה גלויה לעין כול.
3.7 חוק המונע אפליה. חשוב מאוד ההבדל בין "אפליה חברתית" הנעשית מתוך הרגשות של בני אדם (ראו 1.4 לעיל) ובין אפליות של אזרחים מטעם השלטון (3.3 לעיל). המשטר הדמוקרטי מיוסד על שוויון מלא בין האזרחים, ולכן לא ייתכן שתתקיים בו אפליה בין אזרח לאזרח. כל מבע של אפליה, אם הוא עובר את גבולות ההתייחסות האישית, בין מבעי ידידות לבין אמירת שלום קרירה, ייחשב לאפליה אסורה.
אך יתר על כן. כשהשלטון במדינה מקפיד לשמור על שוויון בין האזרחים, הוא חייב לחוקק חוקים נגד אפליה ובכך הוא שומר ש"אפליה חברתית" לא תתפתח ולא תהפוך לקיצונית העלולה לשאת בחובה בידול אתני או דתי העשוי להגיע לרדיפת כל מי שאינו כמותו. חקיקת חוקי מדינה נגד אפליות למיניהן עשויה לבער "אפליות חברתיות" העוברות את גבול המותר, למנוע את הופעתן ובמשך הזמן להרגיל את האזרחים לשיוויון מעשי מלא ויחסים ללא אפליות בחברה ובמדינה. דוגמות מאלפות לכך יש בהיסטוריה של ארצות הברית שלאחר מלחמת האזרחים במאה התשע עשרה.
3.8 דוגמה. בהיסטוריה של השנים האחרונות בארצות הברית נחקקו חוקים פדרליים שהקטינו ואף ביטלו את כוח המסורת של הפרדה ואפליה חברתית שהייתה נהוגה בה שנים רבות, והפכה למקובלת בחברה. ההיסטוריה של המאבק למען שיוויון האזרחים בלי הבדל גזע וצבע כוללת דוגמות יפות המראות עד כמה חקיקה מרכזית של שלטונות המדינה עשויה להשפיע על הציבור ולהביא ליצירת שיוויון בתחומים שהחוק מכוון אליהם. כך בוטלו בכוח החוק ובהחלטות בתי המשפט מנהגי הפרדה ואפליה שהיו מושרשים בחברה האמריקאית שנים רבות. אמנם גם אחרי פסקי הדין ההופכים את האפליה לבלתי חוקית לא חלפה האפליה מייד, ובמדינות הדרום של ארצות הברית נמשך היחס המשפיל והמפלה של שחורים עוד שנים לא מעטות.
האפליה שהוסיפה להתקיים גם לאחר ביטול העבדות ב- 1865 עם תום מלחמת האזרחים ושחרור העבדים, נעשתה על יסוד הסיסמה "נפרד אבל שווה" שהתממשה בחוקי הפרדה והפליה "מתוקנים" במדינות שונות, שהיו לכאורה מתאימים לחוקה. בצל חוקי "נפרד אבל שווה" היה איסור בערים שונות ובמדינות שונות על אזרחים שחורים להיכנס למסעדות, לבתי קפה, לחנויות שונות, לחדרי שירותים, למגרשי משחקים, לבריכות שחיה, למועדוני ספורט וכיוצא בזה, ובשירותי התחבורה הציבורית הותר לאזרחים שחורים להשתמש רק תוך הגבלות על מקומות ישיבה. ההפרדה והאפליה נמשכו עשרות שנים, גם אם מדי פעם הוגשו תביעות לביטולן. האיסור על ישיבה חופשית באוטובוסים הביא ב- 1955, כתוצאה מהתנגדות אישית של אישה אמיצת לב, למהומות ומחאות המוניות, ואלה לבשו צורות שונות במשך השנים. ב- 1951 הוגשה תביעה נגד הפליה בחינוך והיא הסתיימה בערעור לבית המשפט העליון. פסק דין שניתן ב-1955 אסר באופן מוחלט על "נפרד אבל שווה" על רקע גזעי בחינוך הציבורי כמעשים מנוגדים לחוקה. זה היה איסור ברור וגורף מטעם החוק. אבל עוד עשרות שנים עברו, עד אשר השתנתה אווירת "האפליה החברתית" החריפה, שהייתה טבועה עמוק בנפשם של הלבנים, במיוחד במדינות הדרום. אבל עינינו הרואות שבמשך השנים, על ידי האיסור מטעם החוק ותמיכת בית המשפט בפרשנות על מהות השיוויון, שינה ציבור הלבנים בארצות הברית את עמדותיו החברתיות, ונחלשו האפליות שהיו נהוגות בחברה – שקראנו להן "אפליה חברתית" - שהיו נהוגות לפני כן ושנאסרו מטעם החוק, ואולי כמעט כבר עברו מן העולם, כפי שניתן לחזות על פי תפקידי המפתח בחברה האמריקאית שממלאים אזרחים אמריקאים שחורים ולבנים כאחד.
4. הלאום של ישראל אינו "לאום יהודי"
4.1 "מדינה יהודית". החלטת האו"ם לחלק את ארץ המריבה פלשתינה (א"י) לשתי מדינות כללה פנייה אל שני הצדדים הניצים, כדי שכל צד יאחז בצעדים הדרושים להקמת מדינתו. שמות המדינות האמורות לקום שהוזכרו בהחלטת האו"ם, שניתנה באנגלית, היו לפי השמות של שתי הקהילות הניצות ביניהן: היהודים והערבים, לפיכך כונו שתי המדינות בהחלטת האו"ם בשמות "מדינה ערבית" ו"מדינה יהודית". מכריזי המדינה הסתמכו על החלטת האו"ם ודייקו בביטויים שהיו בה. במבוא להכרזת העצמאות מוזכרת החלטת עצרת האו"ם "המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". לכן על יסוד החלטת האו"ם גם חלק ההכרזה של המגילה מתחיל במילים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." חשוב היה בעיניהם למסור את הביטוי שהיה בהחלטת העצרת הכללית, כדי שייראה היטב שהקמת המדינה נעשתה על פי ההחלטה.
4.2 מדינה יהודית דתית? במילה "יהודי" נתלתה פרשנות רחבה, שבעיקרה טענה כי במילים "מדינה יהודית" הייתה כוונה שלמדינה יהיה אופי "יהודי" לפי סימן ההיכר העיקרי של המילה "יהודי" והוא הדת היהודית. פרשנות זו הייתה תמוהה מלכתחילה: מדוע תהיה עצרת האו"ם מעוניינת לציין שהמדינה הזאת תהיה בעלת אופי דתי? ההפך הוא המתקבל על הדעת, כי ההקפדה המלאה הייתה שהמדינות החדשות יהיו דמוקרטיות, ללא כל סטייה מעקרונות השיוויון של הדמוקרטיה, ורמיזה על הדת היהודית והמוסלמית ודאי אינה יכולה לסייע בכך. עמדה זו של האו"ם ניכרת יפה במכתבו של בן גוריון למנהיגות אגודת ישראל, כדלקמן:
"הקמת המדינה זקוקה לאישור האו"מ, וזה לא יתכן אם לא יובטח חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה ולא יהיה ברור שאין הכוונה להקמת מדינה תאוקרטית. במדינה היהודית יהיו גם אזרחים לא יהודים-נוצרים ומוסלמים, וברור שמן ההכרח יהיה להבטיח למפרע שוויון-זכויות מלא לכל האזרחים והעדר כפיה או אפליה בענייני דת או בעניינים אחרים."
ירושלים א בתמוז תש"ז 19/6/1947
חמישים שנה יותר מאוחר הבהיר השופט (בדימוס) צבי ברנזון אשר הכין את נוסח הטיוטה למגילת העצמאות את פשר המילים הללו במקורן, ובדבריו אמר: "אז וגם היום סבורני כי אף חברי מועצת העם לא חשבו כי בהיותה מדינה-יהודית, תהא המדינה גם בעלת אופי דתי-יהודי", והוא מונה חמישה טעמים לקביעתו זאת. האחרון שבהם הוא "הביטוי 'מדינה-יהודית' לקוח מהחלטת החלוקה של האו"ם בדבר הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית זו בצד זו. הכינויים הללו, כל כוונתם הייתה להבדיל את המדינות האחת מהשנייה"[8].
4.3 מדינה עברית. יש להוסיף עוד כי מאז ומעולם הייתה המדינה שהיישוב העברי חלם עליה ותבע אותה "מדינה עברית", "עברית" ולא "יהודית". התואר "עברי" להתארגנויות ומפעלים שנוצרו ופעלו ביישוב העברי החדש היה מקובל מאז ראשית קומו בסוף המאה התשע עשרה. היישוב החדש מרד באורח החיים ובהשקפות של הקהילה היהודית, לכן לא קרא לעצמו יהודי אלא עברי. "הפעילויות החדשות כונו בשם 'עבריוֹת' כדי להבחין באופן ברור בינם לבין מקביליהם ה'יהודיים' בעבר ובהווה"[9]. ואכן כל מוסד שיצר היישוב העברי נקרא "עברי": היישוב – האיכר – הכפר – השוטר – העובדים – בית משפט השלום העברי שבמהותו הוא שונה מבית דין יהודי הפוסק לפי הדת. התואר "עברי" היה התואר הנפוץ והרגיל לכך עד תקופת העצמאות. הוכחה לכך בכותרות העיתונים העבריים שיצאו לאור ב 30.11.47 כשלמרות הביטוי המפורש "מדינה יהודית" בהחלטת האו"ם, בהודעה בעיתון על ההחלטה הגורלית התנוססה בראשה הכותרת "מדינה עברית" (ראו תצלום). ההקפדה היתרה של מנסחי המגילה להשתמש כמה פעמים רק בביטוי הכלול בהחלטת עצרת האו"ם לא השפיעה, והצירוף השגור בפי כול "מדינה עברית" ניצח.
4.4 "העם היהודי" אינו לאום מדינה. היהודים הנפוצים בעולם משתייכים איש איש ללאום-המדינה של ארץ מושבו. שישים וחמש שנים עברו מאז הוזמנו כל יהודי העולם לבוא לישראל ולהתקבל בה בתנאים מצוינים: אזרחות מיידית, סל תמיכה, ואפשרויות נרחבות להתערות בארץ. אבל אפילו יהודים מארצות שהחיים בהם היו קשים והשתוקקו לעזוב את ארצם, הגיעו רק בחלקם לישראל, ויהודים שגרו בארצות מבוססות כמעט לא זזו ממקומותיהם.
היהודים שנזקקו להגירה הגיעו לארצות שונות בעולם. מי שהצליח להתאזרח במקומו החדש הצטרף ללאום המדינה בארצו החדשה. שייכותו ל"עם היהודי" היא השתייכות לקהילה אתנית/תרבותית/דתית, ואינה "לאום מדינה". כך היא נראתה גם בעיניו וגם בעיני סביבתו. היותו חבר בקהילה יהודית לא התחרתה בחבֵרוּתו בלאום המדינה בארץ מושבו, שכן קהילה יהודית איננה יכולה להיחשב ל"לאום מדינה". הקהילה היהודית איננה מיוסדת כלל על הדמוקרטיה, גם בקרבה יש הבדלים, העדפות וחוסר שיוויון מהותי, ואילו לאום מדינה מבוסס על שוויון כל האזרחים. במיוחד, הלאום אינו בודק השתייכות אתנית ודתית של המועמד להצטרף אליו, ואילו המבקש להתקבל לקהילה יהודית חייב להיות שייך לדת היהודית, ואדם שאינו יהודי לא יוכל להיות חבר בקהילה. כל הרוצה להצטרף לקהילה נבדק: אם הוא נולד לאם יהודיה הוא נחשב יהודי, שכן עצם ההיוולדות לאם יהודיה מקנה לו את הדת היהודית, אבל יש עוד לבדוק שאין לו דת אחרת, אם כן – הוא אינו יכול להתקבל כחבר בקהילה: הדת היהודית איננה מאפשרת להיות בו בזמן גם בן דת אחרת, ולכן הוא אינו נחשב כבן הדת היהודית והקהילה לא תקבל אותו. אם אינו יהודי עליו תחילה להיות יהודי, וזאת על ידי קבלת הדת היהודית בדרך של המרת דתו הקודמת בדת היהודית ומילוי המצוות הדתיות הכרוכות בכך. המרת הדת כוללת גם ביטול עקרוני של השתייכותו למשפחתו הטבעית. מכריזים עליו שהוא צאצא של אברהם אבינו, ומבוטלים הקשרים בינו ובין הוריו, אחיו ואחיותיו. כך נהפך המתגייר לאדם שלכאורה הוא גם ממוצא אתני יהודי, ולא רק בן הדת היהודית.
4.5 לאום המדינה אינו קהילה יהודית. מבנה הקהילה היהודית שתואר כאן אינו דומה כלל למבנה של לאום מדינה. הקהילה היהודית נוסדה והתפתחה בעידן קדם-דמוקרטי ואין היא בנויה בשוויון בין כל חבריה. בכל ארץ כולל לאום המדינה אזרחים בני מוצאים שונים ובני דתות שונות. אין שום אפשרות לשמור במסגרת קהילה יהודית על שוויון בין יהודים ולא יהודים. כאשר הקהילה מתיימרת לדאוג גם ללא יהודים, כלומר לפעול כאילו היא "לאום מדינה" מצוות דתיות שהיא שומרת מכוונות אותה ליחס לא שווה בין חבריה ובין אזרחים לא יהודים. מה גם שהיהודים נשמרים בצו אלוהי "לא להתערב בגויים", לא לגור יחד עם מי שאינו יהודי, לא ליצור קשרי נישואים עם לא יהודים, לחנך את ילדיהם בחינוך מסתגר של בני הדת היהודית, להימנע מארוחה משותפת עם "גויים" וכדומה. התוצאה היא שעל הדת היהודית להקפיד על מגורים ושכונות נפרדים, ליצור מוסדות חינוך מיוחדים לילדיהם, ואין למנהיגות הקהילה שום יכולת ושום עניין להשקיע מאמצים, מחשבה ותקציבים למי שאינו שייך לקהילה שלהם. ההתבדלות הרחבה בכל תחומי החיים איננה יכולה להיות תכונה שניתן לקיים אותה במסגרת שוויונית של לאום מדינה. לכן אין שום אפשרות שלאום המדינה של ישראל יהיה הקהילה היהודית עצמה. הקהילה היהודית יכולה להיות רק מסגרת פנימית בתוך המדינה הישראלית. יכולים להיות לה תנאים מתאימים לקיומה, אבל תהיה זו אשליה מסוכנת לחשוב שמסגרת זו יכולה להתקיים בתור מדינה. הן מגילת היסוד של ארגון האומות המאוחדות מ- 1945, הן ההצהרה לכל באי עולם של הארגון מ- 1948, והן הכרזת העצמאות, כמו גם חוקת כל מדינה דמוקרטית בעולם החברה באו"ם – הכול מחייב גם את לאום המדינה של ישראל מאז הכרזת עצמאותה, לקיים שיוויון מלא בין כל האזרחים, ללא הבדל גזע, דת ומין. קהילה יהודית אינה יכולה לקיים את התנאי המפורש הזה.
4.6 לאום המדינה אינו תחליף לקהילה. אין בכוחה של הקהילה היהודית למלא תפקיד של "לאום מדינה" בישראל, אבל מאחר שהקהילה מתיימרת לייצג את רוב האוכלוסין, מהלכת ברחוב איזו אשליה שניתן להקנות למדינה עצמה תכונות שיקנו לה אופי "יהודי". כך יש להבין חקיקה שמכניסה מצוות דתיות יהודיות והופכת אותן לחוקי המדינה. מכיוון שמדינת ישראל לא שינתה את מצב העניינים שהיה נהוג בממלכה העותמנית, שעבר בצורה דומה גם לשלטון המנדט, גם בישראל נחלקים האזרחים למילאטים, הרשומים בהקפדה יתרה במרשם האוכלוסין של כל אזרח. במנדט קראו למילאט בשם "עדה דתית", אבל במדינת ישראל המילאטים נקראים בשם יותר נעים. המילה מילאט הוחלפה ל"לאום". כדי לא להטיל על "גויים" לקיים מצווה יהודית נחקקו חוקים שבמקומות רבים הם מפרידים במפורש בין האזרחים וחלים רק על מי שרשום במרשם האוכלוסין בתור יהודי. למשל חוק שעות עבודה ומנוחה (תשי"א- 1951), האמור להיות חוק סוציאלי מתקדם, קובע בשווה לכול האזרחים חובה של יום מנוחה שבועית. באמת עד כאן החוק שומר על שיוויון מלא בין האזרחים. בהמשכו מרשה החוק לאזרחים לבחור להם את יום המנוחה שהם מבקשים לקיים בו מנוחה שבועית, אלא שאזרחים יהודים אינם רשאים לבחור כמו כל אזרח אחר את יום המנוחה שלהם. החוק קובע שיום המנוחה של היהודים חייב להיות יום השבת. אם כן, המדינה ולא פרנסי הקהילה היהודית, היא הדואגת שכל יהודי יקיים את המצווה היהודית של שמירת שבת.
דוגמה אחרת לכך היא החוק הקובע מה ייעשה לסרבן גט. לעיל הזכרנו את שעבודה של האישה בדת היהודית לבעלה אשר קנה אותה בעת החופה שערכו כדת משה וישראל. בעלה של האישה הוא היחיד שעשוי לשחרר אותה מן השעבוד. לדת אין שום אמצעי לכפות על גבר לתת גט לאשתו. אבל לאום מדינה יכול לחוקק חוק שאכן נחקק במדינות רבות, היכול לקבוע שזוג נשוי ייחשב בתנאים מסוימים למפורד פירוד מלא ולבצע רישום חדש של בני הזוג כ"לא נשואים". אבל כאשר הקהילה היהודית מתיימרת לפעול בתור "לאום מדינה" המדינה אינה מעיזה לחוקק חוק כזה, ובמקומו מחוקקת חוק לכפיית סרבן גט, על ידי פסק דין בבית משפט מחוזי – חילוני! - הגוזר מאסר ממושך של סרבן הגט או אפילו מושיב אותו בצינוק כדי ללחוץ עליו להסכים למתן הגט.
גם בלי הפיכת מצוות דתיות לחוקי מדינה ניכרים מעשי הפיכה של חג ישראלי לא דתי לחג יהודי דתי. לפני שנים לא רבות היה מקובל בבתי הספר הכלליים לתת לילדים הצעירים, בסוף כיתה א' או בתחילת כיתה ב' ספר קטן מיוחד שהוכן רק בשבילם, ובו קטעים שונים המכיל מילים המוכרות להם מתוך לימודיהם. הספר הזה היה הספר הראשון שיכלו הילדים לקרוא והיה מתנה נפלאה לחיזוק הרצון להוסיף וללמוד. אבל החג הזה, "חג הספר", בוטל כליל. במקום החגיגה המשמחת לוקחים את הילדים לבית כנסת כלשהו, לחגוג "חג ספר" בניצוחו של איש דת, בדרך כלל רב, ומדברים בו על "ספר התורה"! ספר שהתלמיד הצעיר אינו יכול לקרוא. כל "חג הספר" כביכול נועד רק לנצל את המועד החדש הזה, שהוא ישראלי לא-דתי, כדי להאדיר ולחזק את הדת היהודית. דוגמה אחרת היא חגיגת ט"ו בשבט, יום שהיהודים בארצות מושבם נהגו לאכול בו פירות יבשים. אצלנו הוא נהפך ל"חג הנטיעות", חג שיכול להשתתף בו כל ילד בישראל, גם תלמיד בבית ספר ערבי, בלי הבדל שיוך דתי או אתני. ב- 1993, שהייתה "שנת שמיטה"- החליט שר החינוך לבטל את הנטיעות בט"ו בשבט, ומאז מוסיף "חג הנטיעות" הישראלי החדש להתכופף לנוכח מצווה יהודית.
5 מה הלאום של ישראל.
5.1 לאום אינו מוצא אתני. הסכם בינלאומי על משמעות לאום התקבל באירופה בכנס שנערך ב- 1997, והוכנס לתוקף בשנת 2000, לאחר שאושר ונחתם לא רק על ידי מדינות האיחוד האירופי, אלא גם על ידי מדינות מחוץ לאיחוד. הסכם 1997 זה פותח בהגדרת לאום:
“nationality” means the legal bond between a person and a state,
and does not indicate the person’s ethnic origin
כלומר, משמעות "לאום" היא הקשר שבין אדם ומדינה, ואין הוא מציין את המוצא האתני של האדם.
במילים אחרות, לאום הוא כלל אזרחיה של המדינה, בלי קשר למוצא האזרח. כאן יש להעיר כי כבר לפני הסכם בינלאומי זה היה ברור ליושבי אירופה שהדת אינה גורם שיכול להשפיע על הגדרת הלאום, לכן נוכל לדייק בניסוח העברי של משמעות לאום בתוספת המילים "ובלי קשר לדתו של האזרח". ההסכם מבטיח שיוויון זכויות גמור לכל אזרחי המדינה, ואף מציין כי חוק על זכויות האדם שמחוקקת מדינה כחוק פנימי שלה יוכר על ידי מדינות אחרות רק אם הוא עולה בקנה אחד עם המקורות המתאימים של החוק הבינלאומי.
לרוח הסכם בינלאומי זה מתאימה גם ההתחייבות משנת 1948 של מגילת העצמאות שלנו לקיים "שיויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". כבר בעיתון הרשמי מס' 2 של מדינת ישראל, שיצא שבוע לאחר הכרזת העצמאות ניתנה הפקודה הבאה: "ערבים הנמצאים בשטח שחל עליו המשפט של מדינת ישראל ישותפו במועצת המדינה הזמנית". בפקודת סדרי השלטון והמשפט הובטח שערבים ישותפו במועצת המדינה הזמנית. בפקודה אחרת הוחלט שכל אדם - ולא רק יהודי - הנמצא בשטח שחל עליו המשפט של מדינת ישראל, ישתתף בבחירות שיכוננו את מדינת ישראל ויקבעו לה חוקה. חוקה נקבעת על ידי העם (ראו 11. לעיל), ומתברר ללא ספק כי כל אזרחי ישראל שייכים "לעם", מה שבלשון יותר מדויקת אנו מכנים בשם "לאום". מכיוון ששם המדינה הוא "ישראל", לאום המדינה של ישראל הוא הלאום הישראלי. .
השופט בנימין כהן מוסיף: "מדינה אינה יכולה להיות שייכת לציבור שהוא 'עם' להבדיל מאשר לאזרחיה; כי 'עם' הוא מושג בלתי מוגדר …ובוודאי איננו אישיות משפטית" . והוא מוסיף: "המדינה אינה יכולה ואינה צריכה להיות שייכת לאיש, זולת לאזרחיה שלה" [10] .
5.2 מוצא אתני במדינות העולם. הלאום הישראלי, שיש בו אזרחים בני מוצאים שונים ובני דתות שונות אינו תופעה יוצאת דופן בין מדינות העולם. במדינות רבות בעולם נמצאים בין בני לאום המדינה אנשים ממוצא אתני שונה, בני דתות שונות ובכמה מקרים גם דוברי שפות שונות. מדינות כאלה קיימות הן בארצות ההגירה הגדולות, והן בארצות העולם הישן. בארגנטינה למשל יושבים צאצאי יוצאי ספרד, איטליה, צרפת, גרמניה, רוסיה ובריטניה ומדינות נוספות, יש בהם קתולים ופרוטסטנטים, וכן כרבע מיליון יהודים. בברזיל יושבים צאצאי מהגרים מפורטוגל, איטליה, גרמניה, ספרד, פולין, לבנון, סוריה ויפן, ועוד כמעט מכל מדינות אירופה וכן מקוריאה ומסין, וכן אפריקאים וצאצאי התושבים הקדמונים. גם ארצות אירופה השונות כוללות אזרחים בני מוצא שונה, במיוחד בעשרות השנים האחרונות, כשגלי הגירות הגיעו כמעט לכל מדינה באירופה, ויש בהן כבר דור שלישי למהגרים הראשונים. ושמא נזכיר את בריטניה, שיש בה שלושה עמים ידועים. הולשים של בריטניה מדברים וכותבים בשפה משלהם, ויש להם כנסיה ולשית נפרדת, מלבד הימצאותה של אוכלוסיה קתולית גדולה בבריטניה. אכן קיימים עמים אלה בתוך בריטניה, אבל אין שום רישום אישי ממשלתי של אזרח בריטי לאיזה "עם" הוא משתייך. כן נזכיר גם את בלגיה המכילה שניים או שלושה עמים, שכל אחד מהם מכונה בחוקה הבלגית בשם "קהילה" Community)) ולא "לאום" Nation)), ואת הלאום השוויצי שבתוכו מהלכות ארבע שפות.
5.3 "לאום לא מוכר". הלאום הישראלי קיים גם אם השלטון בישראל אינו מכיר בו רשמית. למעשה הוא נוצר עם הכרזת העצמאות, והביטוי לייחודה של ישראל כמדינה עצמאית ששורר בה שוויון זכויות מלא לכל האזרחים בלי הבדל דת, גזע ומין, הוא העובדה שבדרכון הישראלי נרשם Nationality: Israeli לכל אזרח. אכן התנאי לקבלת ישראל כחברה בארגון האומות המאוחדות היה הקפדה על שיוויון זכויות מלא לכל האזרחים, אבל לאחר שישראל התקבלה כחברה בארגון (11.5.49) החלו להתקבל בכנסת חוקים הפוגעים בשיוויון האזרחים. קודם כול, פגיעה באזרחות השווה.
בהחלטת האו"ם על חלוקת ארץ המריבה בין שתי מדינות חדשות נכלל סעיף המדבר על אזרחותם של תושבי פלשתינה (א"י) לאחר שממשלת המנדט תחדל להתקיים. ההחלטה קובעת שהתושבים הגרים בארץ, ברגע שתוכר העצמאות, יהיו אזרחים של המדינה שבה הם גרים ויוקנו להם כל הזכויות האזרחיות והפוליטיות.[11] ההחלטה הביאה בחשבון גם את אזרחותם של תושבים שמקום מגוריהם איננו לפי המדינה שבה התושבים בעלי שיוך אתני או דתי שונה משלהם. אף הם יהיו לאזרחים במקום מגוריהם, אם כי הוצע סידור המאפשר להם להיות אזרחי המדינה השנייה. וכך ב-15.5.48 היו כל תושבי ישראל אזרחים במדינה החדשה, ושווים זה לזה. אולם כעבור ארבע שנים, ב 1952, נתקבלה בכנסת החלטה על חוק חדש, חוק האזרחות, אשר הפר את השיוויון הקודם, וקבע שני סוגים של אזרחים. אזרחים מכוח שבות, ואזרחים מכוח ישיבה. כל הלא-יהודים שישבו בארץ בעת שלטון המנדט, יוסיפו להיות אזרחים מכוח ישיבה כפי שהיו תחת שלטון המנדט. לעומת זאת, כל היהודים, גם אם ישבו בארץ בעת שלטון המנדט והיו גם הם אזרחים מכוח ישיבה, נהפכו לאזרחים מכוח שבות. ההפרדה בין יהודים ללא יהודים באזרחות של מדינת ישראל מתאימה לתביעת הדת היהודית מן היהודים "לא להתערב בגויים", אך היא גם יוצרת הבדלים בזכויות האזרח של כל אחד משני סוגי האזרחות, וספק אם תוקפה יכול להיות מוכר על ידי מדינות אחרות, בהתאם למה שהוזכר לעיל בסעיף 5.1.
במשך השנים הלכה ההפרדה בין יהודים ולא יהודים והתגברה. הקיפוח נעשה בייחוד לא ברמת החוקים, אלא ברמות ביצוע החוקים, בעיקר בהוראות הממשיות של חלוקת אדמות, הענקת תקציבים, פיתוח יישובים, קבלה לעבודה ועוד. כך למשל, בחוק שירות הביטחון הכתוב בניסוח מעורר התפעלות יש שיוויון מלא בין כל האזרחים, אבל על יסוד סעיף צדדי ולא חשוב, הנראה טכני לחלוטין, אזרח ערבי המגיע לגיל 18, אינו נקרא לשרת את המדינה, ואחרי כמה שנים ניתן להצדיק את ההפליה והקיפוח שהוא זוכה להם באמירה החסודה "הערבים לא שירתו בצבא".
לא כאן המקום לפתח את תיאור מעשי ההפליה והקיפוח הנובעים מן ההפרדה הרשמית בין האזרחים לפי ההשתייכות האתנית-דתית, הפליה וקיפוח שישראל הייתה אמורה למנוע אותם על יסוד הכרזת העצמאות.
5.4 חוקי אפרטהייד. משמעות המילה אפרטהיד באפריקנרית היא "לחוד" ותו לא. חוקים שנחקקו בתחום המעמד האישי מפרידים בין האזרחים הפרדה ברורה לפי השתייכותו האתנית והדת של כל אזרח, ואין בנמצא לפחות חוק נוסף המאפשר לאדם להיות "אזרח ישראלי" ללא המיון האתני-דתי, "המתווך" משום מה בין האזרח ובין שלטון המדינה הישיר, מיון המכונה בישראל בשם "לאום" – כמובן לפי הפירוש הנושן של המילה "לאום" שאבד עליו הכלח. בגישה זו יש חזרה למצב המעמד האישי של ממלכת העותמנים, שלפיו אדם לא יכול להיות נתין תורכי בלי להשתייך לאחת מן הדתות המוכרות בממלכה. גם שלטון המנדט, שאמנם קיבל ביסודו את המילאטים התורכיים, איפשר לקיים בשוליים גישות שעקפו את שיטת המילאט, אבל ישראל שבה והחזירה אותה למדינה החדשה, שנועדה לקיים בדקדקנות את כללי הדמוקרטיה והשיוויון.
כך הוגדר בחוק הישראלי מי הוא "יהודי", כאילו לא די בהגדרה שמגדירה הדת היהודית על מסורתה הארוכה מי ומי הם השייכים לדת. ההגדרה ה"חילונית" שבניסוחה עסקו ודאי גם אנשים שאין להם קשר לדת, מבוססת כולה על ההשתייכות הדתית. החוק קובע: "יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת".
בדיקת החוק מראה שאין כאן שום פתח לא דתי למי שחושב עצמו ליהודי: (1) "מי שנולד לאם יהודיה" תכונה אתנית, שלפי הדת היהודית היא קובעת שהוא בן הדת היהודית. (2) מי שנתגייר - כמובן הוא בן הדת היהודית. (3) "אם לא עבר לדת אחרת" – כלומר, חוק המדינה מקבל שאדם שנולד לאם יהודיה, כבר הייתה לו דת, והדת שלו הייתה הדת היהודית, ואם לא עבר לדת אחרת הוא נשאר בן הדת היהודית.
לכן גם מי שחושב עצמו ל"יהודי חילוני", מוקיר את התרבות היהודית , מעריך את המסורת וכדומה - גם "יהודי חילוני" הוא בן הדת היהודית, וכל הישג משפטי, כגון החלטה שמרשם התושבים יכתוב שהוא "בלי דת", יתנפץ אל מול החוק. כל החוקים הישראליים החלים על יהודים, כגון חוקי הנישואין והגירושין, חוק שעות העבודה והמנוחה, ואף חלוקת בתי העלמין לפי "הלאום", כלומר לפי מוצא אתני - משמעות שאבד עליה כלח – יחולו עליו.
5.5 חוק השבות. החוק נחקק שנים מעטות אחרי מלחמת העולם השנייה על מוראותיה. מטרתו של החוק הייתה לאפשר קליטה אנושית מהירה של כל יהודי הנתון במצוקה מפאת יהדותו בכל מקום בעולם. בעת קבלת החוק (1950) הייתה מטרה זו סבירה ומובנת מאליה בהתחשב עם מה שעברו היהודים תחת השלטון הנאצי באירופה. אבל בתוך החוק הוכנס בסעיף 4 דבר שאינו כרוך כלל במה שעבר על היהודים באירופה. החוק מרחיב לפתע את תחולתו גם על יהודי שנולד בארץ לפני שהחוק הזה נחקק, אפילו אם נולד בעת שלטון המנדט, וכלל לא היה בחוץ לארץ, וממילא היה לאזרח במדינת ישראל על יסוד ישיבתו בארץ בימי המנדט. מדוע בהבל פיהם של המחוקקים נשללת מאזרח כזה אזרחותו הקיימת? ומדוע דינו של אדם זה צריך להיות "כדין מי שעלה לארץ" על פי חוק השבות? הרי יליד הארץ הזה זה לא היה זקוק כלל ל"זכות כניסה" וגם לא ל"זכות ישיבה"!
הסעיף הזה לא היה צריך להיכתב ולהיכלל בחוק שהוצג כחוק אנושי מעורר כבוד. הסעיף הזה אכן נועד, בלי שהרגשנו, למטרה אחרת בכלל: להבדיל בקרב תושבי הארץ הוותיקים בין היהודים ובין שאינם יהודים. הוא נולד לשם קיום הצו היהודי הדתי המרכזי "לא להתערב בגויים", והיה זה שימוש ציני לנצל את חוק השבות המעורר אהדה כדי לקיים מצווה דתית יהודית, ובו בזמן להתעלם מן התוצאה - הרחבת השסע המכוון בין אזרחים ה"שייכים" למילאט היהודי ובין אזרחים שאינם שייכים אליו.
לימים, כשנחקק חוק האזרחות (1952), הייתה ל"חוק השבות" השפעה מכרעת עליו. נקבעו במפורש שני סוגי אזרחות, הראשונה היא האזרחות הנורמלית של בני אדם שישבו בארץ בעת השלטון הקודם ועל יסוד ישיבתם בארץ היו אזרחים (סעיף 3 לחוק האזרחות), אבל אזרחות זו נשמרה רק לאזרחים לא יהודים. היא מכונה בכינוי הנכון "אזרחות מכוח ישיבה". ואילו היהודים שישבו בארץ גם הם בימי השלטון הקודם ועל יסוד ישיבתם זו היו אזרחים[12] - מהם נשללה האזרחות מכוח ישיבה, והוקנתה להם "אזרחות מכוח שבות" (סעיף 2 לחוק האזרחות), כדי שעד עולם יזכרו הם וצאצאיהם שיהודי אינו רשאי להיות אזרח נורמלי, מכוח ישיבה, בארץ מולדתו וארץ מגוריו, אלא עליו לדעת תמיד שהוא אדם זר, מהגר מארץ זרה, שרק מכוח צו אלוהי, כנאמר בספרי הקודש, יש לו זכות להיכנס לארץ שאלוהים בחר לו למגורים ולהתגורר בה עד שאלהים יכעס עליו ויגרש אותו ממנה.
6 . מה פירוש "לאומי" בישראל?
6.1 אמנה לאומית. ביסודה של כל מדינה דמוקרטית עומדת אמנה בין שלטון המדינה ובין כלל האזרחים. גם בישראל האמנה הקיימת בין האזרח ובין המדינה היא "אמנה לאומית", וחלה בשווה על כל האזרחים, ולא רק על בני מילאט מסוים. בדומה לכל אזרח בדמוקרטיה מערבית, ששייכותו היא תמיד רק ל"לאום המדינה" ללא תיווך מילאטים, כל אזרח ישראלי מבוטח במישרין ב"ביטוח הלאומי", חוקי הבריאות והטיפול בחולים עומדים על בסיס לאומי; בבתי החולים מאושפזים חולים או נשים כורעות ללדת ללא כל שאלה עם איזה מילאט הם נמנים; גימלאות לאזרחים שפרשו מעבודתם משולמות בשווה לכל האזרחים. גם עזרה כספית ממשלתית למשפחות לגידול ילדיהן ניתנת לכל האזרחים בני לאום המדינה בשווה. גם "הליגה הלאומית" בכדורגל כוללת את כל הקבוצות בישראל, ולא על בסיס מילאטי. כמו כן המיסים שהמדינה מטילה חלים בשווה על כל האזרחים; הוקם גם שירות הנקרא "שירות לאומי" והוא מכוון לכל האזרחים; ועוד כיוצא באלה.
6.2 שירות הביטחון נכלל באמנה. חשוב לציין כי גם חוק שירות הביטחון מכוון בשווה לכל האזרחים, כלומר לכל בני הלאום הישראלי, ולא לבני המילאט היהודי בלבד. ההבדל המעשי בגיוס בני 18 לצה"ל איננו נובע מהחוק השיוויוני, אלא מסידור חוקי מתוחכם, החבוי בתוך החוק, שמאפשר לקצין הגיוס לקרוא לשירות את מי שהוא מחליט לגייס, בעיקר יהודים, ולא לקרוא לכל חייבי הגיוס. יש עניין רב במסמך משנת 1954 שסווג בזמנו "סודי ביותר". מתגלה בו כי בהוראת שר הביטחון, פנחס לבון, נשלחו באותה שנה צווי גיוס לאזרחים ערביים בגיל הגיוס. הוסבר כי הדבר נעשה "במסגרת המגמה להשוות את זכויותיהם וחובותיהם של בני כל העדות במדינה ולשחרר על ידי כך את האוכלוסייה הערבית מהתחושה שהיא מופלית לרעה". מבין 4520 הנקראים לגיוס התייצבו בלשכות הגיוס למעלה מ-4000, וזו היענות שהייתה הרבה יותר גבוהה מהרגיל: 88% ממקבלי הצו התייצבו לגיוס! לא ברור מדוע חזרו בהם הממונים על הביטחון מצו גיוס זה, והנערים האלה שולחו לבתיהם בלי לגייסם.[13]
6.3 הלאום הלא-מוכר. כשם שיש אצלנו "כפרים לא מוכרים", כך יש אצלנו גם "לאום לא-מוכר". נוכח ההתבוננות בהתנהגויות מקובלות בציבור הישראלי עולה תמונה שאינה תואמת את סירוב השלטונות להכיר בלאום הישראלי, העוטף כמעטה עליון את כל אזרחי ישראל, גם אם – כמו בחברות לאומיות רבות – יש ביניהם קבוצות שונות, ובהן קהילות הבנויות על גיוון של מוצא אתני, של דת, של שפות, הרגלי חיים מגוונים וכדומה.
כדי להעצים את המסקנה שלאום ישראלי נמצא בישראל, חי ובועט, נוסיף כאן רשימה של מילים המסמנות מושגים, מוסדות ופעולות שכולן נמצאות בשימוש כשהמילה "לאומי" מצטרפת לכל מילה, ונשאל את עצמנו, התואר "לאומי" המציין את מה שמסומן במילה שלפניו כדבר מה השייך ללאום -- לאיזה לאום הוא מכוּון?
6.4 על איזה לאום מדובר? יש בסעיף אחרון זה אוסף לא גדול של שימושים בתואר "לאומי", ומעט הערות הסבר [בסוגריים מרובעים] במקום שאולי אינו די ברור. כולם נלקטו בחיפוש במרשתת באמצעות מנוע החיפוש של גוגל. הקורא מתבקש לקבוע על איזה לאום מדובר בכל אחד מן הצירופים הנתונים...
206 מינים של ציפורים בוחרות לגדל בישראל את הדור הבא שלהן. 500,000,000 ציפורים נודדות בשנה. בוחרים ציפור לאומית - החברה להגנת הטבע: איזו ציפור ראויה להיות הציפור הלאומית של ישראל? [לאיזה לאום אנחנו בוחרים ציפור לאומית?]
הוצאה לאומית לבריאות לנפש [מחושבת על פי סך ההוצאות מחולקת למספר כל תושבי ישראל]
הוצאה לאומית לבריאות, לפי סוג הוצאה ושירות וכן גם הכנסה לאומית (National Income) [כנ"ל, החישוב קצת יותר מסובך, אבל מי שמובא בחשבון הם כלל אזרחי ישראל, במילים אחרות – הלאום הישראלי]
המוסד לביטוח לאומי [לפי החוק הוא נועד לכל אזרחי ישראל]
סיפוריהם של נפגעי ביטוח לאומי טיוח
דמי ביטוח לאומי [הנגבים מכל אזרח ישראלי, כי כל אזרח הוא חלק מהלאום הישראלי]
המועמדים לשירות לאומי. פורום שרות לאומי: איפה כדאי לשרת. השירות האזרחי - לאומי, הנעשה בהתנדבות [השירות מוצע לכל האזרחים, גם אם על פי המסיבות הקיימות חלק מהמועמדים הטבעיים אינו שש להתנדב]
[למשרדי הממשלה וארגונים ממשלתיים יש נציגות ניכרת ברשימה זאת , ראו מייד כאן בהמשך]
המכון למחקרי ביטחון לאומי. הסוכנות לביטחון לאומי. יישובי עדיפות לאומית - משרד הבינוי והשיכון. תכניות לתשתית לאומית - משרד הפנים. תשתיות לאומיות (ות"ל) וועדות המשנה - משרד הפנים. הגליל בעדיפות לאומית / הרשות לפיתוח הגליל. תכנית לאומית לצמצום זיהום אוויר - המשרד להגנת הסביבה. מועצה לאומית חדשה תתווה מדיניות למערכת החינוך. מועצה לאומית לגריאטריה, משרד הבריאות. מעבדה לאומית לפיסיקה ,תוכנית לאומית לבטיחות ילדים בישראל. משרד הבריאות. רח"ל - רשות חירום לאומית - המשרד לביטחון הפנים . רח"ל- רשות חירום לאומית - משרד הביטחון . היועץ לביטחון לאומי. תוכנית לאומית להרחבת הנגישות להשכלה גבוהה. תכנית לתשתית לאומית היא תכנית המייעדת שטחים וקובעת הוראות. תכנית שמיד - תכנית לאומית לטיפול בילדים ונוער בסיכון ובמצוקה - משרד החינוך. ממשלת אחדות לאומית. ממשלת ליכוד לאומי.
ספינות מניפות את הדגל הלאומי שלהן על מנת לסמל לאיזה מדינה הן שייכות.
[ הספורט חביב על כל חלקי האוכלוסיה והליגות כוללות כל קבוצה ראויה בלי לשאול לאיזה מילאט שייכים חבריה ]
חדשות ליגה לאומית בכדורגל. כדורסל - ליגה לאומית. ליגה לאומית - וואלה! ספורט.
[ התארגנויות ציבוריות ]
אלו"ט- אגודה לאומית לילדים אוטיסטים . אקים-אגודה לאומית לקימום אנשים עם מוגבלות שכלית בישראל. גן לאומי קאקון [ פתוח לכל מבקר, מוחזק על ידי ארגון ישראלי ]
זהות לאומית במדינת ישראל - המכון הישראלי לדמוקרטיה [השאלה מהי הזהות הלאומית שלנו באמת חשובה לדמוקרטיה]. חיסכון לאומי והשפעתו על שגשוג כלכלי. תעשייה ישראלית- גאווה לאומית.
.
6.5 לסיכום, המילה "לאום" שימשה בימי קדם כינוי לקבוצה אנושית על יסוד מוצא אתני משותף, או על יסוד הדת של חברי הקבוצה. אבל כבר במהפכה הצרפתית וביתר תוקף מאז נסתיימו מלחמות העולם במאה שעברה, החל לרדת ערך המוצא המשותף והדת כסימני היכר ללאום. הגירות המוניות שינו את הרכבי האוכלוסיות בכל חלקי העולם, ונוסדו מדינות חדשות, דמוקרטיות, שהכילו בני דתות ומוצאים שונים. משמעות "לאום" השתנתה, והוא מוגדר היום ככלל האזרחים היושבים במדינה. העולם המודרני אוסר רשמית על קיום קשר בין השתייכות ללאום ובין מוצא אתני או דת.
הכרזת העצמאות היא מבע למשמעות החדשה: כל אזרחי ישראל יחד הם "הלאום הישראלי", וכולם שווי זכויות בלי הבדל דת, גזע, ומין. אבל משרד הפנים משייך כל אזרח לאחת הקבוצות הפנימיות שלכל אחת מהן קוראים "לאום" במשמעות הישנה. הקבוצה האתנית/דתית היהודית ( הנקראת "לאום יהודי"), רואה עצמה חלק מה"עם היהודי" שקהילותיו מפוזרות בעולם ואיש איש מחבריהן שייך, כמובן, ללאום מדינתו, והכנסת, הנשלטת בידי נציגי הרוב היהודי, מחוקקת חוקים אנטי דמוקרטיים, השוללים זכויות מכל מי שאינו יהודי.
xxx xxx
xxx
ציור 2: תמונת העולם אחרי המהפכה הצרפתית
[1] ראו נא ציור1, ציור 2.
[2] הנשיא לשעבר (כתוארו אז) מ' שמגר, בע"א 6891/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4)287,221
[3] A people connected by ties of blood generally manifested by more or less community of language, religion, and customs, and by a greater sense of common interest and interrelation than exists between them and others; thus, the Jews and the Gypsies are often called nations.
[4] The body of inhabitants of a country united under a single government, whether dependent or independent; a people united politically.
[5] A body of people, associated with a particular territory, that is sufficiently conscious of its unity to seek or to possess a government peculiarly its own.
[6] an aggregation of persons of the same ethnic family, often speaking the same language or cognate languages.
[7] . "ההבנה מכללא הייתה שלכל אדם יש השתייכות דתית ועל פיה נקבע מעמדו" [כך פרופ' מינה רוזן במכתב פרטי].
The Last Ottoman Century and Beyond ספרה של פרופ. מינה רוזן : ,
[8] מעריב, גליון מזכרת יובל מדינת ישראל, יום העצמאות תשנ"ח, 29.4.98.
|
[9]כך לפי בשמת אבן-זהר: יצירת המערכת של ספרות הילדים בתהליך בנייתה של התרבות העברית בארץ-ישראל, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה" בהדרכת פרופ' זהר שביט, אוניברסיטת תל אביב, 1999
|
|
|
[10] שורת הדין, עיתון הסטודנטים של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, גליון 3, פברואר 1987 עמ' 24.
[11]A/RES/181(II) 29 November 1947, Future constitution and government of Palestine, C. DECLARATION, Chapter 3, Citizenship: "Palestinian citizens residing in Palestine …, as well as Arabs and Jews who, not holding Palestinian citizenship, reside in Palestine ....shall, upon the recognition of independence, become citizens of the State in which they are resident and enjoy full civil and political rights."
