מאמרים של עוזי אורנן, "השפה הראשונה"??

אחד מן היסודות עליהם נשענת ה"החזרה בתשובה" הוא העיון בלשון העברית. מתוך עיון זה עולה, כי הלשון העברית היא-

(3) "יש קשר בין משמעות המלה לאותיות המרכיבות אותה, ולצורת האותיות".

כוונתי במאמר זה להבהיר נקודות מרכזיות במדע הבלשנות, שהתפתח מאד מאז התברר שבעולם יש אלפי לשונות, שרובן הגדול לא היה ידוע כלל עד לפני כמאה שנים. הקורא יתוודע כאן אל עקרונות היסוד של הבלשנות, ואלה עשויים לתת לו חומר למחשבה, גם לפתח בו את ההתבוננות אל מה שהוא רואה בלשונו העברית. הידע שישאב כאן יגביר את כוחו לבדוק בעצמו את שלוש הקביעות הנ"ל.

יש שפות שקל להכיר כי הן דומות זו לזו. לפעמים שתי שפה כה דומות, עד שהדובר שפה א' יכול להבין כמעט כל מה שנאמר בשפה ב'. כך למשל, כל מי שיודע אחת מן השפות השוודית, הנורבגית או הדנית, יכול להבין בנקל את שתי השפות האחרות. הוא הדין ברוסית, בולגרית וסרבית (יוגוסלבית). יש שפות, שהדמיון ביניהן אינו רב כל כך, ובכל זאת ניתן להכיר שהן קרובות זו לזו. כיצד? – בעיקר ע"י גילוי חוקיות מהבדלים הקיימים בין שתי שפות בתחום מסוים. כך למשל ניתן להכיר, שנטיית הפעלים בספרדית דומה לנטיית הפעלים באיטלקית, ואת ההבדלים שביניהן ניתן לנסח בחוק. בדומה לכך יש בשתי השפות הללו המוני מלים מקבילות, וכלפי חלק גדול מהן – אם אתה יודע מילה באחת מן השפות – תוכל לקבוע את צורת המלה הזאת בשפה האחרת על פי חוק. קבוצת הלשונות השונות שיש דמיון ניכר ביניהן, וניתן לגלות חוקיות בתופעות המבדילות ביניהן, נקראת משפחת לשונות.

קל להכיר שהשפה העברית, הארמית והערבית קרובות זו לזו. אכן הן נחשבות (יחד עם עוד כמה שפות, כגון האכדית העתיקה שאבדה מן העולם, שפות אתיופיה ועוד) לבנות אותה המשפחה, היא משפחת הלשונות השמיות.

בקירבה שבין הלשונות הללו הבחינו כבר הקדמונים, והיא ניכרת בספר בראשית, פרק י'/22, בפרשת נוח ובניו וצאצאיו: "בני שם עילם ואשור וארפשכד ולוד וארם", ובפסוקים הבאים מגולל הכתוב את שמות בני ארפכשד, ובהם יקטן ובניו וכן עבר ובניו. בני יקטן ערב לבין אפריקה (והידוע בשם "באב אל מנדב"), ועל בני עבר הלא נמנה גם ישמעאל וצאצאיו – "שנים-עשר נשיאים לאמתם" – הם שבטי הערבים השוכנים "מחוילה עד שור אשר על פני מצרים בואכה אשורה" (בראשית כ"ה/18).

אכן בשלוש השפות הללו – עברית, ארמית וערבית קיימים הבדלים בין זו לזו, אך אפשר להצביע על חוקים המגדירים הבדלים אלה. למשל, בכל אחת מן השפות ערוכים הפעלים בניינים בניינים . הבניינים שונים במקצת אלה מאלה, אך אפשר להפוך כל פועל בשפה האחת על פי השפות, והבדלים בנטייה קבועים הם וניתן להגדירם בחוקים. מה שחשוב הוא, שההבדלים ביניהן ניתנים לניסוח בחוקים. כל פעל בעברית הוא פעל בארמית ופעל בערבית: כל הפעיל הוא אפעל או הפעל בארמית ואפעל בערבית, וכיוצא בזה.

יתר על כן, ניכר, שמלים רבות בכל אחת מן השפות הללו זהות למלים מקבילות להן בכל אחת מן השפות האחרות. כך למשל, מלים כגון אב, אח, יד, דם, פה, או מלות יחס כגון מן, אל, על, ב-, ל-, וכן מלים ארוכות יותר כגון נביא, נהר, חמור, עבד, עילם, עקרב, או פעלים כגון עלה, פעל, פרח, פרפר – הן מלים משותפות לכל הלשונות הללו, ולכולן אותן המשמעויות. עם זאת צריך להודות, כי יש מלים משותפות אחרות ללשונות אלה, שלהן משמעויות שונות זו מזו. כדי להבין כיצד ייתכן הדבר, עלינו להבין את מושג "גלגול משמעות".

אם נתבונן בנעשה בתוך שפה אחת יתברר לנו, כי בכל שפה יש מלים אשר בזמן מסוים הייתה להן משמעות אחת, וכעבור זמן השתנתה משמעותן. הנה המלה קיץ : מלה זו מציינת את העונה החמה הקרויה גם ימות החמה. אבל בצד משמעות זו יש לקיץ עוד משמעות: "תאנים בשלות" (ירמיהו, מ/10). כיצד? – זמן בשילת התאנים הוא זמן הקיץ, ובימי קדם הייתה לתאנים חשיבות כה רבה עד אשר זמן הקיץ נודע בעיקר כזמן בשילת התאנים. כך החל השם "קיץ" לעונת שנה לסמן גם את התאנים הבשלות, ואם אמר איש לדעתו "אראך בקיץ", יכול היה הרע להבין: "אראה אותך בעת בשילת התאנים" או "בימות החמה", ושני אלה היו היינו הך בעיניהם.

תופעה זו נקראת בשם גלגול משמעות: מילה המסמנת דבר א' בעולם מתחילה לסמן גם דבר ב' בעולם, וזאת משום שיש איזו תכונה משותפת המקשרת את א' וב' בעולם, והדוברים מתחילים להשתמש באותה מלה לסימון דבר ב' זה.

דוגמה אחרת – חתם – משמעותו הראשונה: "סגר", כנאמר "האמר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום" (איוב ט/7) . מי שסגר מכתב היה מסמן שהוא הוא אשר סגרו, על ידי הטבעת סימן מיוחד, אישי שלו, על המכתב הסגור. כך קבל הפועל "חתם" משמעות נוספת: לא רק "סגר", אלא גם "הטביע את סימנו" על המכתב או על התעודה. סימן זה או שהיה חותם, כגון בטבעת שהוא נושא על אצבעו ובה חקוק סימנו, או הייתה זו חתימה ביד. בתקופה החדשה קבל הפועל לחתום עוד משמעות מיוחדת, והיא להיעשות מנוי קבוע על עיתון". לכאורה, משמעויות רחוקות זו מזו, אבל אנו מסוגלים לעקוב אחרי גלגוליהן זו מזו.

לא כל משמעויותיה של מלה נוצרות, אפוא, בבת אחת, אלא הן מתפתחות לפי הנסיבות החדשות ולפי שימושם של הדוברים. וכשיש בידינו ספרות, שידוע כי נוצרה בתקופות שונות, ניתן לעקוב אחרי שינויי משמעויות של מלים מתקופה לתקופה.

הנה במקרא, למשל, משמעות התואר בריא הוא "בעל בשר", מה שנקרא בימינו "שמן". בסיפור מעשהו של אהוד בן גרא, אשר הרג את עגלון מלך מואב, מתאר הכתוב כיצד תקע אהוד את החרב בבטנו של עגלון, וזה היה כה שמן , עד אשר "ויבוא גם-הנצב אחר הלהב, ויסגר החלב בעד הלהב, כי לא שלף החרב מבטנו (שופטים ג/22). כדי להסביר זאת מתאר הכתוב לפני כן את עגלון ואומר עליו כי הוא "איש בריא מאד". כידוע, בלשון תקופת המשנה הייתה משמעות אחרת לתואר זה, והשתמשו בו לתאר את ההיפך מ"חולה". המשמעות העתיקה נבעה מן הסברה, שאיש בריא (=שמן) אף פעם לא יהיה חולה. במקרה שלפנינו התחזקה המשמעות החדשה של בריא, והמשמעות הישנה ("שמן") איננה משמשת עוד. היא ידועה רק מהסיפור על אהוד ועגלון.

ועוד דוגמה. מה הקשר בין לבן, לבנה, לבנה ומלבן? אכן ניתן לומר, שצבעה של הלבנה הוא לבן. אבל מה בדבר המלים האחרות? ובכן, מלבן היה תחילה שמו של המכשיר הזה, ומכאן המשמעות החדשה: "צורה גיאומטרית" מסויימת ומוגדרת. ומה הקשר אל הצבע הלבן? – את הלבנים היו לשים מחימר, הודקים אותן במלבן ונותנים אותן באש, ומחממים אותן עד אשר היו מלבינות מרוב חום. היום יש שיטות אחרות להכנת חומרי בניין, והצבע הלבן שוב אינו תנאי להכנתה של לבנה: יש לבנים אדומות, אפורות ובעלות צבעים שונים אחרים, אבל מוצר זה נקרא לבנה, והמלבן הפך מונח טכני בגיאומטריה. היו כאן, איפוא, גלגולי משמעויות של מלים. במקרה של מלבן, הגלגול היה כה חזק, עד שהמשמעות הישנה – "מכשיר להכנת לבנים" כמעט ונשתכחה.

יש שהגלגול משכיח לחלוטין את המשמעות הישנה, ואנו עומדים תמהים למראה המשמעויות הרחוקות כל כך זו מזו, שלכאורה אין כל קשר ביניהן – הנה למשל, יש שורש משותף לשלוש המלים העבריות עגל, עגלה ועגול. אנו מרגישים בהגיון אשר בקשר שבין עגלה ועגול. הרי סימן ההיכר המרכזי של עגלה הוא הגלגל, וזה תכונתו היא שהוא עגול! אבל איך קשור אליהם העגל? לשווא נחפש בפסוקים עתיקים ובמדרשי אגדות. בתוך העברית עצמה ספק אם נצליח לפתור את החידה. אבל אם נפנה אל הערבית, יתברר כי בשפה זו קיים גם הפועל עגל ( عجل ) ומשמעותו: "מהר"! והנה משמעות זו היא המסבירה את הקשר. עגלה, שפירושה בערבית "מהירות", או כמו גם בארמית (נשתמרה בתפילה היהודית עד היום – "בעגלא ובזמן קריב") נקראה כך בעברית על שום היותה "כלי מהיר לתנועה". כלומר, הדוברים העבריים הקדמונים עדיין הכירו את המשמעות "מהירות" של מלה זו, אבל לבאים אחריהם היה זה פשוט שמו של כלי הרכב המחליק והולך על גלגלים עגולים. כאן גלגול המשמעות היה כה חזק, עד אשר נשתכחה המשמעות הראשונה בעברית, ונשתמרה רק בערבית ובארמית.

גם עגל נקרא כך על שום שהוא "חיה מהירה" ואם תתמה אשיבך, שעגל פירושו לאו דוקא "בן-בקר צעיר", אלא יכול הוא להיות כל חיית-בר צעירה אחרת מאוכלי העשב, כגון שור-בר צעיר, תאו צעיר ואפילו צבי צעיר. אמנם סתם "עגל" בפינו מסתבר שהוא "בן-בקר", אבל לו היה עגל רק בן-בקר, לא היה המקרא טורח לציין "עגל בן-בקר" (ויקרא ט/2), ו"עגלת בקר" (דברים כ"א/3, שמואל א' ט"ז/2, ישעיהו ז/21). בטרם נתייחדה משמעות עגל ל"בן-בקר צעיר" הרשימה מהירות דהרתה של החיה הצעירה את הרואים, והם קראו לה עגל, כלומר "המהיר".

רואים אנו, אפוא, כי משמעויותיה של מלה עשויות להשתנות בפי הדוברים. אכן, תנאים חדשים המתהווים בעולם מולידים צרכים חדשים ויש שעל ידי כך מסולקים צרכים ישנים. המלים מוסיפות לשמש בפי הדוברים, אבל משמעותן משתנית. הנה בימי קדם לא היו עיתונים. מה פלא, לכן, שאיש לא היה "חותם על עיתון"? בימי קדם סברו, שהשומן הינו ערובה לחיים ללא מחלה. מה פלא, אם כשנשתנתה סברה זו חל שינוי במשמעות "בריא"? וכדומה בדוגמאות האחרות שהבאנו ובמאות ואלפי אחרות. בלשנים וחוקרי לשון ומקרא עוסקים בגלגולי משמעות, וכבר בספרות המשנה והתלמוד מסופר לא מעט על נסיונות להבין משמעויות של מלים שנשתנתה משמעותן או שאבדה הידיעה על משמעותן העתיקה. כמה נעים לחשוב, שכבר אז היו חכמים אשר למדו על פשר מלים עבריות על פי מלים בשפות קרובות לה!

השוואת הלשונות מאלפת מבחינת הבנת משמעויות רחוקות וקשרי מלים. אולם כשמשווים את שלוש הלשונות עברית, ארמית וערבית, אנו מוצאים חידות האומרות דרשני. הנה למשל, נשוה את העברית והארמית. יש מלים שבהן באה האות ז בעברית, ואילו המקבילה בארמית מכילה במקומה ד:

אל נטעה לחשוב, שיש כאן חוק, שלפיו כל ז בעברית הוא ד בארמית.

ולעומת זאת יש גם מלים ארמיות שבהן בא ד, וגם במקבילתן בעברית בא ד:

ההשוואה בין העברית לארמית נותנת, אפוא, תוצאות מוזרות: להגה ז העברי יש שתי מקבילות בארמית: ז או ד, ולעולם לא תוכל לנחש מה היא המקבילה. להגה ד הארמי יש שתי מקבילות בעברית: ד או ז, וגם כאן לא תוכל לנחש על פי הארמית מה הוא ההגה העברי במלה המקבילה.

מצב זה סותר את העקרון הבלשני, האומר שבין שפות קרובות ניתן להבחין שינויים קבועים, שניתן לנסחם בחוק. אנו רואים כאן שינויים שאינם קבועים: השורש העברי ז-ר-ע קיים במלים זרוע וזרע, אבל בארמית כל אחת מהן שייכת לשורש אחר: דרע וזרע.

הוא המצב בארמית: שתי מלים בארמית הנראות שייכות לאותו שורש: חדה (=אחת), חדי (=חזה), והמלים המקבילות בעברית כלל אינן מאותו שורש: אחד, חזה. באחת בא ההגה ד ובאחרת ז. אם נבדוק מילון ארמי לעומת מילון עברי לא נוכל לנסח כלל שיקבע לנו אם בארמית יהיה ד או ז במלים המקבילות שבעברית יש בהן ז, ולא כלל שיקבע אם בעברית יהיה ד או ז במלים המקבילות למלים ארמיות שיש בהן ד.

אבל אם נתבונן גם בערבית, נוכל לגלות שיש ויש חוק בתחום זה. בערבית יש לא שניים כי אם שלושה הגיים: מלבד ד ו-ז יש בערבית עוד הגה אחד, הנמצא מבחינת ההגייה ביניהם, והוא דומה במקצת ל-ד ובמקצת ל-ז. הוא ההגה ד ( ذ ) , שמבטאו כמו ההגה הנשמע באנגלית בראש המלה THE או THIS . ומתברר, שכל המלים העבריות המכילות ז שמקבילותיהן הארמיות מכילות ד – בערבית הן מכילות את הגה הביניים הזה ד. לעומת זאת, אם גם בעברית וגם בארמית בא ז – גם בערבית בא ז. ואם גם בעברית וגם בארמית בא ד – גם בערבית בא ד. ההתבוננות בשלוש השפות מגלה איפוא שיש כאן חוק, וההבדלים בין השפות ניתנים לניסוח של חוקיות. את החוקיות בתחום הגיים אלה נסכם בשרטוט הבא:

כלומר, מה שבערבית ז גם בעברית ובארמית ז: מה שבערבית ד – גם בעברית וגם בארמית ד: ומה שבערבית ד – בעברית הוא ז ואילו בארמית הוא ד. זהו חוק-ברזל, שאין מפירים אותו, כדין כל חוקי האמת בבלשנות. כיצד נסביר הבדל חוקי זה הקיים בין העברית לארמית? על כך בסעיף הבא.

פרשת מגדל בבל ותיאור היפרדות הלשונות בימי קדם (בראשית,ט) מתאשרת, בעיקרון, גם במחקר הבלשני. הבלשנים מקבלים את ההנחה העומדת בבסיס תיאור זה ומסכימים, כי בימים מקדם אכן הייתה שפה שמית קדומה אחת, והיא התפצלה לשפות אחדות עד "אשר לא ישמעו איש שפת רעתו". לשפה השמית הקדומה הזאת קוראים אם-השמית.

ננסה נא לשקול עתה מה הייתה דמותה של שפה קדומה זו. האם היה קיים בה, למשל, הגה ביניים ד או שהיו בה רק שני ההגיים ז וד?

אם נניח, שהיו בה שני ההגיים ז וד בלבד, יתעוררו כמה שאלות:

2) מלה שבעברית יש בה ז ובארמית יש בה ד – איך הייתה באם-השמית, הב-ז או ב-ד?

3) אם נניח שבאם-השמית היו המלים זהב, זה , זרוע, זבח, זיכרון, כולן ב-ז, בדיוק כמו המילים זרע, זהר, זיף, זמן – איך נסביר שבחלק מן המלים הללו נהפך בארמית ה-ז ל-ד ובחלקו נשאר ז?

4) אם נניח, שבאם-השמית היו המלים דהב, דא, דרע, דבח, דכרון כולן ב-ד בדיוק כמו המלים דב, דבק, דינא, הד, הדר – איך נסביר, שבחלק מן המלים הללו נהפך בעברית ה-ד ל-ז ובחלק לא?

שאלות אלה, שאין להן שום תשובה, מראות בעליל, שהנחתנו בדבר שני ההגיים שבאם-השמית אינה יכולה להיות אמיתית, שהרי ביחסי הלשונות הקרובות יש חוקיות. המסקנה היחידה חייבת להיות אפוא זו:

באם-השמית היו שלושה הגיים: ז, ד ו-ד. הערבית ירשה את כל שלושת ההגיים הללו. דוברי הארמית, אף על פי שגם שפה זו ירשה את כל המלים המכילות כל אחד משלושת ההגיים האלה, לא הבחינו במבטאם בין ד ל-ד, ואת כל המילים שבהן היה ד ביטאו כאילו יש בהן ד. אצל דוברי העברית, לעומת זאת, קרה דבר אחר: הם ביטאו את כל המילים שהיה בהן ההגה ד כאילו יש בהן ז. לכן מלה אם-שמית כמו דבח בוטאה בארמית דבח ובעברית זבח, וכיו"ב במלים אחרות. הנה, בהנחה המחודשת הזאת הגענו למסקנה, שגם כאן יש חוקיות ביחסי ההגיים.

העיון בפרשת ההגה העתיק ד, שנשמר בערבית ונשתנה בעברית ובארמית מלמדנו, שאפשר לגלות לא רק קירבה מוחלטת בין שפות, אלא גם קירבה יחסית. במלים אחרות, זמנים יחסיים של התפצלות שתי שפות משפה אחת. עיון ביחסי גומלין בתחומי ההגיים, המלים והדקדוק מעמידים בתחום השפות הקרובות "אילנות יוחסין". בראש האילן עומדת שפה עתיקה, שלפעמים קרובות היא שפה משוחזרת, כלומר, שתיארוה על פי קירבה בין שפות קרובות. אנו עצמנו הוכרחנו להגיע למסקנה באשר למציאותם של שלושת ההגיים ז, ד ו-ד באם-השמית, אף על פי שאין אנו יודעים הרבה על שפה עתיקה זו. כשמציירים אילן יוחסין של שפות ניכר יפה אילו שפות קרובות זו לזו יותר מאשר כל אחת מהן קרובה לשפה האחרת מאותה משפחה.

מה שיעניין אותנו במיוחד בנקודה זו של הבלשנות הוא, שהשפה העברית שלנו התפתחה מתוך שפה אחרת, קדומה ממנה, ועל כן אין היא יכולה להיות " המקור לכל השפות".

אדם וחווה , האנשים הראשונים על פני כדור הארץ, אם דיברו בכלל ביניהם, דיברו בשפה, שלא הייתה השפה העברית. האם הייתה זו אם-שמית? קשה לדעת. אולי גם לאם-השמית קדמה שפה אחרת, אך אין בידינו הכלים לדעת זאת. על כל פנים, גם הארמית לא הייתה קיימת אז, ודוברי אם-השמית הקדמונים היו להם בלשונם הגיים שאבדו הן בארמית והן בעברית. גם בערבית אבדו הגיים שהיו באם-השמית, ועל כן ברור, שאם-השמית קדמה לערבית, אולם לא בזאת אנו עוסקים כאן.

מסקנה זו, שהעברית התפתחה משפה אחרת, מתחזקת מתוך עיון בקבוצות מלים עבריות נוספות, שגם להן יש מקבילות בערבית ובארמית. מפרשי המקרא ומדקדקים היו צריכים לעמול קשה על מנת להסביר שתי משמעויות של מלים דומות, שיש להם אותו שורש, כגון חרב ו-חרב.

כאן נהגו לומר, כי בעקבות החֶרב (=מלחמה) בא חורבן, וממנו גם חֹרב (=יובש). אולם השוואה לערבית מראה כי להסבר זה אין כל יסוד. בערבית יש שני הגיים שונים זה מזה, ושבעברית המקביל לשניהם הוא ההגה ח שלנו. בין שתי מלים אלו בערבית אין כל קשר. חֶרב הערבית יש בה ההגה ח (ح ), ואילו בחֹרב ההגה שבערבית הוא ח' (ﺥ). בערבית יש, איפוא, שתי מלים נפרדות, לכל אחת מהן קשרים עם מלים אחרות, אבל אין שום קשר בין حرب לבין ﺥرب ההסברים שכתבו מפרשים שונים למקרא נבעו פשוט מאי-ידיעת העובדות הללו.

קשה יותר היה למפרשים ולמדקדקים להסביר מהו הקשר הקיים בין ערב ל-ערבה. אולם גם כאן התברר, שעל צד האמת אין ביניהן שום קשר, ורק אי-ידיעת העובדות הלשוניות בערבית הסתירה מעיניהם את האמת. הנה בערבית יש שני הגיים שונים זה מזה, והמקביל לשניהם בעברית הוא ההגה העברי ע. שתי המלים הללו ערב ו-ערבה בערבית הן, אפוא, שתי מלים חסרות כל קשר ביניהן, ואין שום יסוד לחפש קשרים במקום שהם אינם קיימים כלל. עֶרב בערבית נכתב ב-ע ( غ ), ואותו שורש קיים גם למלה מערב , ואילו עֲרבה נכתבת בערבית ב-ע ( ع ) , ואותו שורש קיים גם לערבי, יושב הערבה. כשאנו בודקים את המלים המקבילות בעברית, בארמית הפך זוג אחד להגה אחד, הוא ה-ח. שני הגיים אחרים, שהתמזגו הן בעברית והן בארמית להגה אחר, הלא במקרה זה אם-השמית – עשוי להיטשטש וההבדל בין שני הגיים קרובים אבל לא ייתכן, שהגה אחד הנמצא בשפת-האם יתפצל פתאום וממנו ייווצרו שני הגיים בשפת-הבת. כלומר, לא ייתכן שבאם-השמית היה הגה שהתפצל אף הוא בערבית לשני הגיים. ההיפך הוא הנכון: באם-השמית היו שני ח ושני ע, ובעברית ובארמית ניטשטש ההבדל בין שני ה-ע והיו ל-ע אחד. כך הוא איפוא היחס בתחומי הגיית ה-ח בארבע השפות האלה:

בדומה למצב בתחומי ההגיים שכבר ראינו כך הוא גם המצב בתחומי ההגיים ש-ת ובתחומי צ-ט. נוכל להסתפק עתה בהדגמות של מלים ובשרטוט המסביר את יחסי ההגיים בשפות השונות:

סקירה זו מלמדת אותנו, שלא רק שאין יסוד לטיעון כי העברית היא המקור לכל השפות", אלא שהתברר גם, באם-השמית היו יותר מאשר 22 אותיות. מספרן הגיע כנראה ל-29. בעברית התמזגו כמה מן ה"אותיות" הללו (נכון לומר "הגיים", כי מסתבר שבשלב זה של הלשון עדיין לא הומצא הכתב, ואותיות (*) מצויות בשפה כתובה בלבד.

במקרים רבים מה שנראה בעינינו בעברית "מלה אחת" אינו אלא גלגול של שתי מלים נפרדות לגמרי במקורן, כשלכל אחת מהן היתה משמעות שונה לגמרי מדעותה, וללא קשר ביניהן. לכן אדם שרצונו להבין פשר דו-משמעות של מלה עברית ואינו מנסה לערוך השוואה עם שפות שמיות אחרות, אלא במקום זה עושה נסיונות לגלות קשר בין משמעות המלה לאותיות המרכיבות אותה" יגיע למסקנות שגויות, מוטעות ומטעות מיסודן. בימינו התרחב עד מאד הידע על השפות בעולם ועל העקרונות השולטים בהן, ומגוחך לפיכך להתייחס לדרשות נושנוץ – הגם שהן יפות כשלעצמן – הנטולות כל יסוד של אמת, כאילו אכן אפשר להסביר באמצעותן את סתומות הלשון.

(*) הערת המערכת: אי אפשר לעסוק בדיון השולל מכל בכל את הקביעה, ש"הלשון העברית היא מקור לכל השפות" מבלי לדון, ולו גם ברמז, בנושר ה"גימטראות". הגימטראות, שמקורן באות העברית הכתובה, המאוחרת לשפה המודרנית, הוותה מקור משחק ושעשוע ךחכמים ולילדים בכל הדורות. המטיפים להתחרדות, כמו כל אלו שמנסים לשכנע את עצמם ואחרים בהנחה הנואלת, שהתורה ניתנה פיסית מידי אל עליון לידיו של בן אנוש, שהכתב העברי ניתן במעמד זה לעם הסגולה, עם ישראל, וכי האל שתל בתורה שנתן לבני ישראל מילות צופן, למען ידעו בכל הזמנים, שהוא, האל, כתה ונתן, כביכול, את התורה. משחקי המלים ושעשועי הגימטראות הם הם המהווים היום "ראיה ניצחת" ל"אמת" נואלת כזאת, ו"אמת" זו מוכרים המטיפים להתחרדות בפרוטות למאזינים התמימים, הבולעים את הפתיון כמוצאי שלל-רב.

מכאן יובן כי לא ייתכן כלל "קשר בין משמעות המלה לאותיות המרכיבות אותה". בכל כך הרבה מלים יש "אותיות" שהן פרי התמזגות של "אותיות" שונות ונפרדות זו מזו, כשמלה כזאת נושאת עמה במקרים רבים את משמעות כל אחת מן המלים שהתקיימו בנפרד בגלגולים הלשוניים הקודמים. מלה כזאת נושאת עמה, אפוא, מספר משמעויות חסרות כל קשר ביניהן.

איך אפשר, לכן, לדבר נוכח עובדות אלה על "קשר" בין "משמעות המלה" ל"אותיות" המרכיבות אותה?

זאת ועוד. לאותיות נפרדות אין ולא היתה כל משמעות, ולא עוד, אלא ש-22 האותיות שבשפה העברית הנוכחית הן פרי גלגול והתמזגות של 29 הגיים שהתקיימו באם-השמית. אותם חובשי בית-מדרש, האוטמים עיניהם, אזניהם ומוחם מגילויי המדע, גילויים הפרושים לעיני כל השוים לכל נפש, האם ינסו לבדוק מהי "המשמעות" של כל אחד מ-29 ההגיים של אם-השמית?

מי שמוסיף להאמין ב-22 האותיות העבריות שכל אחת מהן היא, כביכול, "בעלת משמעות" גם לאחר שהוכח לו בעליל כי אין הן משקפות את המצב העתיק של הלשון ממנה נשתלשלה הלשון העברית, כאילו אמר שמעשה בריאת אדם וחוה – שלפי סברת המאמינים דברו ביניהם עברית, ואף קראו, לראשונה בתולדות הארץ, לחיות בשמות עבריים – שמעשה זה התרחש רק בשלב מאוחר של קיום המין האנושי עלי אדמות, ובכך סותר הוא את עצם מעשה הבריאה בו הוא מאמין.

ולבסוף ראוי לציין עוד, כי אותיות הכתב העברי פשטו צורה ולבשו צורה יותר מפעם אחת. הכתב העברי העתיק, הנשקף אלינו מכתובות עתיקות, כגון כתובת השילוח, המספרת על חציבת הניקבה בימי המלך חזקיהו (מלכים ב' כ/20) , הוא כתב מסוג אחד, בעוד שהכתב הנהוג במגילות ים-המלח, המכילות, כידוע, גם ספרים מספרי המקרא (כגון ספר ישעיהו) הינו כתב אחר. קיים אמנם דמיון ביניהם, אך אין ספק בשוני הרב בצורת האותיות. נוסחי הכתב העברי המאוחרים יותר, כגון כתב רש"י או זה הנהוג בימינו, שונים לחלוטין הן מן הכתב העתיק והן מכתב המגילות. כל מי שיתבונן בכתבים אלו בעצמו (*), לא יוכל שלא לראות כי "צורת האותיות" איננה קבועה כלל וכלל, והיא השתנתה מאד במשך השנים.

אין כל ספק, ש"לוחות הברית", שנכתבו,כביכול, ב"אצבע אלוהים" לא יכלו להיות כתובים באותיות עבריות בצורתן הנוכחית, שכן צורה זו לא היתה קיימת עדיין באותה תקופה!

אל מול מציאות זו, שקל להווכח בה, דומה שאך בוריס וחסרי ידיעות אלמנטריות בתולדות הכתב יכולים להמשיך ולטעון כי "יש קשר בין משמעות המלה לעומת האותיות".

(*) קורא שנושאים אלו מעניינים אותו, והרוצה להרחיב את ידיעותיו בתחום שדובר בו, יוכל למצוא את מבוקשו ברשימת ספרים שתסופק לו ע"י המערכת על פי בקשתו.