‏                                                                                  מהי הזהות הלאומית שלנו?

‏השאלה מהי הזהות הלאומית של אזרחי ישראל היא שאלה מכרעת לחיינו. הרישום של סעיף "הלאום" במרשם האוכלוסין עשיר ביותר ומכיל כ-130 שמות של לאומים. אמנם רוב הלאומים האלה רשומים במרשמים של מעט אזרחים, ולרוב האוכלוסין רשום "לאום: יהודי", "לאום: ערבי" או "לאום: דרוזי". מרובה האוכלוסין שבין לאומים אחרים הוא כנראה "לאום: צ'רקסי". על אף הרישום המגוון של "לאומים" בארץ, ישראל נחשבת ל"מדינה יהודית". גם בפרסומים רשמיים נקבע לא אחת שישראל היא "מדינת העם היהודי". למשל, אחת התביעות שהעמידה ישראל כתנאי לחידוש המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית היא שעליה להכיר בישראל כ"מדינת העם היהודי", או כ"מדינת הלאום היהודי".

רישום האזרחים היהודים בישראל ב"לאום יהודי" הוא בהתאם לטיעון הציוני שהושמע כבר לפני למעלה ממאה שנים, ולפיו "העם היהודי" הוא לאום, אלא שללאום זה חסרה מולדת, ולכן מן הצדק הוא ש"העולם" יאפשר ללאום זה להיות בעל טריטוריה משלו, והיא תהיה לו המולדת. מתנגדי הציונות טענו שהיהדות אינה לאום אלא דת, ולכן בני הדת היהודית יכולים לחיות בכל מדינה, ואין הצדקה להקמת מדינה יהודית. לפי הטיעון הציוני הנמשך בישראל, הישראלים ממוצא יהודי המתגוררים בישראל הם חלק מן "הלאום היהודי" שבניו מפוזרים בעולם, ולכן רישום "לאום: יהודי" אצלם מציין את השתייכותם לכל יהודי העולם. במאמר זה כוונתנו להראות כי ההנחה שהעם היהודי הוא לאום, במשמעות של "לאום" בימינו, היא הנחה שגויה. את ישראל מאכלס לאום-מדינה אחר, הוא הלאום הישראלי הכולל את כל האזרחים.

איך התעוררה השאלה?

השאלה מהו העם היהודי התעוררה שנים אחדות לאחר שנחקק חוק השבות.[1] הממונים על הכניסה לישראל נתקלו לפעמים בקושי להחליט מי מן הנכנסים לישראל רשאי להיחשב יהודי, כדי לקבוע אם הוא זכאי להיכנס לישראל ואם הוא זכאי ליהנות מזכויות היתר המוקנות ליהודים מכוח חוק השבות תש"י-1950.

ב-25.10.58 פנה בן גוריון במכתב מטעם ממשלת ישראל לחמישים אישים יהודים בכל העולם כדי לקבל מהם תשובה על השאלה "כיצד עלינו לנהוג ברישום ילדי נישואי התערובת ששני הוריהם, גם האב היהודי וגם האם הלא יהודייה, רוצים שנרשום את ילדיהם כיהודים?".[2] השאלה לא הייתה מכוונת לברר מה זהותם הלאומית של תושבים יהודים בישראל, אבל מתוקף הוויכוחים בעניין הגדרת יהודי נתפסה התשובה כמגדירה כל יהודי באשר הוא, וסימני ההיכר שנקבעו לגבי יהודי המבקש להיכנס לישראל חלים גם על מי שגר בישראל. בן גוריון עצמו חזר באותם הימים על נוסח שהיה אהוב עליו, ולדבריו זוהי אחת ההגדרות של היהדות: "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו" ככתוב בפרק ט"ו של ספר תהילים. כמובן, קל להפריך קביעה זאת, ובין התשובות שהגיעו מן האישים היהודים לא הייתה אף אחת המכוונת לתוכן זה. כתוצאה ממשאל האישים החכמים נתקבלה בחוק השבות הגדרה אורתודוקסית מורחבת, ולפי החוק הזה יהודי שקיבל עליו דת אחרת לא ייחשב בישראל ליהודי. בחוק נקבע שיהודי הוא "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת".[3]

חוק זה לאחר התיקון של 1970 הוא בעל חשיבות הרבה יותר גדולה ממה שהתכוונו אליו השואלים: הוא משיב לא רק על השאלה מיהו יהודי, אלא הוא מגדיר גם מהו העם היהודי, שאין הוא אלא קבוצת בני האדם שכל אחד מהם יהודי. עם קבלת החוק נסתיים למעשה הוויכוח על השאלה אם היהדות היא דת או לאום. מן החוק עולה בבירור כי סימן ההיכר של כל אדם השייך לעם היהודי היא השתייכותו לדת היהודית:

1. "מי שנולד לאם יהודיה" הוא יהודי לפי מוצאו האתני, ולפי תורת היהדות הוא בן הדת היהודית.

2. אדם שקיבל עליו את הדת היהודית על ידי גיור, ברור שהוא בן הדת היהודית.

3. התוספת "אינו בן דת אחרת" היא המסגירה את מהותו של היהודי. מי שנולד לאם יהודיה הוא לפי החוק בן הדת היהודית. הוא יכול להיות בן דת אחרת רק אם קיבל על עצמו דת אחרת. אם הוא לא בן דת אחרת סימן שהוא נשאר בן הדת שהשתייך אליה לפני כן, כלומר, הוא בן הדת היהודית. ברור אפוא שאדם המוגדר לפי תנאי החוק הוא רק בן הדת היהודית.

אין משמעות ל"יהודי חילוני"

מסקנה מעניינת יש להסיק לא רק לגבי מהותו של "העם היהודי", שרק בן הדת היהודית יכול להשתייך אליו. מתברר שהטענה הנשמעת לעתים מפי יהודים בעלי השקפה חילונית, שהיהדות שלהם איננה כוללת את הדת, אלא היא כרוכה במסורת המשפחתית או החברתית, או בתרבות או לפעמים במוצא האתני וכדומה, היא טענה חסרת משמעות בישראל. היא מופרכת מכוח החוק, הקובע בבהירות שגם אדם הטוען שהוא אינו שייך לדת היהודית – נחשב יהודי לפי הדת. המוצא האתני בלבד של האדם, שלא לדבר על תרבותו, אינם יכולים לקבוע שאדם פלוני הוא יהודי. כדי להיחשב יהודי יש להבטיח רק שאדם זה "אינו בן דת אחרת". מכאן, יהודי חילוני, אם במשרד הפנים לא רשום שהוא "בן דת אחרת",הוא שייך לדת היהודית, וכל החוקים המכוונים למי שהוא "יהודי" חלים גם עליו, ותהא הדת על כל סממניה רחוקה או מאוסה בעיניו ככל שתהיה – גם "יהודי חילוני", אתיאיסט מושבע ככל שיהיה, ייחשב יהודי.

ראו, למשל, את חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951. החוק אינו מטיל יום מנוחה לאומי אחד החל על כל התושבים, אלא הוא מאפשר לאזרח בחירה (חלקית) של יום המנוחה. אבל מי שרשום במרשם האוכלוסין כיהודי, אינו רשאי לבחור לו את יום המנוחה כרצונו בין שישי, שבת וראשון, כפי שמוסלמי או נוצרי וביתר דיוק "כל מי שאינו יהודי" רשאים. כל מי שרשום כיהודי, נאסר עליו בחוק הישראלי לעבוד בשבתות. כידוע יש פיקוח מחמיר על עבודת יהודים בשבתות, וכל ישראלי שנולד לאישה יהודייה ואינו בן דת אחרת כלול בפיקוח זה. גם לפי חוק זה אין אפוא שום הבדל בין יהודי דתי ובין יהודי חילוני. האמונה החילונית איננה נחשבת ל"דת אחרת", ולכן גם היהודי החילוני, גם אם יצהיר שהוא אתיאיסט, יוסיף להיות שייך לדת היהודית, ומטעם החוק לא יורשה לעבוד בשבת. אגב כך יש להזכיר כי חוק האוסר על יהודים מה שמותר ללא יהודים, כשהוא קיים במדינה אחרת, מתריעים עליו שהוא חוק אנטישמי.

מיהו יהודי כלפי העולם

השפעת התיקון לחוק ב-1970 עלולה להיות ניכרת גם בוויכוחים הפוליטיים של ישראל כלפי מוסדות, ארגונים ומדינות בעולם. עד היום נשמעים ויכוחים הן בתוך ישראל והן מחוצה לה על משמעות המונח "לאום" ועד כמה הוא חל על העם היהודי. מאמץ ניכר הושקע בחינוך ובגילויי דעת פומביים כדי לקבוע ש"העם היהודי" הוא לאום. חשוב למנהיגים הציוניים ובמיוחד למנהיגים היהודים בישראל לא להסכים להגדרת היהדות כדת, שהרי הנמנים עם דת יכולים לגור ולחיות בכל מדינה, ואם העם היהודי הוא דת, אין הוא זקוק לטריטוריה משלו. הכרה במציאות של לאום יהודי חסר מולדת בעולם הייתה לכאורה תנאי יסודי להקמת המדינה, אבל הקביעה החדשה בחוק של 1970, שממנה עולה כי העם היהודי איננו לאום אלא דת, איינה את הטיעון הציוני. דת אינה זקוקה למולדת אלא לארץ קודש, ומאמיניה יכולים להיות מפוזרים בכל העולם. לפיכך, ניצחון התפיסה הדתית בחוק הישראלי הוא ניצחון לטענות אויביה של ישראל הציונית.

יהודי או ישראלי?

בן גוריון התבטא לא מעט כי לדעתו עם הקמת ישראל בא סופה של התנועה הציונית, אבל הוא וההולכים אִתו לא הסיקו את המסקנה הטבעית, והיא שעם הקמת המדינה הוקם לאום חדש, הלאום הישראלי, שאינו המשך של ההוויה היהודית. בן גוריון וההולכים בעקבותיו התעלמו ממה שמתחייב מהגדרת "לאום", והיה ברור להם שהישראלים ממוצא יהודי הם פשוט יהודים, ואין מה לשאול במיוחד "מיהו ישראלי?".

מעשה היה בעת הרצאה בלונדון על לאום ישראלי. הושמעה בה טענה שהלאום הישראלי אינו חלק מן "העם היהודי". קם נציג השגרירות הישראלית, שלף את הדרכון שלו, נפנף בו ואמר: "חוץ מאשר הנייר הזה איזו משמעות יש ל'ישראלי'? כולנו יהודים בדיוק כמוכם (יהודי לונדון)". אבל כמובן משמעות "ישראלי" אינה זהה למשמעות "יהודי", קודם כול משום שבין המנפנפים בדרכון הישראלי יש רבים לא יהודים.

לעומת השגריר הישראלי בלונדון ראוי להזכיר את תשובת הסופר חיים הזז לבן גוריון. את תשובתו - קובעת האנציקלופדיה Ynet - ניתן לראות כהכרזה נחרצת על אודות הצורך להפריד הפרדה מוחלטת בין הזהות ה"יהודית" לזהות ה"ישראלית". בזאת הזדהה הסופר שכתב את הסיפור "הדרשה" עם יודקה, גיבור הסיפור. כדי להיווכח במשמעות הכפולה של המונח "לאום" בישראל, ראוי לברר תחילה מהו לאום ומהו לאום ישראלי.

"משמעות "לאום

לאום באו"ם ובדמוקרטיות המערב

בארגון האו"ם ובמדינות הדמוקרטיה המערבית – לאומיות (nationality) פירושה התכונה המציינת שהאדם בעל הלאומיות שייך יחד עם כל אזרחי המדינה שלו ללאום-המדינה (nation). לאום המדינה אחד הוא לכל האזרחים, בלי שום חשיבות לעובדה שבני הלאום המשותף עשויים להיות שייכים איש איש גם למוצא אתני שונה או לדת שונה. ההשתייכויות הנוספות האלה של אזרחים שונים אינן מפחיתות מאומה מהשתייכותו הלאומית של האזרח ואינן מוסיפות עליה דבר. כל האזרחים נחשבים לבני "לאום המדינה". כולם ממלאים באופן שווה את החובות שגופי השלטון המשותף במדינה מטילים עליהם בשווה, וכולם נהנים בשווה מן השירותים שגופי המדינה מספקים להם. הרי ביסודה של כל מדינה – היא התארגנות כלל האזרחים לגופי שלטון נבחרים – עומדת מעין אמנה בין שלטון המדינה ובין האזרחים על החובות והזכויות שיש לכל אחד מן הצדדים כלפי הצד האחר. גם אם קיימים הבדלים בדת ובאמונה, או הבדלים במוצא האתני, או בשפת היומיום ובהרגלי החיים של חלקים שונים באוכלוסייה, אין הם משפיעים על הזכויות והחובות שיש לאזרחים השונים ועל שייכות כולם ללאום המדינה המשותף.

אכן זו אינה המשמעות שנודעה למושג "לאום" בעולם העתיק. לפני שקמו הארגונים העולמיים המאגדים את המדינות, ובמיוחד לפני הקמת ארגון האומות המאוחדות, היו המילים "לאום" ו"לאומיות" מכוונות לכנות בהן בעיקר קבוצות אתניות או קבוצות שאפיינה אותן שפה משלהן. ואולם עקב הגירות ונדידות של המונים נוצרו בעולם המודרני מדינות, שנקבצו אליהן בני אדם שוני השתייכות אתנית ושוני השתייכות דתית, וכתוצאה מן החיים המשותפים במדינות נוצרו לאומים חדשים, שההגדרות הישנות לא יכלו לחול עליהם. הוויכוחים על הגדרת לאום אינם מתנהלים רק במקומותינו. הם נשמעים בחברות בני אדם רבות, ומה פלא שארגונים פוליטיים שונים בעולם נותנים להם מקום נרחב. ואולם כל ההגדרות שניתנו למשמעות "לאום" בימינו, השתנו באותו כיוון. כך, למשל, כנס מדינות אירופה על לאומיות ב-1997 קבע: "לאומיות פירושה הקשר המשפטי-החוקי בין האדם ובין המדינה, ואין הוא מציין מוצא אתני של אדם".[4]

ארגון האומות המאוחדות קיבל בשלמות ובבהירות את תפיסת התחוקה ואת החוקים של המדינות הדמוקרטיות של המערב. במבוא למסמך היסוד של האו"ם ((preamble נאמר במפורש, כי החברוּת של המדינות החברוֹת באו"ם היא של ציבור האנשים (people) הכלולים בכל אחת מהאומות הריבוניות שהן החברוֹת באו"ם.[5] כל מדינה החברה באו"ם מייצגת אפוא את כל האזרחים שלה, בלי כל קשר למוצאם האתני או לדת שלהם. לפיכך גם כל היהודים היושבים במדינות החברות בארגון האו"ם מיוצגים גם הם על ידי נציגי לאום המדינה שהוא הלאום שלהם. עובדת היותם יהודים אינה כרוכה אצלם בהשתייכות ללאום נוסף, אלא לקבוצה דתית או תרבותית.

לאום במזרח אירופה

בגישתו הגורפת שלל האו"ם את מה שהיה נהוג בארצות מזרח אירופה ושבמידת מה עדיין נהוג בכמה מהן. במדינות מזרח אירופה, כגון בברית המועצות לשעבר שמשטרה לא תאם את דגם מדינות הדמוקרטיה המערבית, היה האזרח רשאי לבחור בין לאום המדינה שהוא חי בה ובין הלאום של אביו או הלאום של אמו - אם אחד מאלה היה שונה מלאום המדינה. בברית המועצות לשעבר לאום האב או האם אינם דווקא "לאום אתני", כי אם בדרך כלל לאום מדינה אחר, אבל הזכות של אזרח לשמור את הלאום של הוריו יש בה מיסוד ההשתייכות למוצא. בדומה לכך נהגה יוגוסלביה לפני התפרקותה. הזכות לקבוע לאיזה לאום שייך האזרח הייתה שמורה אפוא לאזרח עצמו. לא השלטון הוא הקובע מלמעלה עם איזה לאום האזרח נמנה.

גישה זו של המשטרים במדינות אלה לא הייתה דומה כלל לגישת משטר אחר, שבו השלטונות מחליטים כלפי כל אדם עם איזו "קבוצה לאומית" הוא נמנה. כך היה במשטר הנאצי. השלטונות החליטו – על-פי סימני היכר שהם עצמם קבעו - עם איזו "קבוצה לאומית" נמנה כל אדם הנתון למרות המדינה.

מכל מקום יש הבדל חשוב בין הגישה של ברית המועצות לשעבר והדומות לה ובין הגישה של הדמוקרטיות המערביות. בדמוקרטיות המערביות אסור לשלטונות לשאול את האזרח או לרשום עם איזו קבוצה אתנית או דתית הוא נמנה (אלא אם מדובר בסקר מדעי סוציולוגי). המוצא האתני או הדת או השפה שהאזרח רואה אותה כשפתו – כל אלה אינם נוגעים ללאומיות שלו. במדינות אלה – כל אזרח שייך ללאום המשותף האחד, הוא "לאום המדינה", כלל האזרחים של המדינה. אם כלל האזרחים של המדינה הוא הלאום של המדינה, אין למעשה כל הבדל בין "אזרחות" ובין "לאומיות".[6] שום תכונה אחרת של האזרח, שום דת, מוצא, שפה או גזע אינם מעלים ואינם מורידים. זהו פשר שוויון האזרחים: כל האזרחים הם "בני הלאום", ושום אדם לא יהא מופלה על-פי החוק בגלל מינו, דתו, מוצאו, צבע עורו או השקפותיו.

"לאום יהודי" בישראל?

המושגים "לאום" ו"לאומיות" במשמעות העיקרית שלהם,[7] לפי המוסכם על הארגונים הפוליטיים בעולם, אינם מכוונים אפוא לדת או למוצא אתני של חלק מאזרחי המדינה. לאום פירושו – כלל אזרחי המדינה, ואי-אפשר לפרש לאום ולאומיות כחלים על חלק מאזרחי המדינה, בעוד חלק אחר של האזרחים אינו נמנה עמם. יהודי לפי החוק הישראלי פירושו בן הדת היהודית, ומי שאינו בן הדת היהודית אינו יכול להיות רשום בתור "לאום: יהודי". ברור אפוא שאי-אפשר לכנות את כלל האזרחים בישראל בשם "לאום יהודי", אבל מאחר שהמושג "לאום" כולל את כל האזרחים, אי-אפשר לכנות בנפרד את האזרחים היהודים בישראל כקבוצה בשם "לאום יהודי": המילה "לאום" במשמעותה העולמית בימינו אינה יכולה לחול אלא על לאום-מדינה. בזאת היהודים בישראל אינם שונים מיהודים בארצות אחרות: והרי ראינו כי לא ניתן לכנות בתור "בני הלאום היהודי" את כלל היהודים באיזו מדינה אחרת. קבלת התיקון לחוק השבות ב-1970 מעוררת את השאלה מהו כלל הציבור היהודי בישראל ואיך ראוי לכנות אותו.

בימי המנדט, ולפני כן בימי השלטון הטורקי, הייתה האוכלוסייה שאינה מוסלמית מחולקת ל"מילֵאטים", שהם עדות אתניות-דתיות. מילאט איננו "שבט" שיש בו רק יסוד אתני, אלא הוא כולל גם דת. חלוקה זו התאימה למשטר המיוסד על תפיסה דתית, כמו המשטר בטורקיה של הימים ההם, שהייתה גם בעיני עצמה חליפות מוסלמית. גם השינויים הפוליטיים שחלו בטורקיה בסוף המאה ה-19 לא שינו תפיסה זו. לכל מילאט היה מנהיג דתי, שהיה אחראי מטעם השלטון לענייני המעמד האישי של בני המילאט, והיה המוסמך לפסוק בענייני נישואים וגירושים, צוואות וירושות. הבריטים לא שינו את הדפוסים החברתיים שמצאו בארץ. תושבי ארץ ישראל המנדטורית הוסיפו להיות מחולקים למילאטים, וראש המילאט הוסיף להיות ממונה על ענייני המעמד האישי של בני המילאט. ואולם בפרסומי הממשלה בעברית העדיפו להשתמש במילים עבריות וקראו למילאט בשם "עדה דתית". זהו הביטוי שהוכנס בחוק המנדטורי לסמן בו את המילאטים, כגון ב"פקודת העדות הדתיות".[8] ה"ארכיבישוף" של המילאט היהודי בימי הטורקים נקרא "חכם באשי", חכם – הוא "רב" בנוסח ספרד, ובאשי - מילה טורקית לציון העומד בראש. בימי המנדט ובהשפעה אשכנזית שונו שני חלקי הכינוי והיו ל"רב ראשי", מוסד האוכף את מרותו על היהודים בישראל עד היום כמורשת השלטון הטורקי.[9]

לאום המדינה הוא מקור השלטון

כשהושגה העצמאות, מי שעמדו בראש מדינת ישראל ידעו שהעולם מחולק ללאומים ולא למילאטים. הם ידעו שהלאום בישראל הוא "לאום מדינה", במשמעות של האו"ם, כלומר לאום הכולל את כל האזרחים. עדות לכך בפקודת סדרי השלטון והמשפט הראשונה, שנחקקה בידי מועצת המדינה הזמנית, שהייתה הרשות המחוקקת הראשונה. מאחר שהחלטת האו"ם הטילה על כל אחת משתי הקהילות שבפלשתינה-א"י להכריז על הקמת המדינה שלה, ראתה פקודה זו לנכון להדגיש שגם הערבים הנמצאים בשטח מדינת ישראל שותפים בהקמת המדינה, ואכן נכללה בפקודה הוראה שערבים הנמצאים בשטח שהמשפט של מדינת ישראל חל עליו, ישותפו במועצת המדינה הזמנית. כדי למנוע חשש של חוסר סמכות של האסיפה המכוננת, נוספה הערה כי "אי-השתתפותם [של ערבים] במועצה לא תגרע מסמכותה".[10] בנוסח דומה לכך הוחלט בפקודה ראשונה על שיתוף כזה גם בממשלה הזמנית שעמדה לקום.[11]

על יסוד אותה הנחה נאמר בפקודת הבחירות לאסיפה המכוננת[12] שכל אדם, גבר ואישה, הנמצא בשטח שהמשפט של מדינת ישראל חל עליו, ישתתף בבחירות. "כל אדם" מבני לאום המדינה – ולא בן מילאט זה או זה – ישתתף בבחירות שנועדו לכונן דרך קבע את מדינת ישראל ולקבוע לה חוקה. לאום המדינה, ולא בני הקהילה היהודית, הוא המקים את המדינה, והוא אפוא מקור הסמכות של השלטון במדינה.

לימים נשמעו דברי הסבר מפורשים מפי נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, והוא הבהיר מיהו הריבון האמיתי שעל-פי דברו מוסדות המדינה מתקיימים ומנהלים את מעשיהם: "הסמכות ליצור חוקה היא בידי העם. קביעה זו נובעת מן האימוץ של התפיסה כי הריבונות שוכנת בעם. החקיקה החוקתית היא פרי החלטתו של העם באמצעות נציגותו הנבחרת, היינו הכנסת הריבונית".[13]

הימצאותם של תושבים ערבים בתוך גבולות ישראל הייתה מלכתחילה לנגד עיניהם של מנסחי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. משום כך כבר קודם לכן נכללה בהכרזה קריאה מיוחדת "לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל - - - ליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה הזמניים והקבועים".

הלאום מול המילאט

מילאט ולאום

האסיפה המכוננת של מדינת ישראל הוקמה אפוא על ידי הריבון – הוא הלאום, ולא על ידי המילאט היהודי. המונח מילאט נתפס בעיני ראשי המדינה כמונח פרימיטיבי, מונח של חברה מיושנת, ומיד חדלו להשתמש בו. גם השימוש ב"עדה דתית" – מונח של המנדט הבריטי – היה פסול לשימוש בעיני הציבור ומנהיגיו. הסכמה למונח כזה הייתה נוגדת את הטיעון הציוני המרכזי, שהיהודים מכל העולם מהווים יחד "לאום יהודי", ולא "עדה דתית". תפיסת ישראל כולה על כל יושביה כלאום היא שהובעה בהכרזת המדינה, בהרכב המתוכנן של מועצת המדינה הזמנית ושל הממשלה הזמנית ובפקודת הבחירות לאסיפה המכוננת. בכל אלה היו כלל האזרחים מקור הסמכות לשלטון הדמוקרטי של מדינת ישראל. כל האנשים הגרים בישראל "בלי הבדל דת, גזע ומין" הם המהווים יחד את הלאום החדש שקם בישראל. מדינת ישראל, כמו כל מדינה מתוקנת החברה באו"ם, הוכרזה אפוא מלכתחילה כמדינת כל אזרחיה ומהות זו לא שונתה עד היום. על יסוד הבטחה זו שהבטיחה הכרזת העצמאות, שוכנע האו"ם שהלאום הזה שהכריז כעת על כוונתו להקים מדינה עצמאית, ממלא את תנאי הארגון, יכול ורוצה לקיים שוויון מלא לכל אזרחיו – ושנה אחרי הכרזת העצמאות קיבל את ישראל כחברה באו"ם (11 במאי 1949 ).

מהפכת נגד: חקיקה מילאטית בישראל

ואולם עם התקבלותה של ישראל לאו"ם השתנה הכול. התברר שהלאום החדש קיים אמנם במסמכים הכתובים, ורשמית הוא קיים ותקף עד היום, אבל התפיסה היהודית הציונית, הגורסת שקהילת יהודי ישראל היא רק חלק מהעם היהודי המפוזר (הנקרא "לאום יהודי"), השתלטה על ישראל. מיד החלה חקיקה של סדרת חוקים מפלים הנותנים זכויות יתר ליהודים ומקפחים כל מי שאינו יהודי.[14] המונח "לאום" שינה את משמעותו: הוא חדל להיות מכוון לכלל האזרחים ופשוט החליף את המונח המיושן "עדה דתית" או "מילאט". אמנם בערבית הוא הוסיף לשמש שנים אחדות בתעודות הזהות. זוהי המילה مِلّة שהודפסה מתחת למילה העברית "לאום". השימוש במונח "לאום" במשמעות מילאט החל להיות מכוון לכל המילאטים הישנים, ואף החל לכלול מילאטים נוספים, שלא הוכרו בימי הטורקים. למשל, בתעודות הזהות של השומרונים נרשם "לאום: שומרוני", וכן "לאום: דרוזי" או "לאום: צ'רקסי" וכדומה. שימוש זה שונה לחלוטין ממשמעות "לאום" במגילת העצמאות ובפקודות הראשונות, וכמובן שונה ממשמעות "לאום" באו"ם ובעולם המודרני.

ואולם יש ש"לאום" מוסיף לשמש גם בישראל במשמעות העולמית הכללית, במיוחד כאשר תושב חדש שאינו יהודי מבקש לגור בישראל או להתאזרח בה. תושב חדש כזה אינו משויך לשום מילאט, והלאום שרושמים בתעודותיו הוא לאום במשמעות העולמית: שם המדינה שאת דרכונה הוא מציג הוא הלאום שנרשם לגביו. אם הוא אזרח מצרי, הוא יירשם כבן הלאום המצרי, ולא "ערבי" או "קופטי"; אם הוא אזרח בלגי, הוא יירשם כבן הלאום הבלגי, ולא יישאל אם הוא וַלוני או פלמי. התוצאה הייתה שהמילה "לאום" בישראל היא בעלת משמעות כפולה – כלפי פנים היא "עדה דתית" (מילאט) וכלפי כל מה שמחוץ לישראל משמעותה היא המשמעות הרווחת בעולם.

אזרחות ולאומיות

מקום ההתנגשות הבלתי נמנע של המשמעות הכפולה של "לאום" הוא קודם כול הדרכון הישראלי. דרכון הוא תעודת ההשתייכות ללאום והמילה nationality, שהיא התכונה המשותפת לכל אזרחי המדינה, דינה להיות מובעת בעברית במילה "לאומיות", אבל השלטונות בישראל מתרגמים אותה במילה העברית "אזרחות". זהו שימוש לא נכון במילה "אזרחות", שאינה אלא citizenship. אזרחות (citizenship) איננה דווקא שם נרדף ללאומיות (nationality) (ראו הערה 8 לעיל)., רק אזרחות של מדינה שכל אזרחיה שווים יכולה להיקרא לאומיות, לכן שתי מילים אלה עשויות לשמש כנרדפות רק בדמוקרטיות מערביות. התרגום לעברית בדרכון הישראלי הוא הטעיה. הבדל נוסף הוא שאין שם קיבוצי הכרוך מילולית במילה "אזרח" (כמו, למשל, "קצונה" שהיא שם קיבוצי לחבר הקצינים, בצד "קצינים" שהיא ריבוי דקדוקי), אבל יש שם קיבוצי לכלל האזרחים. זהו השם הקיבוצי "לאום", שהרי כל האזרחים הם בעלי תכונת הלאומיות המשותפת: לכן "אזרח" בצורת ריבוי דקדוקית - "אזרחים", ובצורת ריבוי קיבוצי - "לאום".[15] התסבוכת של ישראל נובעת מן השימוש במילה "לאום" (ולא ב"עדה" או ב"קהילה") לציון השתייכות אתנית או דתית של אזרחיה. זהו שימוש יוצא דופן ומוקע כאסור בין המדינות. הרי במדינות רבות בני לאום המדינה השונים משתייכים לקבוצות אתניות או דתיות נפרדות, אבל בדרך כלל שום קבוצה כזאת אינה נקראת רשמית בשם "לאום". ראו בלגיה, לטביה, בריטניה, צרפת, פרגוואי ומדינות רבות אחרות. גם במדינות אלה כלל האזרחים המשתייכים, כאמור, לקבוצות אתניות או לשוניות שונות זו מזו, מהווים את "הלאום" של המדינה.

בחוק הישראלי יש רק במקום אחר הגדרה ברורה של "לאומיות ישראלית" – בחוק הספנות, וזאת בהתייחס לכלי שיט ישראליים.[16] אכן קשה לכנות אונייה או מטוס בתור "אזרחית" או "אזרח", לכן אי-אפשר לטעון שיש לאונייה "אזרחות ישראלית". כאן מתגלה האמת: nationality היא בעברית "לאומיות".

אמנת האזרח

"לאום" בנוגע לאזרחי ישראל מציינת השתייכותו של האזרח למילאט, קבוצת אוכלוסין שאיננה "לאום המדינה".

אבל על צד האמת גם בישראל האמנה הקיימת בין האזרח ובין המדינה היא למעשה "אמנה לאומית". למשל, כל אזרח ישראלי - בדומה לכל אזרח בדמוקרטיה מערבית ששייכותו הלאומית היא ל"לאום המדינה" - מבוטח ב"ביטוח הלאומי" שחל במשותף על כל האזרחים; חוקי הבריאות והטיפול בחולים חלים על בסיס לאומי; בבתי החולים מאושפזים חולים או נשים כורעות ללדת ללא כל חשיבות לשאלה עם איזה מילאט הם נמנים; גמלאות לאזרחים שפרשו מעבודתם משולמות בשווה על-פי בסיס הלאום האחד המשותף לכל האזרחים; גם עזרה כספית ממשלתית למשפחות לגידול ילדיהן ניתנת לכל האזרחים בני לאום המדינה בשווה; גם "הליגה הלאומית" בכדורגל כוללת את כל הקבוצות לא על בסיס מילאטי; כמו כן המיסים שהמדינה מטילה חלים בשווה על כל האזרחים; הוקם גם שירות הנקרא "שירות לאומי", והוא מכוון לכל האזרחים; ועוד כיוצא באלה.

חשוב לציין כי גם חוק שירות הביטחון מכוון בשווה לכל האזרחים, כלומר לכל בני הלאום הישראלי, ולא לבני המילאט היהודי בלבד. ההבדל המעשי בגיוס בני 18 לצה"ל איננו נובע מהחוק השיוויוני בניסוחו, אלא מסידור מתוחכם, החבוי בתוך החוק, שמאפשר לקצין הגיוס לקרוא לשירות בעיקר יהודים, ולא לקרוא לכל חייבי הגיוס למלא חובה זו. יש עניין רב במסמך משנת 1954 שסווג "סודי ביותר" עד התקופה האחרונה. הוא מגלה כי בהוראת שר הביטחון, פנחס לבון, נשלחו באותה שנה צווי גיוס לאזרחים ערביים בגיל הגיוס. הוסבר כי הדבר נעשה "במסגרת המגמה להשוות את זכויותיהם וחובותיהם של בני כל העדות במדינה ולשחרר על ידי כך את האוכלוסייה הערבית מהתחושה שהיא מופלית לרעה". מבין 4,520 הנקראים לגיוס התייצבו בלשכות הגיוס למעלה מ-4,000, וזו היענות שהייתה גבוהה הרבה יותר מהרגיל: 88% ממקבלי הצו התייצבו לגיוס![18] לא ברור מדוע שולחו נערים אלה חזרה לבתיהם בלי לגייסם.

עם זאת, אף-על-פי שכל השירותים הללו אמנם נחשבים לשירותים לאומיים, בכל זאת מוסדות השלטון בישראל מקפידים להפריד ברישומים הרשמיים בין "האזרחות" ובין "הלאומיות" של האזרחים‏. מדוע בשונה מכל העולם בישראל אין זו הלאומיות? - כי "הלאומיות" הרשומה בדרכון בשפה האנגלית היא העמדת פנים: בישראל היא מציינת את המילאט, ולא את "לאום המדינה". הרישום באנגלית בדרכון איננו מגלה את ההשתייכות המילאטית ומעמיד פנים כאילו בישראל מוכר לאום מדינה ישראלי. האמנם לאום ישראלי איננו קיים?

הלאום שלנו

מה שם הלאום החדש?

שנים רבות לפני תחילת המאבק על עצמאותה של ישראל כבר הייתה שאלת הזהות הקיבוצית של יושביה השאלה הטבעית שעל הפרק, אך השאלה העצימה עם ייסוד המדינה. לממסדים למיניהם הייתה אמנם תשובה ברורה: אנחנו חלק מ"העם היהודי", מעין חלוץ לפני המחנה, ולא חברה לאומית נפרדת.[19] השאלה המשיכה לרחף ולנקר במחשבותיהם ובשיחם של ישראלים רבים, במיוחד בני הדורות הצעירים, גם אם רוב התהיות עליה נשמעו במובלע או בהקשרים לא מפורשים. בני נוער רבים האזינו בדריכות למבעים כנעניים או מושפעי כנענים. לא בלי יסוד נעשו מאמצים כבירים מצד הממסד על כל שלוחותיו להזהיר ולהתריע נגד הרעיונות הכנעניים ולתארם כמפלצתיים וכמסוכנים ביותר לעתיד המדינה, שצריכה להיות המשך פשוט וברור של ההוויה היהודית. התפיסה הכנענית אכן ראתה בהכרזת העצמאות התחלה חדשה בתולדות הארץ וקראה "להתחיל מאלף". [20]

הכנענים האמינו שכמו בכל ארצות ההגירה גם בארץ ישראל נוצר לאום חדש, המורכב מצאצאי המהגרים ומבני הארץ הוותיקים. "העם היהודי" הוגדר בפיהם כעדה אתנית-דתית. קשרי המשפחה בה הם העיקר, אבל קשרי משפחה אינם זהים לקשרי לאום. בכל ארץ מהגרים נוצר לאום חדש ושונה מן ההוויה שממנה באו המהגרים, גם אם למהגרים יש קשרי משפחה עם הנשארים בארצות מוצאם. יש שעובר פרק זמן ארוך עד שלאום חדש כזה מתגבש, אבל בארץ ישראל ההזדהות עם התקופה העברית העתיקה ועם השפה החישו את התגבשות הלאום החדש.[21] השם שהכנענים נתנו ללאום זה הוא "הלאום העברי". הלאום העברי המודרני כולל גם הוא את כל יושבי הארץ, בלי הבדל דת או מוצא אתני, וגם השוני הקיים בין שפות הדיבור של אזרחים שונים אינו משנה אמת זו.

התפיסה הכנענית היא התפיסה הקיימת בדמוקרטיה המערבית, בעקרונות האו"ם, בהכרזות חוזרות ונשנות של ארגונים בין-לאומיים, כגון: הכנסים האירופיים על לאומיות ונגד הפליות מטעמי גזע, מוצא אתני, דת או שפה, וכן היא התפיסה השלטת בהתחייבויות הכלולות במגילת העצמאות ובפקודות הראשונות של מדינת ישראל. כל ההשמצות והגידופים שהופנו כלפי הכנענים, נבעו מפחד אמיתי של הממסד מן הפשטות והבהירות של הפתרון הכנעני, המזדהה עם מושג ה"לאום" בעולם. כמו בכל ארץ הגירה גם הוא מנתק את בני הארץ מאבותיהם הביולוגיים. הדוגמות ההיסטוריות המוצלחות של ניתוק הלאומים החדשים מקרוביהם שמעבר לימים הפחידו את הממסד על כל שלוחותיו, ועד היום ניכר שישראל סבא יעשה הכול כדי לא לאבד את מי שהוא חושב שצריכים להיות בניו.

לאום ישראלי

הכינוי "לאום עברי" יכול היה להתאים בתחילת הדרך של הזהות הלאומית החדשה. לפני הכרזת העצמאות לא היה השם "ישראל" שם של מדינה עצמאית, ואז היה "עברי" שם מתאים, שהרי הוא היה מבוסס על השפה של האנשים שחשו ראשונים כי הם בני הלאום הישן החדש המכריזים על תקומתו, אבל שם זה אינו יכול להתאים לתנאים הנוכחיים. שם לאום נקבע בדרך כלל בזיהוי עם שם המדינה. מכשול נוסף נוצר, כשמערכת המשפט הישראלית קבעה ש"עברי" פירושו "יהודי",[22] אבל הקושי העיקרי הוא ש"עברי" עלול להיתפס כמכוון רק לחלק מן האזרחים, ואילו שם הלאום החדש חייב להיות מכוון לכלל ולאחד את כל האזרחים.

מאחר ששם המדינה שלנו הוא "ישראל", ובשם זה היא נודעת בעולם, ועל יסוד שם המדינה מכונים כל יושביה בשם "ישראלים", נראה היום השם "לאום ישראלי" השם הטבעי ללאום שלנו. הדרכון הישראלי שמחזיק כל ישראלי היוצא מחוץ לישראל, מעיד כבר עתה בחלקו האנגלי שנושא הדרכון הוא בן לאום המדינה הישראלי, בדיוק כפי שדרכונים של מדינות אחרות מעידים על ה-Nationality או על ה-Nationalité של בעליהם. הלאום שלנו הוא ישראלי, והזהות של לאום זה היא "לאומיות ישראלית". השאלה העיקרית היא לא מה שם לאום המדינה, אלא אם יצליחו אזרחי ישראל להפנים את הווייתם הלאומית האמיתית, העולה בקנה אחד עם כל הלאומים החברים בארגון האומות המאוחדות, היא הלאומיות הישראלית. הלאומיות המשותפת לכל בני לאום המדינה מחייבת השלטת שוויון מלא והפסקת האפליה כלפי לא יהודים - במערכת החוקים, בפעולות השלטוניות ובמנהגי יום יום של האזרחים.

על יסוד מגילת העצמאות, על יסוד עקרונות האו"ם, על יסוד ההצהרות הנשמעות השכם והערב על השתייכותה של ישראל לדמוקרטיות המערביות, על יסוד הנאמנות לדמוקרטיה ויותר מזה - על יסוד השיתוף והמוסדות המשותפים הקיימים כבר עתה בישראל לכל האזרחים, כל אזרחי ישראל שייכים למעשה ללאום הישראלי. המילאטים בתוך ישראל, שהדת היהודית מעוניינת מאוד לשמור על בדֵלותם ממנה, אינם ראויים להיקרא בשם "לאומים". הכינוי הזה לקבוצות אלה מעצב חברה ישראלית רב-לאומית, ועלולות להיות לו השלכות פוליטיות הרות אסון לעתידנו. אפילו במדינה כמו בלגיה, שרשמית וחוקית יש בה שלוש קבוצות אוכלוסין מוגדרות ובעלות זכויות פוליטיות שונות, כל אזרחי המדינה מכונים בשם "בלגים", כולם שייכים ללאום הבלגי, וכל אחת מן הקבוצות הפנימיות הללו מכונה "קהילה" ולא "לאום".

ואולם לתפיסת לאום ישראלי משותף מתנגדים מנהיגי כל המילאטים למיניהם. מילים חריפות נשמעות נגד התפיסה הלאומית הישראלית בכל התחומים שלשלטונות, להנהגות ולמעצבי דעת הקהל יש יד בהם. לא רק הממסד היהודי מוביל התנגדות זו, אלא גם מנהיגי קהילות לא יהודיות בישראל, שיש להם עניין אישי ברור לשמור על "המגזר" שלהם שיהיה בדל ומבודל. לפיכך תעמולה חריפה מתנהלת בלי מעצור בכל עבר, החל במוסדות החינוך מגן הילדים ועד האוניברסיטאות וכלה בתקשורת בכל זרמיה. מאמץ ניכר נעשה בבתי הספר לעצב את דמותו של כל ילד יהודי כשייך בראש וראשונה ל"עם היהודי", שפירושו האמיתי הוא להביא כל ילד לראות עצמו בן לדת היהודית, ולא ללאום הישראלי, ואת דמותו של כל ילד ערבי כבן "לאומה הערבית". ראש הממשלה הקודם הכריז בפומבי כי הוא "קודם כול יהודי. בגיל צעיר יותר [...] הייתי אומר מיד שאני ישראלי".[23] ראש הממשלה הנוכחי תובע מן הפלסטינים להסכים שמדינת ישראל "היא מדינת הלאום היהודי", כלומר יהודים זרים מכל העולם שאינם נמצאים כאן שלכאורה יכול להיות להם חלק בישראל.

התעמולה המהדהדת מכל עבר נגד התפיסה שהלאום של כל אזרחי ישראל הוא הלאום הישראלי, ובמיוחד ההטפה לילדים ולבני הנוער, מכוונת את סדר היום הציבורי וקובעת את עמדת דעת הקהל של אזרחי ישראל. מקום הכבוד שהמדינה נותנת לדת היהודית, לנציגיה הרשמיים ולארגונים הדתיים הפוליטיים יחד עם האשליה של קיום "לאום יהודי" עולמי, שהיהודים בכלל ויהודי ישראל במיוחד כאילו שייכים אליו, מחריפים את ההתנגדות להכרה בלאום הישראלי האחד והמשותף. גם אם בשום חוק לא נאמר ש"ישראלי" פירושו רק "יהודי שמקום מגוריו הוא בישראל", נוצרת הרגשה אצל ישראלים רבים שישראלי "במלוא מובן המילה" יכול להיות רק יהודי. הרגשה זו התחזקה בשנים האחרונות. המדינה, שבהחלטת האו"ם מ-1947 הוטל על הקהילה היהודית בארץ ישראל ליזום את ההכרזה על הקמתה, אמנם כונתה "מדינה יהודית", ומילים אלה שימשו גם במגילת העצמאות,[24] אבל ב-1985, בפסק דין של בית המשפט העליון, וכן בחוקי היסוד החדשים נכלל הצירוף - "מדינה יהודית ודמוקרטית" - וצירוף מילים זה נעשה פופולרי. על יסודו נראה כי לכאורה אם המדינה היא "יהודית ודמוקרטית", הרי זה סימן שהלאום של המדינה הוא "הלאום היהודי".

לאום המדינה איננו "לאום יהודי"

בדרום אפריקה הישנה סברו הלבנים השליטים שהלאום האפריקנרי כולל רק אותם. שחור וצבעוני בדרום אפריקה הישנה לא נחשבו לאזרחים ודלא היו להם זכויות אזרח במדינה. בישראל כל היושבים בה הם אזרחים, ולכולם זכויות אזרח בסיסיות, אף כי יש להודות שלאזרחים יהודים יש זכויות יתר. ואולם גם על יסוד המוסכמה הרווחת שישראל היא מדינה "יהודית ודמוקרטית" אין שום אפשרות להניח שיהיה מצב ש"הלאום היהודי" ייחשב ללאום המדינה. גישה כזאת מסלקת כליל את המושג "דמוקרטיה" מהמדינה, כי לא ייתכן שאזרח ישראלי לא יהיה בן ללאום המדינה שלו. כמו כן לא סביר שיהודים בישראל יסכימו שבדרכון הישראלי שאזרח ישראלי מחזיק בו – יהודי ולא יהודי כאחד – יהיה כתוב "לאומיות יהודית". לחילופין, האם ישראל תיהפך למדינה רב-לאומית? האם ה"לאום" שבתוך ישראל מציין שייכות "לקבוצת אוכלוסין" פנימית, שאינה אלא עדה אתנית-דתית, ישמש גם כלפי חוץ? למשל, ישראל תנפיק דרכונים שעל אחד מהם יהיה רשום "לאומיות ערבית", על האחר "לאומיות דרוזית" וכדומה? הכרזה על "מדינה רב-לאומית" כאילו במסגרת מדינה דמוקרטית החברה בארגון האומות המאוחדות – תגרור עקרונות אנטי-דמוקרטיים נוספים, ומוצאו של האזרח ודתו יקבעו לפי החוק את מעמדו במדינה ואת זכויותיו. הדוגמה של לבנון שכך נבנתה והתפוררה ומתפוררת לנגד עינינו, מזהירה אותנו מפני "פתרון" כזה.

השתייכות יהודי חו"ל ל"לאום יהודי"

הגדרת לאום המדינה של ישראל כ"לאום יהודי" גוררת סכנה נוספת. היא הופכת את כל היהודים בעולם לזרים במדינותיהם. היהודים בארצות מגוריהם שייכים איש איש ללאום המדינה שהוא חי בה, והיותם יהודים פירושה היחיד הוא שהם חברים בקבוצה דתית או בקהילת תרבות שאינה באה במקום לאום המדינה שלהם. קיום של "לאום יהודי" אי-שם בעולם, כשאותו שם משמש כשם הדת שלהם או כשם הקהילה שלהם, בעודם חלק מלאום מדינה אחר, חותר תחת מעמדם וללא ספק מזיק ופוגע בחייהם. הכרזה שכל אזרחי ישראל הם בני "לאום יהודי" תהיה מעשה אנטי-מוסרי בעליל. יהודי בארץ מגוריו, הנחשב במדינתו כבן לאום המדינה שהוא יושב בה, אינו יכול להיות בו בזמן גם בן ל"לאום המדינה" של ישראל. מכל האפשרויות הנשקלות כאן יהודי העולם אינם יכולים להיות חלק מן "הלאום היהודי", שהוא כביכול אפשרי כשם מתאים ללאום המדינה של ישראל.

התפתחויות אפשרויות בעתיד

האם ישראל – לא כשאר מדינות הדמוקרטיה המערביות – יכול שלא יהיה בה שום "לאום-מדינה"? לאום משותף שכל האזרחים כלולים בו? אין להעלות על הדעת מדינה בימינו שהשלטון בה מתנהל על ידי מילאט שחלק ניכר מהמשתייכים אליו אינם אזרחים במדינה, והם בני לאומים שונים המפוזרים בעולם כולו. אין מקום בימינו ל"אימפריה" מוזרה כזאת, שיש לה אזרחים סוג א ואזרחים סוג ב, ובצִדם קיימים עוד אזרחים סוג א בפוטנציה המפוזרים אי-שם בעולם. אפילו בימי האימפריות האחרונות מעמד דברים כזה לא היה אפשרי. במדינה דמוקרטית כל אזרחיה מעמידים לאום-מדינה, וכלל האזרחים הם המקיימים את המדינה ומארגנים את חייהם בה. לאום המדינה הוא מקור סמכות השלטון. הזכויות המיוחדות שהמילאט היהודי בישראל לקח לעצמו גם בחוק והרבה יותר בניצול אפשרויות החוק ואינו משתף בהן אזרחים ילידי הארץ שאינם יהודים, אין להן מקום במדינה דמוקרטית. הדרך למדינה דמוקרטית מתוקנת היא הפוכה: לבטל את החוקים המפלים בין אזרח לאזרח ולקבל את לאום המדינה הישראלי בתור הלאום שלנו, שכל האזרחים כלולים בו. אזרח הרואה עצמו שייך לדת כלשהי או שחשובה לו הרגשת ההשתייכות למילאט שלו, ישמור כרצונו על זהותו זאת, ומבחינת לאום-המדינה גם הוא בן ללאום הישראלי האחד, וישראל מוגדרת כמדינה ישראלית ודמוקרטית.

אם היהודים שבישראל יעדיפו להישאר שייכים רק לעדה הדתית היהודית, יעדיפו לקיים את זכויות היתר שלהם במדינה, יוסיפו להתבדל מכל מי שאינו יהודי; אם ישמרו בקנאות על חברתם הסגורה שלא יהודי אינו יכול להשתתף בה ולא ירצו להיות חלק מלאום המדינה הישראלי הקיים, עלול הלאום הישראלי הצעיר למות בעודו באִבו. בעִתות המצוקה העשויות לפקוד אותנו סביר כי רבים מבני הדת היהודית ימצאו להם מקום אחר על פני כדור הארץ, כי הרי דת איננה זקוקה למדינה, והיא יכולה להתקיים בלי גינוני מלכות, בלי צבא ובלי כל הבלי הגויים, כגון דגלים וטקסים. גם ישראלים נאמנים עלולים להתייאש לנוכח כוח המילאט היהודי. אם חלילה זה יקרה, ייוותר כאן חלל לאומי, והוא לא יישאר ריק, אלא יתמלא על ידי לאום מדינה אחר. היהודים הנותרים ייאלצו לקבל את מרותו של לאום זה כאזרחים נסבלים בתוך חברה לאומית, שקשה היום לדעת מה יהיה אופיה.

 

 

שבועת יזכור

שגה  הרמטכ"ל כשהחליט לגנוז את נוסח ה"יזכור" המרגש, שכתב ברל כצנלסון ב- 1920 לאחר הירצחם של יוסף טרומפלדור וחבריו

בגידתה של האקדמיה בעברית   הציבור עומד לראות בקרוב את תמרורי הדרכים בארץ כתובים בתעתיק זר ומטעה, שיש בו מן המעילה בשפה העברית,  וזאת בגלל מחטף פוליטי תמוה.