ישראל איננה "מדינת הלאום של העם היהודי"
בשיחות השלום המתוכננות לכאורה ישראל איננה מציגה עצמה כמדינת הלאום הישראלי, אלא תובעת שיכירו בה תחילה כאילו היא כוללת גם יהודים שהם אזרחי מדינות מכל קצות העולם. עמדה זו מופרכת מכל בחינה. ממשלה של מדינה היא באת כוח אזרחי המדינה בלבד. קשרי דת או קשרי משפחה אינם בגדר קשרי לאום. ישראל איננה יכולה להיות "מדינת הלאום של העם היהודי" אלא רק מדינת הלאום הישראלי.
התביעה הזאת איננה רק מכשול ראשון לשלום. היא מכשילה ומזיקה גם לחייהם ולשלומם של היהודים בעשרות מדינות בעולם. היא חותרת תחת מעמדם כאזרחים נאמנים איש למדינתו, שהרי בעיני עצמם ובעיני השלטונות במדינותיהם הם שייכים מבחינת לאומיותם ללאום המדינה שהם חיים בה, והשתייכותם הדתית אינה פוגעת כלל בלאומיות זו ולא סותרת אותה.
עם ככל העמים
לא זו בלבד. תפיסת ישראל כלאום לעצמו היא תפיסתם של ראשוני החולמים על עתיד של עצמאות. תחיית הדיבור העברי לא הייתה רק שאלה לשונית. היא הייתה סימן ההיכר הבולט למהפכה בתפיסת העולם. מחיי הלשון חשבו על תחיית הלשון כחלק מחלומם המרכזי - להקים "עם ככל העמים". בלי הכרה בחלום זה אין להבין את השאיפה הגורפת לעבודת אדמה, להתיישבות על הקרקע, להתארגנות מלווה ברכישת נשק, להקמת ארגונים חברתיים נושאי חזון זה, לחינוך ל"עם ככל העמים" ולהטפה נגד העיסוק במקצועות המקובלים על היהודים בארצות מושבם. רק רעיון "עם ככל העמים" יכול היה לדבר על הצבת הפירמידה ההפוכה של היהודים על בסיסה.
החלוצים
בן יהודה חלם במפורש על לאומיות חילונית. בני היישוב הישן בירושלים, שהיו קהילה יהודית מובהקת, רדפו אותו ואף מסרו אותו לשלטונות. הקהילה היהודית הייתה אויבת הלאומיות החדשה. כשהגיעו לארץ צעירים יהודים כחלוצים גם הם שאפו להקים חברת לאום על בסיס הארץ והשפה וכלל לא על בסיס הדת. חברה לאומית אין לה סניפים. היא איננה קהילה ולא חלק ממערכת קהילות מפוזרות בעולם.
אמונתו של הרצל
רעיון זה כלול גם בבשורה של הרצל: יהודי שלא בא להיות חלק מן החברה החדשה בישראל אינו יכול להיות קשור אליה בקשרי לאום. החברה החדשה היא של יושבי הארץ בלבד והיא דמוקרטיה במיטבה. בין חבריה יש גם ערבים תושבי הארץ, וגם גרמני נוצרי, שאיש אינו שואל אותו מה פתאום גוי כמוהו רוצה להצטרף כחבר, גם לא מבקשים ממנו להתגייר.
יש משמעות לשם "חלוצים". הם האמינו שמאחוריהם יש "מחנה". הם חשבו שהיהודים שעדיין לא הגיעו לארץ משתוקקים להצטרף לתפיסת הלאום החדש. היהודים ש"לפי שעה" נמצאים בארצותיהם היו בעיניהם המחנה שיבוא אחרי החלוץ. ההתחייבויות שבמגילת העצמאות, התואמות את עקרונות ארגון האומות המאוחדות, הן ביטוי נאמן לתפיסת ישראל בתור "עם ככל העמים".
משל הטרמפיסט
אבל לאחר שארגונים דתיים התקבלו להסתדרות הציונית, הם החלו לטעון שהתחייה איננה מהפכה. את הגעגועים לארץ הקודש הם פירשו כאילו זאת הציונות. הציבור החילוני הגדול האזין בנימוס לתעמולת הקהילה ובגישתו הליברלית נתן לה מקום בחיי הציבור. ובחיים המעוצבים על ידי הציונות הזאת תפסו הדתיים את המושכות. עמדות המימסד הדתי הגיעו היום לשליטה מקיפה בחיינו. החינוך בבתי הספר ומטעם משרד ההסברה מקבע את הדעה כאילו התחייה לא הייתה כלל מהפכה. כאילו אין אנו אלא המשך פשוט של הדת היהודית. כאילו אבותינו החלוצים שהחלו את המהפכה כלל לא מרדו ביהדות.
כך הפכה ישראל לקהילה יהודית המכוונת את חיי המדינה על פי עקרונות היהדות, ומנהיגיה קיבלו את התפיסה הדתית שהיהודים אסור להם "להתערב בגויים". נחקקו חוקי הפרדה בין האזרחים, וישראל היום איננה כלל "עם ככל העמים", אלא קהילה יהודית שהשתלטה על הארץ והיא מסתגרת מכל מי שאינו יהודי, לא בתוך המדינה ולא מעבר לה. אם לא נחזור לשאיפתנו להיות עם ככל העמים ולא ישתנו באופן יסודי המושגים המקובלים על "עם יהודי מפוזר" שהוא כביכול חלק מישראל, לא נגיע לשלום בארצנו וגם המאבק על שינוי תנאי החיים לא יוכל להצליח.
