סובול עבד בלשכת עורכי הדין עשרים ושש שנים. הוא פוטר מעבודתו ב-1994 כשהוא בתפקיד מנכ"ל ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין. בסוף שנת 2001, במסיבות שיתוארו להלן, הוא הורשע בבית משפט השלום (גזר הדין  ב-31/12/01 ) בעבירות הבאות:

1. קשירת קשר לבצע פשע (גניבה בידי נושא משרה של תאגיד), לפי סעיף 499(א1) לחוק העונשין תשל"ז- 1977.
2.  מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 425 לחוק.
3. גניבה בידי נושא משרה של תאגיד, לפי סעיף 392 לחוק,

בערעור במחוזי הופחת סכום הגניבה, והוא זוכה מעבירת רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק ( ע"פ 71235/02, ע" 70342/02 בבית המשפט המחוזי בתל אביב ).

סובול הכחיש בתוקף את כל הנ"ל. הוא טען כי העיסקה שבגינה הואשם הייתה אחת מעסקות רבות שערך לטובת ההוצאה לאור, שהיה מנכ"ל שלה, וגם היא כמו שאר פעולותיו, נעשו אך ורק לשם שירות נאמן ויעיל של הגוף שבראשו עמד.

בבקשתו להעניק לו רשות לערער בפני בית המשפט העליון טען שבית משפט השלום מצא גניבה במקום שבו כלל לא נשללה "שלילת קבע של נכס" - שהיא הגדרת גניבה – אלא אך הוחלף נכס בנכס, ולא היה כאן שום אלמנט של "גניבה". על כן, טען, פסק דין זה שניתן בערעורו בבית המשפט המחוזי חורג מאמות המידה המוגדרות, ועלול להביא לידי כך שבעתיד לא יהיה ברור אם בחריגה מסמכותו של מנהל בתאגיד בניהול נכסי התאגיד, תימצא באופן אוטומאטי גם עבירת גניבה. 

מסיבות ההאשמה

משנת 1980 שימש סובול כמנהל "מדור הפרסומים"  של הלשכה. הודות לעבודתו נהפך בשנת 1982 "מדור הפרסומים" ל"הוצאה לאור" וסובול נתמנה למנהל ההוצאה לאור, על כל הסמכויות המוקנות למנהל. בדי-עמל הצליח לקומם ללשכה, מתוך כישלון כלכלי של מחלקת פרסומים קטנה וזניחה, הוצאה לאור מתקדמת ולהביאה לכדי שגשוג מדעי וכלכלי , שגשוג אותו לא ידעה לשכת עורכי הדין מעודה.

התנהלותו הכריזמאטית וכישרונו הרב בניהול ההוצאה ניכרו בכל.  ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין בהנהלתו פעלה תוך שהיא מגלגלת מחזורים בני עשרות מיליוני שקלים, תוך שהיא רוכשת וסוחרת עם עשרות ספקים וסוחרים, מעסיקה מרצים בכירים בפקולטאות למשפטים ושופטים, כעורכים ומתרגמים, וכן עורכים לשוניים, מגיהים, מנתחי מערכות, מדפיסים, בקרי-איכות,  מחסנאים וסבלים -  כראוי וכנדרש לעסק שהוא ראש וראשון בתחומו. במסגרת ניהול ההוצאה לאור הגה סובול את רעיון התקליטור המשפטי, שיאפשר לכל עורך דין ומשפטן לקבל לידיו תוך שניות את כל החומר המשפטי הנוגע לכל חוק, על שינוייו במשך השנים ועל התקנות שנתלוו אליו.

עידן סובול ניצח סביב השעון בכשרון, בתבונה ובנאמנות על הניהול של מערך עצום זה. מאחר שההוצאה לאור נחשבה חלק מן הלשכה, מעולם לא הוקם לה "דירקטוריון" שיהיה אחראי על הנעשה בה. הייתה רק "ועדה לענייני ההוצאה לאור", המורכבת מנבחרי הלשכה, אבל היא פעלה בעצמאות וללא תלות בלשכה.

ה"פרשה" שנסחף אליה סובול התחילה בשלהי שנות השמונים, כתולדה של היריבויות הקשות בלשכת עורכי הדין בין סיעות פוליטיות שנלחמו זו בזו בקצף על השליטה בלשכה. על העימותים האלה העיד יו"ר הלשכה (עו"ד חוטר-ישי) במשפטו של סובול, וכה אמר:

"במסגרת אותם עימותים שהיו בין מיתר לשטנגר [שנים מן הנבחרים בלשכה], הועדה של ההוצאה לאור לא כונסה... כשעשיתי כן [כינוס ועדת ההוצאה לאור נגד רצונו של יו"ר הועדה, שטנגר], תקפו אותי ואיימו בפנייה לבג"צ שאני פועל בחוסר סמכות" (עמ' 571 במסמך 006682.99 בבית משפט השלום תל אביב יפו).  

סובול, כעובד שכיר של הלשכה , לכאורה לא היה לו חלק במריבות הקשות שבין עורכי הדין הפעילים בלשכה ובהוצאה לאור, אבל בסופו של הדבר הוא שנפגע יותר מכול אחד אחר שהיה מעורב בנעשה.

עו"ד חוטר-ישי תיאר את המצב כך:

"ההוצאה לאור הוחזקה כנחלה בלעדית באותה עת של צבי מיתר... היו עימותים קשים בין שטנגר שהיה יו"ר ההוצאה לאור ובין מיתר" (עמ' 570 במסמך 2.9900668  הנ"ל).

הוא אף הוסיף:

 "הנושא של ההוצאה לאור פעל כמעין בן חורג בלשכה מבחינה זאת שהוא איננו מופיע בספרי התקציב... לא מתנהל לגביו פיקוח..." (שם) .

סובול, כמנכ"ל ההוצאה, רכש נכסים, סחורות ושירותים בעשרות מיליונים של כספים ומכרם ברווחים עולים וצומחים. ההוצאה לאור עסקה גם בגבייה, הפצה, מכירות, הדרכה ועוד ועוד. תחת כנפיה נסתופפו המכון להשתלמות עורכי הדין, קרן הפנסיה של הלשכה, מערך האימון והבקרה של בחינות ההסמכה של הלשכה, מערך הבחירות למוסדות הלשכה ועוד.

רווחי התועפות החייבים במס של ההוצאה לאור פרנסו את כל הפעילות ההתנדבותית הענפה שאינה רווחית במהותה. ההוצאה לאור זכתה במכרזים ממשלתיים ופעלה בהם ברווחיות, אבל היו"ר הממונה של ההוצאה לאור, עו"ד שטנגר, שיכן בה את המטה לתעמולה למען בחירתו למנהיגות הלשכה. ותבע מסובול לשעבד את כל פעולות הלשכה לכיוון זה ששטנגר רצה בו. סובול ביקש למלא בנאמנות את תפקידו ולשמור על נייטרליות במאבקי הכוח שהתנהלו בלשכה. הוא עמד על כך שההוצאה לאור לא תהא מעורבת במאבקים של נבחרי הלשכה. נוכח עמדתו זו, איים עליו שטנגר באלימות והודיע לו כי אם לא ישתף איתו פעולה – הוא, שטנגר, יפטר אותו וידאג לכך שסובול לא יקבל שום פיצויים. סובול ביקש את עזרת הלשכה כנגד איומים אלה, אבל משבוששה עזרתם לבוא, הגיש תלונה במשטרה על איומיו של שטנגר (סובול הגיש תלונה במשטרה נגד שטנגר" תיק פ.א. 584/94 במטה מרחב הירקון, לידי רפ"ק אשר היינריך). המשטרה אכן הזמינה את שטנגר לשיחה, והזהירה אותו על מעשיו. 

ביום 22.03.94 תמו מאבקי הכוח והשליטה, שלסובול לא היו בהם יד ורגל, כשאחת מן הסיעות המתגוששות זכתה בניצחון פנימי על יריבותיה, אבל סובול נחשב בעיני סיעה זו כ"שייך" לסיעה היריבה, אנשי השלטון החדש מיהרו לשלוח לו מכתב פיטורין. ראש הסיעה המנצחת, עו"ד שטנגר, הוא שאיים עליו לפני כן, אף הודיעו כעת שוב ש"בשל תמיכתו ביריבים", ידאג שטנגר ששום כספי פיצויים לא ישולמו לו על פיטוריו לאחר 26 שנות עבודה בלשכה.

התביעה לפיצויי פיטורין וכתב האישום

עם פיטוריו הגיש סובול תביעה לפיצויים על 26 שנות עבודתו בלשכה. תביעתו הוגשה ב- 10.5.94. סכומי הפיצויים והלנתם הגיעו למספרים גבוהים ביותר. והנה חודשיים לאחר שתבע פיצויים מן הלשכה,  הגישה לשכת עורכי הדין ביום 25.7.1994 תלונה במשטרה נגדו, ואחריה עוד תלונות.  רובן נגנזו, תוך התנצלות בפניו, אבל תלונה אחת, כלפי עיסקה אחת שעשה סובול, התקבלה, ואחרי חמש שנים הפכה להאשמה בבית המשפט.  בד בבד עם כתב האשמה הזה הוסיפה להתנהל תביעתו של סובול לפיצויים, והשופטת בבית הדין לעבודה חייבה את הצדדים להסכים לבוררות. שני הצדדים הסכימו, אבל כשנקבע הבורר (עו"ד ליבאי) ומועד הפגישה – נציגי הלשכה לא הופיעו לבוררות. סובול היה נתון בקשיים כספיים ומעייניו היו נתונים להדיפת האשמה, ולא יכול היה לעסוק בו בזמן גם בנסיונות להשיג את פיצויי הפיטורין.

כתב האישום הוגש לראשונה ב 28.9.1999, ותשובתו של סובול הראתה כי ההאשמה חסרת יסוד. מה עשתה התביעה? – לאור הערותיו של סובול תיקנה את כתב התביעה והגישה אותו שוב לבית המשפט ב-  29.12.1999. כתב אישום זה תוקן שוב ב- 29.2.2000, גם הפעם הפריך אותו סובול. אבל כך היה שלוש פעמים, וסובול נותר חסר אונים וקצר נשימה בסיומה של המערכה הממושכת, שהרי כל אחת מפעולות ההתגוננות שלו עלו לו ממון רב. אחרי פיטוריו הוא נותר חסר עבודה ושום פיצויי פיטורין לא ניתנו לו.

המשפט עצמו התחיל ב 17.5.2000.  וההאשמה הייתה כי אחת עשרה שנים קודם לכן, בשנת 1988, שכר סובול מחסן מאת אמה של אחת העובדות בהוצאה לאור (שגם נגדה הוגש כתב אישום). המחסן, שברחוב יוסף הנשיא 7,  נשכר לחמש שנים ועמו אופציה לחמש שנים נוספות. פסק הדין קבע

"שהנאשם שלח ידו, במרמה, בכספי הלשכה, כ-205,000 דולר, במהלך השנים שהחל

 ב-1988 וכלה ב-1993... הנאשם עשה שימוש בכספים הללו בחריגה בוטה מסמכויותיו  ... ותוך העלמת פעולותיו והסתרתן מעיני המוסמכים בלשכה". 

כתב האישום כלל גם סעיף נוסף: בשנת 1993 האריך סובול את שכירות המחסן, ורכש שני מחסנים נוספים הצמודים למחסן. מחסנים אלה שהיו בשטח של  50 מ"ר וצמודים זה לזה שימשו בעבר כדירות מגורים. התביעה כינתה מחסנים אלה בשם "כוכים".  הצמדת תואר מביש היא אמצעי דמגוגי מובהק, וכוונתו להשפיע בלי משים על המאזין או הקורא – במקרה זה המאזין והשופט היה השופט (כבוד השופט זכריה כספי, שעליו עוד ידובר להלן) - אבל התביעה, ובעקבותיה גם השופט עצמו, דבקה בכינוי זה.

כתב התביעה האשים את סובול בעוד פעולה מיותרת: הוא שיפץ את המחסן, אשר עד אז שימש כמכבסה. לדברי סובול המקום ששכר התאים מאוד לצרכי ההוצאה לאור גם מבחינת נפח האיחסון וגם מבחינת עוצמת אספקת החשמל, שהייתה דרושה למכונות חיתוך נייר.  

לשם מה עשה סובול כל זאת? – לדבריו בשנת 1993רכש את המחסנים ("הכוכים") הצמודים למחסן הקיים, על יסוד שיחותיו עם עו"ד צבי מיתר, אז יו"ר ועד מחוז תל-אביב ויו"ר ועדת הכספים, ובמיוחד - יו"ר פרויקט איחזור המידע של הלשכה. עו"ד צבי מיתר יזם "פרוייקט מחשוב גדול" והיה זקוק למקום שישמש כמשרד ויכיל חדרי מחשב לפרויקט. המחסן הגדול היה אמור להסתפח ל"כוכים"  ולהפוך למרכז "פרויקט התקשוב" כפי שכונה בפי עו"ד צבי מיתר. רכישת "הכוכים", שהייתה עיסקת מקרקעין, הייתה גלויה ונעשתה בליווי ובפיקוח עורכי דין ובדיווח נאות לרשויות.

אבל ראשי הלשכה ונבחריה, ובמיוחד עו"ד צבי מיתר שהיה שותף פעיל ואף יזם את מערך הפעולות, לאחר הגשת התלונה מצד הלשכה - סבו מאחורי המבקש והיתממו לומר כי הכול נעשה על ידי סובול בלבד, ללא ידיעתם...

טענת "חוסר הידיעה" ו"חוסר ההסכמה" של ראשי הלשכה לא יוכלו להתקבל על דעתו של שום אדם חסר פניות. מדובר במחסן שבו, מ- 1988 ואילך, אוחסנו ושונעו באופן שוטף כ-150 טון נייר וחוברות פסקי-דין , שעבדו בו וביקרו בו אנשי הלשכה ועובדיה, שהיה כרוך בתשלומים רבים לעשרות ספקים. המחסן היה בעל נפח האיחסון הגדול ביותר של ההוצאה לאור במשך שנים , בדמי השכירות היחסיים הנמוכים ביותר לעומת שאר מחסני ההוצאה לאור. איך ייתכן "להסתיר" פעולות ענפות אלה?  

טענת "לא ידעתי" של לשכת עורכי הדין על חבריה הנבחרים הנכבדים הייתה נקודה מרכזית בהרשעה. איך יכול היה בית המשפט לקבל טענת "לא ידענו" זו? הנה כך: בית משפט השלום קודם כול זיכה את עידן סובול, בטענה של התיישנות העבירה, מן ההאשמה שב- 1988 שכר את המחסן. על ידי זה הצליח בית המשפט הנכבד להימנע כליל מלדון בשאלה העיקרית: האם אנשי הלשכה ידעו והכירו את המחסן שעמד כ 10 שנים ברשותם או ש"לא ידעו ולא ראו"... "זיכוי" זה המיט שואה על היכולת לגלות את האמת בפרשה.

כל המשפט נסב אפוא על רכישת "הכוכים"... ועל שיפוץ המחסן. הטענה העיקרית של סובול הייתה שאנשי הלשכה ידעו היטב על קיום המחסן, אך טענה זו נהפכה לעניין שבית המשפט אינו יכול לעסוק בו מחמת "התיישנות". וכך, בלי היכולת להוכיח את מה שהיה ברור ללא ספק – שאנשי הלשכה ידעו היטב והכירו את כל פרויקט התקשוב הענקי, נותר סובול חשוף להאשמה המרכזית: חריגה מסמכות ובעקבותיה "גניבה".

הנאשמת האחרת בפרשה, נגררה לסבך זה שלא בטובתה בשל עובדת שכירת ורכישת נכס עבור הלשכה, שכן הנכס הזה - - - היה בבעלות אמה ודודתה הקשישות. על מעמדה של ההוצאה לאור בתוך לשכת עורכי הדין בימים ההם ניתנה עדות מאלפת מפי היועץ המשפטי של ההוצאה לאור, שהתמנה לתפקיד התנדבותי זה מטעם לשכת עורכי הדין, הוא עו"ד חיים עשהאל. ואלה דבריו:

""ההוצאה לאור...למרות שלא הייתה תאגיד נפרד, בפועל פעולתה הייתה עצמאית לחלוטין. היה נוח לפעילים מסוימים בלשכה לבוא ולומר זה ההוצאה לאור, זה לא הלשכה..." (שם, 551)

ועוד הוסיף עו"ד עשהאל ואמר בעדותו:

"האיש שיזם, שהניע את ההוצאה לאור היה עידן סובול שתפקד כמנכ"ל, אז נושא הצורך העקרוני בנכס היה נדון בפועל וזה מה שקרה,... בין עידן לגורמים שונים בלשכה... ואז הוא הריץ את העניין, חתם על מסמכים... לדוגמה נכס שהיה נמצא ברחוב וילסון...[לא על הנכס הזה מדובר במשפט בתור "חריגה מסמכות", ע.א.]  העניין מבחינתי החל בכך שעידן שלח לי מכתב בכתב יד "עשהאל, שטנגר (שהיה אז יו"ר ההוצאה לאור) אמר לי שצריך למצוא נכס"... הוא [סובול] אמר לי "דיברתי עם שטנגר, עם עוד מישהו ומצאתי את הנכס הזה וחתמתי כבר  על זכרון דברים, תכין חוזה"...  לא תמיד הדברים האלה זכו לאישורים של הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין.  גם בלשכה עצמה אם היית שואל בשעתו אנשים מאוד מכובדים ונושאי תפקידים כמו רוטלוי... או ד"ר קלינג... כל אחד משך... והשני אמר שבכלל לא צריך כי זה במסגרת ההוצאה לאור של הלשכה ולה יש תקציב נפרד. כלומר, לא היה מצב שבו קלירקט [clear cut]  כל עיסקה הייתה מובאת למוסד המוסמך על פי חוק... לא נוצרה איזו סכמה ברורה שאומרת  עיסקה מסוג זה או אחר או מסכום מסוים או לגבי מקרקעין מסוימים, צריך להביא למוסד אחד שהוא המאשר" (שם 552).

"הוא [סובול] הזמין בבתי דפוס... עבודות הדפסה... במאות אלפי דולרים. כל הדברים האלה לא היו במצב שבו לכאורה הדירקטוריון מאשר, המנכ"ל מוציא לפועל.  אלא פה המנכ"ל בשיחות עם גורמים משמעותיים בלשכה, היה מקבל אישור בעל פה או אישור עקרוני ומביא לידיעתם את הצורך בנכס, בפעולות, את הנכס הנקודתי, את הפעילות הנקודתית, את ההזמנה הנקודתית הוא היה עושה ולא תמיד הדברים היו באים לידי אישור של איזה מוסד שהיה מקבל קלירקט החלטה"[שם 553].

"בהחלט היו פעולות של עידן סובול בשם הלשכה הוצאה לאור, שלא הובאו למיטב ידיעתי לאישור. הדוגמה למשל של חוזה השכירות הזה שבוצע מול הנכס בוילסון 6 [זה אינו הנכס שהשופט המלומד הרשיע את סובול בגלל רכישתו, ע.א.] ... אני לא זוכר מקרה שבו עידן סובול פעל בחלל ריק בלי שגורם כלשהו בלשכה ידע שהוא הולך לבצע את אותה פעולה גם בדיעבד. אי אפשר להסתיר את זה"  [שם 553].

ועוד הוסיף העד במפורש: 

"כאשר הנכס הזה [שבגין רכישתו הוגשה התביעה נגד סובול, ע.א.] נרכש וביצוע העיסקה נעשה על ידי, מבחינת החוזה... בעלי תפקידים בכירים בלשכה קבעו שהם ערכו בדיקה ואין שום מניעה לעשות שימוש באותו המרתף לשימושה של ההוצאה לאור למחלקת המיחשוב שלה" [שם 553].

דבריו הברורים של היועץ המשפטי של ההוצאה לאור, כמו גם עדותו של יו"ר הלשכה לא שינו כלל את מסקנתו של כבוד השופט זכריה כספי, שסובול אשם, שסובול חרג מסמכותו, שבהמשך שכירת המחסן וברכישת ה"כוכים" היה מיסוד הגניבה. לא הועילו שום הוכחות שהכול היה גלוי וידוע ברבים, וששום דבר לא נעשה בחשאי.  חשוב לציין שלא נטען מעולם שלסובול הייתה איזו טובת הנאה מן העיסקה הזאת.   עוד יש לציין כי למרות ההיקף העצום של הכספים שעברו תחת ידיו של סובול שנים רבות, מעולם לא הוא לא נחשד בשליחת יד בתקציב הענקי שחלש עליו.

השופט בא לשפוט בדעה קדומה

מסקנתו של השופט הנכבד הזה, מר זכריה כספי, הייתה ערוכה כבר לפני התחלת המשפט. איך אפשר להיווכח בזאת? - לפני שניגש לדון במשפט זה ניהל השופט משפט אחר על אותה הפרשה. במשפט קודם זה הייתה הנתבעת היועצת המשפטית הפנימית של ההוצאה לאור, עו"ד טובה אולשטיין, והיא נתבעה על חלקה באותה פרשה עצמה, אותה רכישה.  היא הייתה "שותפה זעירה" בפרשה, בכך שניהלה את הצד המשפטי של רכישת ה"כוכים". השופט הנכבד בא אל משפטו של סובול מייד לאחר שסיים את משפטה של היועצת הזאת. המעשה שהיא עשתה – חבירה לסובול בפעולת רכישת ה"כוכים" -   כבר הייתה בעיניו בגדר עבירה! איך יכול שופט לבוא אל משפט כאשר הוא כבר יודע מראש את התוצאה?  עורך הדין של סובול הסב את תשומת ליבו של כבוד השופט לדבר זה, והשמיע דברים ברורים בחלל בית המשפט. הוא אמר כי במקרה כזה חייב שופט לפסול את עצמו גם בלי בקשת פסילה מטעם הנאשם.  אבל השופט, בכעס רב, סירב לפסול את עצמו, וכך תוצאות ה"משפט" כבר היו ברורות מלכתחילה...

איך יכול שופט להגיע לפסק דין של הרשעה נוכח העדויות הבהירות של יו"ר הלשכה עו"ד חוטר-ישי ושל היועץ המשפטי של הלשכה, עו"ד חיים עשהאל, שסיפרו בבירור על מצב הדברים בלשכה ובהוצאה לאור? הרי מדבריהם עולה בבירור שהכול נעשה בגלוי ובלי כל הסתרת עובדות, וגם כי דרך זו של רכישת נכסים לצורך פעילות ההוצאה לאור הייתה הדרך הרגילה שבה התנהלו העניינים והיא הייתה ידועה לכל מי שהיה מעורב בעבודת הלשכה וההוצאה לאור.   -  שיטתו של כבוד השופט זכריה כספי הייתה פשוטה מאוד: הוא התעלם כליל מן העדויות האלה, לא שם לב לדברי העדים, ולא הזכיר אותם כלל, אפילו לא ברמז, בפסק דינו המרשיע.

ההרשעה נמשכה גם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. ועל יסוד מה? השופטים הנכבדים כך הם אומרים:

- - - - - אשר לטענה כי המכבסה נשכרה  והכוכים נרכשו לטובת ההוצאה לאור, אשר היתה זקוקה להם, לא הצליחו המערערים להביא ראיות ממשיות ומשכנעות כי אכן הלשכה היתה זקוקה להם וכי התאימו לצרכיה. ההיפך הוא נכון. איש לא ידע על השכירות והרכישה, ומכאן שאיש פרט למערער לא סבר כי יש צורך בהם. (עמ' 16-18 לפסק הדין. ע"פ 70235/02).

 "איש לא ידע"?  -קראו נא את העדויות של חוטר-ישי ושל חיים עשהאל. חשבו גם בעצמכם אם ניתן להסתיר פעילות ענפה [שתוארה בעדותו של עו"ד עשהאל, ע.א.], הומייה ומלאת משתתפים מבין עורכי הדין של הלשכה, שופטים ומרצים למשפט,  ספקים וסוחרים . הרעיון המבריק לזכות אדם בשל "התיישנות העבירה" כאילו נוצר למען הסתרת האמת, למען סילוף העובדות, למען הגעה להרשעת אדם חף מכל פשע ומכל כוונה לעבור עבירה.  האומנם הייתה הכוונה להרשיע את סובול ויהי מה? - על כך בהמשך מאמר זה, מכל מקום, בית המשפט המחוזי הותיר את הרשעת המבקש בנוגע לרכישתם של "הכוכים" וכל ההתנהלות לגבי שיפוצם וניהול המקום כלפי בעלי הבית.

בכל מקרה - האם אי ידיעה זו אליבא דהכרעת הדין מאפשרת ליצור יש מאין מצב לפיו נבנית יש מאין שליחת היד?  במיוחד נוכח העובדה כי יסוד שלילת הנכס שלילה של קבע אינו מתקיים כלל ועיקר, שהרי הוכח כי רק הוחלף נכס בנכס- נכס בכסף, כסף בנכס. אין גריעה ואין תוספת. לא זו בלבד, אלא שהלשכה לא נענתה להצעה מאוחרת להיפטר מן הנכס הזה, והעדיפה להשאיר אותו ברשותה – עד עצם היום הזה.

בית משפט השלום, ואחריו המחוזי, למעשה, יצאו כנגד ההיגיון, היעילות, הנכונות שבהחלטה המינהלית של המבקש, אולם בביקורת זו אין כדי ליצור את רכיב שליחת היד ובוודאי שלא את שלילתו של נכס שלילה של קבע מידי בעליו.

            גם אם נאמר שהתנהלות זו של המנכ"ל (סובול) מקיימת עבירות אחרות, גם אם נאמר שהנאשם לא ראוי היה לשמש כמנהל. או שייתכן והייתה זו פעולה כושלת, לא נכונה, מחוץ לתחום סמכותו של המבקש, ואולם אין זו כלל וכלל שליחת יד.  וגם בפסקי הדין ברור כי למעשה דבר לא נגנב, ולא נשלל שלילה של קבע: כאמור, הנכסים נותרו בידי הלשכה מאז רכישתם ועדיין הם משמשים אותה. 

המניע

השאלה המתבקשת מאליה היא, מדוע נעשו עוולות כאלה במשפטו של עידן סובול? מה היה המניע שהביא את השופט לידי כך שפסק "התיישנות" על פרשה שיכלה לשפוך אור של אמת על טענת "לא ידענו" של לשכת עורכי הדין, שהעלים עדויות מרכזיות של אישים בכירים שאינם חשודים כ"עדי שקר", ושלא פסל את עצמו כשבא לפניו דיון בדבר שכבר פסק בו במשפט קודם ?

אין לנו ברירה אלא לראות נכוחה עובדות שאי אפשר להעלים אותן, והן ראויות לתשומת לב: אין זה מקרה רגיל בין שני מיתדיינים. בעל דבבו של עידן סובול אינו אחר מאשר לשכת עורכי הדין.  לשכת עורכי הדין היא גוף אדיר כוח במערכת המשפטית הקיימת. כלפי כוח עדיף כזה של אחד מן הצדדים במשפט הזהיר המחוקק הקדמון את השופט היושב למשפט כזה: 

וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל    (ויקרא יט  15)

אכן הלשכה היא "גדול".  לא רק שהיא ארגון ענק הנהנה ממעמד של ארגון מייצג ושום עורך דין אינו מורשה לפעול אלא אם כן הלשכה מקבלת אותו אל בין חבריה. אלא גם זאת: הלשכה היא בעלת כוח מיוחד העשוי להשפיע על שופטים ותובעים: היא שולחת את נציגיה להשתתף בוועדה למינוי שופטים. ראו מה אומר על כוחה זה של הלשכה יושב ראש הלשכה בעצם ימי ניהול משפטו של סובול - עו"ד שלמה כהן:

בשנים האחרונות גברה מאוד ההשפעה של לשכת עורכי הדין בתהליך החבירה של שופטים ודיינים. חברינו בועדות אלה השתלבו ולקחו חלק פעיל מאוד במיון ובסינון של מועמדים והשפיעו על זהותם של השופטות והשופטים שנבחרו. נציגינו יזמו  מינויים של שופטות ושופטים מצויינים רבים. הצלחנו לגוון את המינויים, ולהביא, לראשונה מזה כשמונה שנים, למינויים של שלושה עורכי דין מן הפרקטיקה הפרטית לבית המשפט המחוזי;

(דבר ראש הלשכה – דצמבר 2000).

 על הדברים האלה נוסיף רק פרטים אחדים על מעמד משרתו של כבוד השופט זכריה כספי באותה תקופה שבה התנהל משפטו של עידן סובול.  בית משפט השלום החל לדון בכתב האישום הסופי ב- 17.5.2000. פסק הדין המרשיע את סובול ניתן ב- 31.12.01 על ידי כבוד השופט זכריה כספי. ובין לבין - במהלך המשפט (ב- ספטמבר 2000), הועלה כבוד השופט כספי לבית המשפט המחוזי במינוי זמני ובאוגוסט 2001 זכה למינוי קבע.  כאן עלי להעיר כי מקור מהימן מבית המשפט העליון מסר לי שמינויים זמניים נקבעים על ידי שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון, ולא מובאים לפני הוועדה למינוי שופטים, ואולם הפרקטיקה מורה שלמעשה, ולא באופן רשמי, מתייעצים גם עם לשכת עורכי הדין.

ומה קורה בבית המשפט המחוזי? -  ערעורו של סובול הוגש לבית המשפט המחוזי ב- 15.5.2002. פסק הדין של המחוזי הדוחה את ערעורו של סובול ניתן ביום 19.9.04.  בראש הרכב השופטים ישבה כבוד השופטת דבורה ברלינר.  בתוך מהלך משפטו של סובול נערך סבב למינוי שופטים לבית המשפט העליון. ישיבת הוועדה לבחירת שופטים התקיימה ב- 6.5.04.  בסבב זה  הייתה כבוד השופטת ברלינר מועמדת לעלות לעליון. היא לא נתמנתה אז, אבל מינויה הובטח אז לסבב הבא (כפי שהודיע ח"כ שאול יהלום תשעה ימים לפני ערעורו של סובול בבית משפט זה ב- ynet 6/5/2004  ). 

בהרכב השופטים בערעורו של סובול במחוזי השתתפה גם השופטת יהודית שיצר. בעת המשפט הייתה השופטת במינוי זמני, "שופטת בית המשפט המחוזי בפועל" והמינוי עתיד היה להסתיים ביוני 2005. כשמינוי זמני מסתיים אפשרי אחת משתים: או שהוועדה המינוי שופטים מחליטה להפוך את המינוי הזמני למינוי של קבע, או שהשופט חוזר לבית משפט השלום.

גם הפרקליטים גם השופטים שדנו בתביעה הפלילית נגד סובול, תחילה בבית משפט השלום ואחר כך בבית המשפט המחוזי בתל אביב --  מטבע המבנה המשפטי הקיים, התקדמותם במערכת המשפט תלויה במידה ניכרת באותה לשכת עורכי הדין, וספק אם כל המעורבים בהליכי המשפט עשויים להיות מחוסנים מפני אותו חשש מ"מה יאמרו" ומפני אותו רצון עמום לשאת חן פן יבולע לו.

 על כיוצא בזה המשילו חכמים את המשל הבא: 

"משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות. המבוי עשה את שלו, והאומנות עשתה שלה, והנער כבחור עשה שלו ויצא לתרבות רעה" (שמות רבה, מג).

אכן, מה יעשה אותו בן שלא יחטא...

התוצאות החמורות של פסק הדין.

פסק הדין של בית משפט השלום ואישורו כמעט ללא שינוי בבית המשפט המחוזי יצרו מבנה משפטי  שלפיו בכל מקום שמתגלה חריגה לכאורה מסמכות, ויתעוררו שאלות של התנהלות ברמה הכלכלית, תמיד יוסק שיש כאן גם יסוד של עבירת גניבה. סובול פנה אל בית המשפט העליון  כדי שיבדוק מבנה משפטי חדש זה, להבהירו, ולתקנו, כלומר שבית המשפט העליון יכריע בסוגיה עקרונית ומוטעה זו.

גם בית המשפט העליון עצמו בתשובה על בקשת רשות ערעור פלילי היה בספק אם בית המשפט המחוזי טעה או לא טעה. שהרי כך נאמר בתשובתו של כבוד השופט חשין:

"אין לי צורך לקבוע אם אכן יצאה שגגה מלפני בית-המשפט המחוזי, שכן אפילו נפלה שגגה אין בה - בנסיבות הענין - כדי להצדיק מתן רשות ערעור, אף לא קיומו של דיון בבקשה. אכן, אין בה באותה שגגה לכאורה כדי לפגוע בזכויותיו של המבקש משנמצא כי כוונתו הייתה לשלול נכסים מן הלישכה בשלילת קבע."  (פסקה 9 לפסק הדין לרשות הערעור).

החלטתו זו של השופט מותירה מצב של אי בהירות.

על-פי הגדרת הגניבה בסעיף 383 (א)(1) לחוק  יש צורך באלמנט של "שלילת קבע":

"אדם גונב דבר אם הוא -

נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע".

            השאלה העקרונית העולה נוכח מסכת העובדות והדינים הנה כדלהלן:  האם מתקיימת עבירת גניבה שעה שלא נגנב כל אובייקט, קרי לא נוצרה שליחת היד בנכס כהגדרתה המסורתית?      

האם פעולה מחוץ לגדר הסמכות של המבקש אליבא דבית המשפט [טענה לה אין  סובול מסכים] יוצרת באופן מכאני ואוטומאטי את שליחת היד המתבקשת לצורך הטלת האחריות בפלילים?

            למעשה נוצרה קונסטרוקציה משפטית המניחה כי פעולה תוך חריגה מתחום הסמכות של נושא המשרה, יוצרת מאליה את רכיב שליחת היד.

            בקשתו של סובול מבית המשפט העליון הייתה לקבוע כי שליחת יד היא שליחת יד, ופעולה מחוץ לגדר הסמכות אינה מטעם עצמה שליחת יד. הוא ביקש כי בית המשפט העליון יכריע ויסדיר שאלה זו לצורך הוודאות המשפטית בענייני הטלת האחריות  בעבירת הגניבה. 

אבל בית המשפט העליון לא התיר לו לערער.

            חוק בתי המשפט קובע את העילות בגינן תתבקש ותיענה בקשה לקיומו של דיון נוסף:

 (א) ענין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה, רשאי הוא להחליט, עם מתן פסק דינו, שבית המשפט העליון ידון בו דיון נוסף בחמישה או יותר.

(ב) לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף.

בבקשתו טען סובול כי השאלות המשפטיות המועלות כאן, יוצרות חוסר בהירות קיצוני באשר לאחריות נושא משרה בתאגיד. נוכח חשיבותה של השאלה ונוכח העובדה ששאלה זו טרם קיבלה הסדרה פרשנית פסיקתית ראויה, מן הנכון שבית המשפט העליון יבהיר פרשה עקרונית סבוכה זו.

            מעבר לכך, לשאלה זו יש חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה, שהרי היא עולה כל אימת שחשש של גניבה בידי נושא משרה עומדת על הפרק. ראוי אפוא שייווצר תקדים מנחה בשאלה זו. 

לסיכומם של דברים, סובול ביקש מבית המשפט העליון החלטה עקרונית נוכח קיומה של הלכה מנחה בעייתית, לפיה חריגה מסמכות של נושא משרה בתאגיד, מקיימת את קפיצת הדרך הבלתי אפשרית, ויוצרת יש מאין את יסוד שליחת היד לצורך הטלת חבות בפלילים בעבירת הגניבה בידי נושא משרה.

כאמור, בקשתו זו של עידן סובול לא זכתה לשום מענה. כלל לא ברור מדוע. ביום 2 במאי התייצב עידן סובול בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הובל לכלא והוא מרצה עד היום את עונש המאסר..

אינני מבקש מן הקורא לשים עצמו בתפקיד שופט עליון שבעליונים, אבל ברצוני להראות כי יש פגמים חמורים במבנה הקיים ובמנהגים הרווחים שבתי המשפט מתנהלים לפיהם:

(א)   הוועדה למינוי שופטים מטילה אימה על שופטים. היא מורכבת מנציגים של ארגונים אינטרסנטים. מן הראוי היה שבוועדה זו יישבו אישים שאינם משתייכות לשום ארגון, אלא הם

      "אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בֶּצַע" המוכרים ומוערכים בזכות עצמם, ולא כאלה ש"המקום (היינו התפקיד) 

      ימלא חסרונם".

(ב)    שופט רשאי להתעלם כליל מעדות שניתנה לפניו מבלי לנמק מדוע הוא מתעלם ממנה. כאן יש צורך בתקנה ברורה שתמנע התעלמות כזאת: לא ייתכן ששופט יעבור בשתיקה על דברי עדים. רשאי שופט לא להביאם בחשבון, אבל רק על יסוד הבאת נימוק גלוי הנאמר בבהירות בפסק הדין.

(ג)     שופט רשאי לא לפסול את עצמו גם אם מוכח בעליל שהוא פותח את המשפט בדעה קדומה. יש לאפשר בירור משפטי של תלונה נגד שופט המסרב לפסול את עצמו במקרים מוכחים כאלה.

    =   =   =   =   =   =   =   =                                                

וכאן תוספת נקודה הראויה לשיקול: 

15.11.05

אל לעורכי הדין למנות שופטים

הן המבקרים את הוועדה למינוי שופטים והן התומכים בה מתעלמים מפגם ברור הבולט לעין בהרכבה.

הוועדה כוללת בתוכה שני נציגים של גוף אינטרסנטי שהוא עצמו עלול להיות צד במשפט, ומי שעלול להיות צד במשפט אינו צריך ליטול חלק במינוי השופטים שאולי ידונו אותו. המדובר הוא בלשכת עורכי הדין, שגם היא שולחת שני נציגים כחברים בזכויות מלאות בוועדה למינוי שופטים.

אין דין שני הנציגים של לשכת עורכי הדין כדין שלושת השופטים מבית המשפט העליון גם לא כדין שני חברי הכנסת וגם לא כדין שני השרים, שכולם חברים בוועדה למינוי שופטים,. אף אחד מאלה אינו מייצג גוף משפטי העלול להיות צד בתביעה משפטית. אכן ראוי שיודעי דת ודין יהיו בוועדה למינוי שופטים, אבל רק על בסיס אישי. אלה יכולים להיות עורכי דין על פי מקצועם ותעסוקתם (לאו דווקא), אבל בעיקר – הם צריכים להיות נציגי ציבור:  אישים מוכרים בציבור שהוכיחו באישיותם כי הם "אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בֶּצַע", ובשום פנים אסור להם לקבל הנחיות או תכתיבים מראשי לשכת עורכי הדין. עליהם לייצג את תכליות שפיטת הצדק ולא את תכליות הלשכה, שאולי היא מעונינת לקדם או למנות שופט פלוני מסוים ולא את זולתו.

(נתפרסם ב"הארץ" נובמבר 2005)