יוסף בנאיים

רבי יוסף בן נאים וחיבורי תשובותיו

מאת הרב משה עמר

רבי יוסף בה"ר יצחק בן נאים, נולד בחודש אלול התרמ"ב (1)1882. משפחת בן נאים ממארוקו מוצאה ממגורשי ספרד. חרף פגעי הזמן, וליקוייה של המערכת (מחמת רפיון המשטר במארוקו, התנפלויות על שכונות היהודים, שוד ורצח, בצורות ומגפות) החינוכית בקהילה, הקפיד אביו להביא לבנו מורים בעלי שם, ואף השלים את השכלתו בהוראתו שלו. בין מוריו נמנים רבי רפאל אהרן אבן דנאן, הרב שלמה אג'ייני, הרב רפאל בן חמו, הרב מרדכי בר ששת, הרב יצחק סיסו, הרב חיים כהן והרב יוסף הכהן; את פרק הזמן הארוך ביותר עשה רבי יוסף לפני מורהו הרב יוסף הכהן. הוא היה מורו של רבי יוסף בן-נאים למן חורף תרנ"ז (1896) עד שנת תר"ס (1900), ורבי יוסף ראה בו את מורו המובהק. בכסלו התרנ"ח (1898) השיאו אביו אשה. עם זאת התמיד רבי יוסף בלימודיו לבדו או בחברותא עם חבירו הרב חיים דוד סירירו. בעצתו של רבי אברהם בן סוסאן, הקים אביו של רבי יוסף ישיבה לבנו, ובה הרביץ רבי יוסף תורה במשך כעשור שנים.

מהומות קשות שפקדו את הארץ עקב מרד בוחמארא (1909-1902), מרידות חיילים, ופורעים מבין המוני העם שערכו פוגרום ביושבי המלאח היהודיים וברכושם, גרמו להשבתת הישיבה.

כהונותיו של רבי יוסף

לפרנסתו עסק רבי יוסף במלאכות שהצריכו ידע רחב במקורות ההלכתיים, כסופר בי"ד מומחה במלאכתו העוסק בכתיבת שטרות שונים וגיטין, אף עמד בבחינות מטעם השלטונות הצרפתיים במארוקו. בעיסוקו זה ניכרו ברבי יוסף שיטתו ותפיסתו האנציקלופדיסטית, המבקשת להכניס שיטה וסדר מקיפים בנושאי עיסוקו. מחד אינו מסתפק בפעולה מכנית, אלא בוחן לעומקן את הבעיות הנקרות לפניו לאור המקורות ומאידך את עבודתו בליקוט וכינוס שיטתיים של חומר מקצועי והלכתי בה מסייע לסופרי בי"ד. דוגמת גיטין שנרשמו מטבת תשי"א עד חשון תשי"ט שנפלו ספיקות בכתיבתם ופתרונם ההלכתי, או נסחי שטרות. כדרך שנהג באומנותו כסופר בי"ד כן נהג באומנותו כשוחט ובודק; מה שם לא הסתפק בפעולה מכנית, אף כאן יצא שמו כמומחה בדרכי הבדיקה ומקורותיה ההלכתיים. ולשם כך אף כאן ליקט מתוך כתבי-יד מחכמי פאס הקדמונים, מנהגי טריפות ופסקים בדיני שחיטה וטריפות. ובשביל חבריו השוחטים, חיבר את הספר "זובחי הזבח" שהוא תמצית לספר "זבחי רצון" של הרב שלמה אבן צור - חיבור יסודי בענייני שחיטה וטריפות. בד בבד נבחר רבי יוסף, לשמש כשליח ציבור וכמרביץ תורה בבית הכנסת של התושבים. בתפקידו זה היה דורש ברבים בבית הכנסת בשבתות מיוחדות, ונותן דרך קבע שיעורים לבעלי הבתים בתנ"ך, בתלמוד, בעין יעקב ובהלכה. גם בעיסוקו זה ניכרה מחשבתו הפוריה של רבי יוסף, וחלק גדול מחיבוריו בתחום הפרשנות המקראית, נתחברו תוך כדי דרשותיו ושיעוריו.

בשנת (תר"ף) 1920 הציעו לרבי יוסף את כס הרבנות בעיר לאראג'י ,(Larache) אך על רבי יוסף קשתה יציאת העיר פאס, שהיא מקום תורה וההליכה למקום שאין בו לא תורה ולא תלמידי חכמים. בשנת (1945) חזרו ופנו אליו שוב מאותה עיר, שיאות לקבל את כהונת הרבנות. לאחר שלושה חודשים חזר בו והחליט לוותר על רעיון הרבנות.

דאגתו לתורתם של רבותינו

ברבי יוסף נתקפלו תכונותיו של ביבליופיל וביבליוגרף אמיתי, ביחד עם חכם החרד לאובדנה של חוכמה. הוא היה להוט להיטות שאינה יודעת שבעה ללקט ולכנוס, ולהוציא לאור את החוכמה הגנוזה של חכמי מארוקו ההולכת ונכחדת. בספרייתו אצר כעשרת אלפי ספרים וכתבי יד נדירים, ונתן בכל עת, פומבי לחששו לגורלם של ספרי החוכמה על ענפיה השונים (פרשנות, הלכה, קבלה, הגות, מוסר ופיוט), שנתחברו ע"י חכמי מארוקו, אשר מחמת היעדרם של בתי דפוס בצפון אפריקה, נתקשו מחבריהם להוציאם לאור. ונותרו דבריהם רשומים בשוליהם של ספרים שעם בלותם נגנזו; בדפים בודדים או במחברות שהלכו ובלו. פעמים רבות הפציר רבי יוסף בקול הקורא לעשירים, ללקט מכל זוית אותם אוצרות נשכחים. ולשקוד על הוצאתם לאור וגאולתה של היצירה הזאת.

נוסף על עבודתו המסורה, באיתור היצירה הזאת בכל מקום אפשרי, כולל בגניזות ובבתי כנסיות, פועל היה ללא ליאות לרכוש ספרים, כתבי יד וכתבי עת בין על-ידי קניינים ובין בדרך של חליפין. ועומד היה בקשר מכתבים מתמיד, עם מחבריהם של ספרים ומאמרים ועורכיהם של כתבי עת עבריים, ומבקשם לשלוח לו את חיבוריהם. נראה שעל להיטותו זו להשיג ספרים נדירים או ספרים שהשתוקק להשיגם, שילם מחיר יקר - לאחר שהציע, למי שיכול היה להשיגם עבורו, תמורה שערכה עלה הרבה על מחיר הספר הנרכש. באופן זה מסר רבי יוסף בלא מחיר, כתבי יד חשובים - עתיקים ונדירים לסוחרים, סופרים ואספנים יהודיים מאירופה, שניצלו את תמימותו וצמאונו לספרים חדשים. בערוב ימיו כשעמד על ערכם של כתבי יד אלה, נצטער על כך צער רב ושוב לא היה נכון להוציא מביתו כתבי יד.

ספרייתו ועושרה בספרים נדירים, היו לשם דבר גם מחוץ לגבולות מארוקו, וביתו הפך למקום עליה לרגל. חרף הפצרותיו של הנשיא מר יצחק בן צבי ז"ל, סירב רבי יוסף לעלות לארץ ולהעביר לכאן את ספרייתו, מהחשש הכבד שכרסם בלבו, שמא במהלך עלייתו יקרה אסון לספריו היקרים. ואימרה היתה שגורה בפיו, כי רק המות יפריד בינו לבינם.

רבי יוסף נפטר בט"ז שבט התשכ"א (1951). לאחר פטירתו, גורמים שונים מהארץ ומחו"ל בקשו לשים ידם על הספריה ואוצרותיה. הוחל במשא ומתן עם הבנים בו נמכרה הספריה לבית מדרש לרבנים בניו יורק. מתוך הספרים, הבנים שמרו לעצמם את חיבורי אביהם. בניו יורק דליקה כילתה מרבית הספרים ופגעה בנותרים. כך נתאמת למרבה הצער חששו של רבי יוסף. מתוך כתבי-יד שהיו בספריה נותרו לפליטה מאה שלשים וארבעה.

יצירתו

רבי יוסף חונן בסגולה של מושך בעט סופר. ובתחום זה לא היה לו מתחרה מבין חכמי מארוקו בדורינו. הוא קיים מאמר חז"ל "וקנה לך חבר". כמליצתו, וקנה הקולמוס היה חברו הצמוד אליו בכל שעות היממה. הוא מספר על עצמו, שבכל מקום שהיה רגיל לשהות בו ביום וגם בלילה ליד מיטתו, היה לו קולמוס, דיו ונייר. וכל רעיון, חידוש או פירוש שצץ במוחו מיד היה מעלהו על הכתב כדי שלא ישתכח ממנו. גם אם היה זה בתוך שנתו, היה קם מיד עושה נטילה, מדליק אור ויושב לכתוב. רבי יוסף סבר, כי כתיבת חידושי תורה, מצוה היא וחובה המוטלת על כל מי שזיכהו ה' ביכולת לחדש חידושים. הוא גם סבר כי חידושים אלה הם מעין התגלות אישית חד פעמית. לכן מי שאינו מנציח אותם בכתובים, הרי הוא גורם לאובדנם הנצחי וגוזל את הרבים ונענש על כך, כדבריו: וכל אחד ואחד מחויב להוציא מכח אל הפועל, ולהוציא לאור כל החידושים שנחלק לו. כי חידושיו אין ביכולת שום אדם לחדשם אפילו גדול שבגדולים, כי זהו חלקו ואין מתגלה רק על ידו. ואם לא יוציא חידושיו לאור אין מי שיחדשם ויוציאם וזהו פסידא דלא הדרא ויהיה מוכרח להתגלגל על זה שיחזור ויחדשם... ובזה אפשר לרמוז בדברי התנא כל השוכח דבר ממשנתו כאילו מתחייב בנפשו. ממשנתו דייקא... בהקדמות שכתב לחיבוריו הרבה לעורר ולעודד גם אחרים לכתיבה. רבי יוסף ניחן גם ברגישות מפותחת להיסטוריה, וראה במלאכת הכתיבה אחד האמצעים החשובים להנצחת דברים ולהעברתם לדורות הבאים, וכן להפצת דעת וחכמה בין ההמונים. נראה כי לכתיבה ולעריכה הקדיש שעות רבות ביממה.

רבי יוסף חיבר יצירות רבות ומגוונות בפרשנות למקרא, לתלמוד ולמדרש. בספרות ההלכה, שאלות ותשובות, מונוגרפיות הלכתיות וליקוטי דינים; דרושים, שירה והגות; אנתולוגיות תורניות וכלליות. בדיבוריו הוא עושה שימוש נרחב בספרות הרבנית לתקופותיה, מכל ארצות הפזורה היהודית. תחומי התעניינותו ויצירתו, חרגו הרבה מעבר לצרכיו היומיומיים של תלמיד חכם המצוי, ועסקו אפילו בהסטוריה ובטבע. יצירותיו גדולות בהיקפן, יש בהן הכוללות מספר כרכים וחלקן נכתבו במספר מהדורות.

חלק גדול מיצירתו ערך במתכונת אנציקלופדית, וזו נועדה לשמש כספרות עזר לרבנים, דיינים, דרשנים, סופרים, שו"ב ולהפצת דעת בין חובבי ספר בתחומים תורניים וכלליים. למטרה זו רתם את שקידתו והתמדתו בלימוד תורה, את בקיאותו הגדולה ואת ספרייתו העשירה. בצניעותו המפליגה ראה בעבודתו זו מלאכה ולא חכמה. את יצירותיו כתב על גבי דפים בודדים ופיסות נייר, אחר כך קיבץ וערך אותם במתכונת של קבצים. נראה, שזה אחת הסיבות לכפילויות של חלק מן הפירושים שביצירותיו. רבי יוסף הכין במו ידיו את הקבצים עליהם כתב מדפים בודדים, מאחר שהנייר היה מצרך יקר במארוקו, במיוחד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. כמעט כל יצירותיו ערוכות וסדורות על ידו באופן סופי, כולל כתיבת הקדמה ושער. את רוב השערים עיטר בציורים נאים במגזרות נייר מעשה ידיו, המעידים על סגולותיו האמנותיות. בכותרות לחיבוריו שיבץ את שמו במפורש, כגון: צאן יוסף, ויקן יוסף, נמכר יוסף, תאמרו ליוסף, או ברמז ואף בגימאטריאות כגון: 'ספר הדרת פנים לזקן'; עולה במספר קטן 'המלקט יוסף בן נאיים'. חלק מיצירותיו נכתבו על ידו בשני העתקים, העתק אחד כנראה, נועד למשלוח אל בית הדפוס והאחר נועד להשאר תחת ידו לבטחון. רבי יוסף השתוקק להנציח את יצירותיו בדפוס ולהפיצם בישראל, כדי לזכות בהם את הרבים. ולזאת הרבה להתפלל לעת מצוא. שאיפתו זו ביטא ברשימת חיבוריו, אותה הציב כפתיחה להרבה מיצירותיו ואשר חתם אותה בתפילה, בבקשה ובתקוה שיזכה להוציאם לאור. לשם כך היה מוכן לשאת בנטל הכספי, אך אפשרויותיו היו מוגבלות. גם באותן היצירות שאת מחיר הדפסתן שילם, לא האיר לו המזל פנים וכל מאמציו עלו בתוהו. הוא היה מאוד חרד. שמא יהיה גורל יצירתו כגורל יצירתם של רבותינו חכמי המערב: וכך הוא כותב ותוחלתי לאל יעזריני להוציא לאור כל ספרי אשר בכתובים לאור הדפוס. ולא תהיה תורתי אשר עמלתי בה שנים רבות שלל לשיני העכברים הרשעים. או לעש המחרים כל מחמד עין, פנינים יקרים שם אותם כאין. וב"מ [= ובר מינן] כל יגיעתי תהיה לריק ומה שילדתי לבהלה. מעי מפלה ואני תפילה שפתי לא אכלה, שיהיו מעשי לפליטה גדולה...

בחייו זכה להוציא לאור שלשה ספרים מיצירותיו: "מלכי רבנן" "כבוד מלכים" ו"נפלאותיך אשיחה". בשנת תשמ"ז אנו ההדרנו חיבורו "נוהג בחכמה". ויהי רצון שנזכה למלאת רצונו של אותו צדיק, בל יהיה עמלו ויגיעו בתורה ח"ו לריק. ובטח יהיה למליץ יושר בעולם שכולו טוב, בעד כל המטיב עמו ועם יצירתו בהפצתה ברבים.

בביבוגרפיה שכתבתי על רבי יוסף, תיארתי את כל יצירותיו אחת לאחת ארבעים ושבע במספר, לכן נדון כאן רק על יצירתו בספרות השאלות והתשובות.

שו"ת צאן יוסף

צאן יוסף תשובות שהשיב לשואליו בענייני הלכה וכן בירורים הלכתיים שערך לעצמו. בספר יש קי"ב תשובות. חלקם הגדול דן בשאלות שהזמן גרמא בעקבות התפשטות התרבות האירופאית במערב, כגון: ניגון בפייאנו בשבת על ידי גוי בבית כנסת; ארגון ערבי שירה וריקודים מעורבים לשם עריכת מגבית19;. קביעת שמות נוצרים לילדי ישראל על ידי הוריהם20; הליכה בגילוי הראש לגברים21; כתב צרפתי לענין שבת. בחלק מהשאלות דן עם חכמי הדור במארוקו ומחוצה לה, כגון בענין צינורות המים העוברים בתוך בית הקברות, נשא ונתן עם הרבנים רבי ישמ"ח עובדיה מהעיר צפרו והרבי דוב בעריש צוקרמאן מלבוב. הספר "צאן יוסף" הוא פרי ביכורי יצירתו של רבי יוסף בספרות השאלות והתשובות. ניכרת בו יותר יראת ההוראה ונטייתו לחומרא. למעשה רוב סימני הספר, הם עיונים הלכתיים שהמחבר דן בהם מעצמו בלי שנשאל על כך. אם כי רובם ככולם מעשים שהיו. בתשובותיו המחבר עושה שימוש נרחב בנוסף לספרות ההלכה גם בכתבי עת תורניים של אותם הימים, מצטט מתוכם ואף טורח להגיב על מאמרים המתפרסמים.

התשובות כתובות בסדר כרונולוגי, התשובה הראשונה היא מחודש שבט תרנ"ז והתשובה האחרונה שיש בה תאריך היא מאלול תרצ"ה. יש להניח שרבי יוסף קבל הסכמות לחיבורו מחכמי הדור במארוקו ומחוצה לה. דומה כי את ההסכמות שלח לירושלים לדפוס בלי שהשאיר לו העתק. אנו יודעים על הסכמה שכתב לו הרה"ג רבי יהושע בירדוגו זצ"ל, ראב"ד של העיר מכנאס ובסוף ימיו כיהן כרבה הראשי של יהדות מארוקו. כמו כן המשורר רבי יצחק מרעילי ז"ל, כתב הקדמה לספר בצורת שיר - 'על דרך האילן שעשה הראב"ע לרבינו תם. גם הסכמות אלו אינן לפנינו. המחבר שלח את הספר "צאן יוסף" להדפסה בירושלים, יחד עם חיבוריו "כל חדש" "ויבין לאחריתו" סביב לשנת התרצ"ו (1936). לשני הספרים הראשונים נערך בדפוס סדר מלא ואף נשלחו למחבר גיליונות להגהה. וכן חלק מהספר השלישי. אך בעקבות מלחמת העולם השניה ומלחמת העצמאות שהחלה בעקבותיה, חלו שיבושים בדרכים ועיכובים בהדפסה. עם הכרזת העצמאות וחלוקת ירושלים נשארו הגליונות בבית הדפוס בירושלים העתיקה. דבר זה גרם צער גדול למחבר, וכל השתדלויותיו לברר מה עלה בגורל חיבוריו עלו בתוהו. את כל הגליונות שקבל להגהה כרך אותם במו ידיו לספר, וחסרים ממנו שער, ההקדמה וההסכמות. הספר נמצא באוסף הגר"ש משאש שליט"א, והוא מסרו לי לאחר שהבטחתי לו בע"ה לעשות נחת רוח לאותו צדיק המחבר ולהדפיסו מחדש, לאחר שיוגה משגיאות דפוס הנמצאות בו. כתב-יד של 'צאן יוסף' אוטוגראף, נמצא בידי המשפחה ובו שער והקדמה. יש בו עד סימן קז. סימן ס"ו לא נמצא בכת"י. החיבור כתוב על פנקס חשבונות מסימן סה ואילך, כתוב על דפים שונים שחוברו לפנקס. בבדיקה שערכתי התברר לי שקיימים שינויים רבים בסגנון ובתוכן בין הנדפס לכת"י. קטעים שלמים בנדפס אינם בכת"י28. וכן קטעים והשלמות המצויים בכת"י בשוליים או מתחת לחתימתו של המחבר, הוכנסו בנדפס במקומם. מכל זה ניתן להסיק כי כת"י זה לא שימש את הדפוס, וכי היתה קיימת ושמעקה מאוחרת מהספר ששמשה לדפוס. קיימים כת"י נוספים מהחיבור. כת"י נמצא באוסף עמיתי אנדרה אלבאז מקנדה, לא היה לנגד עיני. כב"י- נוסף המורכב מקונטרסים ומחברות נמצא בבימ"ד לרבנים בניו יורק.

כל חדש

כל חדש שאלות ותשובות בהלכה, בדברים שהטכנולוגיה חידשה. בעיקר בדיני שבת, כגון: חשמל בהלכה לענין שבת, יום טוב והדלקת נרות חנוכה; נסיעה בשבת במכונית וברכבת; רכיבה באופנים מבאופנוע; פתיחת מטריה וסגירתה; הפעלת רדיו ושמיעתו; טלפון בהלכה לענין שבת, עדות, נדרים, הפילה, ועוד. למרות שחלק גדול מהנושאים הנ"ל, נדונו בספרות ההלכה של חכמי אירופה עשרות שנים יפני כן, במארוקו התעוררו שאלות אלו לראשונה בשנות הארבעים של המאה העשרים, שעה שהובאו חידושים אלו על ידי הצרפתים. מחמת חידושם והרכבם הטכנולוגי המורכב, התקשו רבים מהחכמים לפסוק ולהכריע בשאלות הללו. לרובם הגדול לא היו חיבוריהם של חכמי אירופה שדנו בזה. בספר זה השתמש המחבר בבקיאותו הגדולה ובספרייתו העשירה, לסכם את מה שנכתב בספרות ההלכה ובכתבי עת תורניים, סביב חידושים אלו באירופה ובמזרח. כדברי המחבר בשער הספר: ונתתי אל לבי לילך במשעול הכרמים - כרם ה' צבאות, לתור ולחפש בספריהם הקדושים ולראות כל דבר מה עלה בידם להלכה... ודין גרמא שראיתי ההלכה רופפת בדברים אלו. וכל אחד אומר אני אמלוך... ומורים התירא להמוני עם מסברת הראש בדברים שגדל איסורם מבלי לשקול הדבר בפלס החקירה... המחבר שלח בשנת תרצ"ו (1936) את הספר "כל חדש" לירושלים, לשם הדפסתו יחד עם חיבוריו "צאן יוסף" ו-"יבין לאחריתו". הספר נערך בדפוס סדר מלא ואף נשלחו למחבר גליונות להגהה, כנ"ל לגבי "צאן יוסף".

בחיבור מ"ר תשובות ומספור סימניהם הוא המשך לחיבורו "צאן יוסף" סימנים קיג-קנו. כי המחבר החליט,להופיסם יחד בכרך אחד, ואף ערך לשניהם מפתח אחד. חלק מהנושאים שנדונו ב"צאן יוסף" וב"כל חדש" חזר המחבר לדון בהרחבה בחיבורו "שארית הצאן". כתב יד של 'כל חדש' נמצא באוסף עמיתי אנדרה אלבאז בקנדה. עד כמה שידוע לי אין בידי המשפחה עותק מחיבור זה, וכתב היד לא היה לנגד עיני.

שארית הצאן

שארית הצאן תשובות שהשיב לשואליו בהלכה בכל ארבע חלקי שלחן ערוך, וכן בירורים הלכתיים שערך לעצמו, לאחר חתימת חיבורו "צאן יוסף" ומסירתו להדפסה, והוא מהווה המשך שלו. מכאן השם "שארית הצאן" "יען הוא שארית הנשארה מן צאן מרעיתי צאן יוסף.... החיבור גדול בהיקיפו, וכלולות בו תמ"ד תשובות שנכתבו בין השנים תרצ"ו-תשי"ט (1951-1936). התשובות ערוכות לפי סדר כרונולוגי ומחולקות לארבעה קבצים. בתשובות נשא ונתן עם חכמים ממארוקו, מתוניס ומאלג'יר ואף עם חכמי אשכנז. לשאלות ששאל רבי אברהם הלוי פינגורהוט מווארשה שכיהן ברבנות באלג'יר, מוקדשים בספר כארבע עשרה תשובות בנושאים שונים. וכן נשאל מרבי משה איזנביט רב באלג'יר בענייני החזקה הנהוגים במארוקו, השאלה כתובה במכונת כתיבה בצרפתית, את השאלה הדביק בספר ליד התשובה. בספר, תופשות מקום נכבד שאלות מתחומי התמחותו והתעסקותו של המחבר, כגון: בענייני טרפות וגיטין. בסימן רצא, כתב את הצעתו שהציע לפני הועדה שהוקמה על ידי מועצת הרבנים במארוקו לדון ולהציע איחוד במנהגי טרפות הנהוגים במארוקו, שהמחבר נמנה עם חבריה. בסוף קובץ ד, כתב מזכרת גטין. וכן נדונו נושאים רגילים ובעיות שהזמן גרמא כגון נשואין אזרחיים, תנאי בגט ובקידושין35; בדיקת זרע לאדם שאין לו ילדים36; אתנן זונה לביהכ"נ37, גילוח הזקן בתער38; בשר קפוא39; לימוד זכות על עולה שיורד מהארץ בגלל מצוקה כלכלית40; ארץ סיחון ועוג אם היא בכלל א"י41, חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואיהו מאחר שרובם מזלזלים בזה, אם יש להם על מי לסמוך, ומסיים תשובה זו42: זאת להודיע כי בר"ח כסלו שנה הנזכרת (תש"ה), הייתי בעיר מכנאס יע"א והרציתי הדברים לפני כמהר"ר יצחק אסבאג הי"ו שהוא בקי באיסור והיתר והיו דברי בפיו למתוק וענה אחריהם אמן, והעיד לי שקבלה בידם מן הראשונים נ"ן [נוחי נפש] שלא קבלו הוראת מרן [ר"י קארו] בזה ושותים חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואיהו היכא דלא חיישינן לתערובת דבר טמא דהטעם הוא משום תערובת. אנו נמצאים בשלבי הכנה לדפוס של הספר "שארית הצאן", ובע"ה נשוב לדון בו בשעת ההדרה.

כמשיב בהלכה

למרות שרבי יוסף לא כיהן ברבנות באופן רשמי, הרי עיון חטוף בתוך קובץ תשובותיו מוכיח שהיה לן בעומקה של ההלכה, וער לשאלות המתעוררות בחיי הקהילה ולבעיות שהזמן גרמא. התשובה הראשונה שנמצא בה תאריך כתיבתה, נתבררה על ידו בהיותו כבן עשרים שנה ונדרש לה מעצמו בלא שנשאל, כדבריו: שאלוני רעיוני לחוות דעתי קל"ה כמות שהיא, בהאי נדון ששמעתי שואלים את פי המורים... וכן נתתי ליבי לדרוש ולחפש בספרי שו"ת רבותינו הראשונים מה משפט התורה. השאלה דנה ביהודים מפאס המשרתים בחיל התחזוקה של המלך, ואשר מחמת המלחמה נאלצים לשהות בעיר מראקש זה שמונה שנים. מפאת המחסור במקום בבתי הכנסיות במראקש, ביקשו לבנות להם בעיר בית כנסת משלהם. חכמי מראכש עיכבו בידם בטענה, שיש תקנה בעיר האוסרת להקים בתי כנסיות פרטיים. לאחר משא ומתן הסכימו להניח להם לבנות בית-כנסת, בתנאי שיביאו פסק הלכה בכתב מחכמי הדור המתיר זאת, או לחילופין אם יסכימו לתת מהכנסות בית הכנסת ארבעים צ'ורו לקופת הקהל מדי שנה. בתשובתו דן רבי יוסף בשאלה מצדדיה השונים, תוך שהוא עושה שימוש נרחב במקורות משל הפוסקים, ראשונים ואחרונים. תשובתו נכתבה בשבט תרס"ג (1903), ומקיפה כשנים עשר עמודים גדולים.

שמעו של רבי יוסף כגדול בתורה, ושמע ספרייתו העשירה הגיעו למרחקים, ושאלות רבות זרמו אליו מן הציבור הרחב, מבני תורה ומרבנים מכובדים מפאס ומחוצה לה. גם רבנים מארצות סמוכות הריצו אליו את שאלותיהם. ולכולם ענה תשובות מפורטות. כמו כן נשא ונתן בהלכה עם חכמי הדור. להלן רשימה חלקית של החכמים אשר שאלו אותו ונשאו ונתנו עמו בהלכה, מהעיר פאס הרה"ג: רבי חיים דוד סירירו שהיה חברו ללימודים וכיהן כרב ראשי וראב"ד העיר פאס; רבי מאיר ישראל; רבי רפאל הצרפתי46; רבי מכלוף שרביט47. מהעיר קאזא בלאנקא - הרב משה חי אליקים, הרב הראשי וראב"ד.