יונה בוגלה

יונה נולד ב 1908 בוולקה, כפר יהודי שנמצא במרחק של חמישה ק"מ מהעיר גונדאר . הכפר נמצא בצד הכביש שמוביל מגונדאר לאסמרה. בשנה זו ד"ר יעקב פייטלוביץ ביקר בפעם השנייה אצל יהודי אתיופיה ולביקור זה התלווה אליו מי שהיה אחד מתלמידיו הראשונים ירמיהו גטה. כשהשניים עם מלוויהם הגיעו לכפר וולקה יונה ואימו בלטו רדה היו עדיין בבית נידה לפי המסורת היהודית העתיקה .

באותה תקופה בוולקה היו בין 30-40 משפחות. וולקה הייתה כפר של בעלי מלאכה, פקידי ממשל ואנשים מפורסמים באותה עת. 

בנעוריו היה רועה צאן ומאוחר יותר נכנס לבית ספר של אבא ברוק יחד עם כל ילדי הכפר ולמד קרוא וכתוב באמהרית. ב- 1922 ד"ר פייטלוביץ בא שוב לוולקה בפעם השלישית לביקור, הפעם הגיע בליווי פרופ' תאמרת עמנואל. השניים פתחו בית ספר בוולקה סמוך לבית הכנסת של אבא ברוק והתחילו ללמד את ילדי הכפר עברית בשעות הערב. בתקופה זו נוצר קשר הדוק בין יונה לפייטלוביץ . באותה שנה כשפייטלוביץ עמד לשוב לאירופה רצה לקחת עימו את יונה וביקש את הסכמתם של הוריו. יונה היה ילד בכור לאימו ורק בן 13. בנסיעתו זו פייטלוביץ לקח עימו ארבע ילדים יונה ואברהם(גטהון) מאיר נסעו לירושלים השלישי נשלח לשוויץ והרבעי לאיטליה.

בית ספר זה פעל בין השנים 1924-1936 ולאחר מכן נסגר כתוצאה מהכיבוש האיטלקי - צריך להזכיר כאן שקיסר הילה סלסיה שהיה באותה תקופה יורש העצר, תרם תרומה נכבדה להקמת בית הספר. למרות שבית הספר נסגר ולא נפתח מחדש עד לעלית שלטון הדרג. המבנה והמגרש שעליו הוקם בית הספר היה רכוש של יהודי אתיופה והולאם ב-1974. בבית ספר זה למדו צעירים ומבוגרים מכל חלקי אתיופיה וחלקם היו צאצאים של יהודים שהובאו מאזור אבורה ליד גונדאר ע"י קיסר מיניליק כשיסד את בירתו אדיס אבבה. יהודים אלה בנו את הארמון שנקרא עד היום על שם מיניליק ועוד כנסיות רבות בתוך העיר.

בתקופת שנות פעילותו של יונה הקשר עם העולם היהודי התרחב והתחזק. הוא עמד בקשר מכתבים עם מנהיגים יהודים בעולם ונציגי קהילות יהודיות שחלקם באו לבקר את העדה שהיתה מנותקת מהזרם היהודי במשך אלפי שנים. כל יהודי שהגיע לאתיופיה יונה גייס אותו לשמש שגריר ודובר של יהודי אתיופיה. עם השנים גם הלחצים למען העליה מאתיופיה התגברה . באירופה ובמיוהד בארה"ב הוקמו ועדי פעולה למען העליה.

במחצית שנות ה- 60 כשהפיתוח החקלאי החל במערב אתיופיה, יונה ראה בכך דרך לפתרון בעיות בנושא בעלות על אדמות שהיו קיימות מזה אלפי שנים . מאז שיהודי אתיופיה נוצחו במלחמותיהם ע"י מלכי אתיופיה במאה ה- 14, זכותם להיות בעלי אדמות נשללה בחוק והפכו לאריסים כך שנאלצו לשלם מיסים לשלטון המרכזי, לכנסיה ולבעלי האדמות. נטל המיסים היה מאד כבד ויונה האמין שהתפתחות החקלאית היא הדרך העיקרית לקידום כלכלי עבור בני עדתו. לאחר מו"מ בעלי האחוזות באזור ארמצ'והו - קרוב לגבול סודאן – הצליח להשיג שטח חקלאי רחב ותכנן לישב את היהודים שיסכימו לרעיון. ב-1968 החלה ההתיישבות באזור ארמצ'והו עם מספר חלוצים, הסתמנו תוצאות טובות ולמרות הקושי של המלריה היו הישגים טובים מבחינה חקלאית. ב1974 כשהשלטון הצבאי של דרג התחזק נוצר מצב של אנדרלמוסיה בכל האזור והיהודים כמו יתר המתיישבים האתיופים נטשו את האזור ושבו לבתיהם כך גם החלום לעצמאות כלכלית התנפץ.

מאז שיונה החל את פעילותו למען אחיו יהודי אתיופיה היחס של השלטון האתיופי היה תמיד עוין כלפיו כולל בתקופת דרג. שלטונות אתיופיה לא ראו בעין יפה את קשריו עם מדינת ישראל ומוסדות יהודיים בעולם ולא את פעילותו הממוקדת לטובת האזרחים היהודים בעיניהם הפעילות הסקטוריאלית שלו היתה פסולה. לא פעם יונה הוזמן לחקירות על ידי שלטונות אתיופיה הואשם ונחקר במשך חודשים , אך תמיד יצא כשידו על העליונה. גם באזור גונדאר היכן שהתרכזה עיקר פעילותו חיפשו דרך להפטר ממנו בדרכים שונות ואף היתה תוכנית לשים קץ לחייו כששרפו את הפנימיה שפתח בכפר ווזבה . ב-לילה של 24 לינואר 1958 מבקריו הנוצרים באו ושרפו את בית הספר ביריות. למזלו של יונה הוא לא היה באזור באותה עת וחוץ מהפנימיה שנשרפה ואבידות אחרות ברכוש לא נגרם נזק לאיש. מקרה זה הביא להחלטה להעביר את מרכז הפעילות לכפר אחר, אמבובר שהפך למרכז לפעילות חינוכית שבה התרכזו בעיקר מורים שחזרו מכפר בתיה.

בשנות ה- 70 חלו מספר שינויים :

עליית דרג לשלטון שהכריז רפורמה אגררית מצד אחד הוריד את העול של בעלי האדמות שהכביד על חיי היהודים שהיו אריסים במשך מאות שנים. מצד שני היהודים נפלו קורבן למלחמות בין הדרג לקבוצות מתנגדיו ה EPRP תנועה של סטודנטים לבין השמרנים כוחות תומכי האריסטוקרציה .EDU עשרות צעירים מצאו את מותם במלחמות אלה או הוצאו להורג ע"י דרג בבתי סוהר. מנהיגים רוחניים מורים ותלמידים עברו עינויים קשים בחשד לפעילות עויינת או פעילות ציונית וקשרים עם מדינה זרה.

 בעקבות פסק הלכה של הרבנים הראשיים לישראל והחלטת הממשלה בפעם הראשון בהיסטוריה של יהודי אתיופיה נפתחה העלייה . באוגוסט ובדצמבר 1977 בשתי טיסות של חיל האויר הישראלי עלו 121 עולים מאתיופיה. יונה היה חלק פעיל בארגון העלייה.

  

 ב-1979 יונה עלה לישראל עם אשתו ובתו. בנובמבר אותה שנה יונה הוזמן ע"י ידידים מארה"ב לבוא לכנס של ראשי הארגונים היהודים GA שהתקיים במונטריאל קנדה. ב- 15 בנובמבר נשא נאום מרגש בפני שלושת אלפים יהודים שהתאספו באולם הגדול של מלון מלכת אליזבט וביקש שתתקבל החלטה שמחייבת עליה מידית מאתיופיה. באותו ערב הועידה קיבלה החלטה לפעול מיד לעלית יהודי אתיופיה וכל הארגונים נתנו את הסכמתם להתגייס לנושא. שלא במקרה באותו יום גם ועדת עליה והקליטה של הכנסת  קיבלה החלטה דומה בירושלים.

ב- 1984 יונה ראה את הרכבת האווירית מסודאן. מבצע משה היה נקודת שיא בהגשמת חלומותיו. 30 שנה לאחר שהתפטר ממשרד החינוך האתיופי וחידש את פעילותו למען בני עדתו, סוף סוף ראה את הפירות של מאבקיו – כל הסבל של אותם השנים לא היה לשווא. הוא קיבל את פניהם של העולים בשדה התעופה, ביקר אותם במרכזי קליטה ניסה בשארית כוחותיו להטיב את תנאי קליטתם בתחום החינוך של הדור הצעיר ושל מבוגרים בתנאי הדיור, התעסוקה והכשרה מקצועית ובכל התחומי החברה. הוא נפגש עם ראשי המדינה, חברי כנסת, ראשי ערים ומוסדות שונים השתתף בכנסים ונשא הרצאות בכל מקום שנתבקש ועסק בהסברה ע"מ ליצור הבנה ושתוף פעולה בין העולים החדשים לאזרחים הותיקים. הוא נתן הרצאות על ההיסטוריה המפוארת בת שלושת אלפים שנה בגלות אתיופיה ועל התרבות העשירה של אבות אבותיו. הוא פעל למען קירוב הלבבות ולמניעת הפליה שיכולה להיווצר מחוסר הבנה. הוא תרגם וכתב מאמרים בעיתון, תרגם ספרי תפילה והגדה של פסח. את זמנו הפנוי הקדיש לאיסוף חומר על היסטוריה של יהודי אתיופיה והכנת מילון עברי-אמהרי שבכתב ידו המקורי מכיל כ- 1500 עמודים בשני כרכים עבים. יונה הצליח להגשים את רוב חלומותיו כשהיה עדיין בחיים. הצלחות אלה כמובן לא היו מתגשמות אילו לא היה לו את הגיבוי והתמיכה של רבים מבני העדה אנשים בכל הרמות השונות ידידים וחברים רבים בארץ ובחו"ל שנרתמו למאבקיו .