משפחת בן עטר

בשושלת היוחסין של משפחת הריב"ע מוזכרים שלשה דורות לרבי יהודה "בן המשכיל ונבון חסיד וכשר ועניו כה"ר יעקב ז"ל בן לאותו צדיק החכם השלם בחכמת האלהות חסיד ועניו כה"ר אברהם ז"ל בן איש חיל רב פעלים החכם השלם החסיד וקדוש ועניו כמהר"ר יעקב זצוק"ל". להלן פרטים על אבות המשפחה. רבי יעקב הא' מתואר "חסיד ועניו". נמנה על השו"ב הקבועים בפאס. נפטר בר"ח אדר ב' שס"ו (1606) ברעב שפקד את מרוקו. ר' שאול סירירו מספידו, בדברי הימים של פאס: דר"ח אדר ב' עלה אל האלהים איש חסיד וקדוש כה"ר יעקב ן' עטר ז"ל. גם הוא בעונות הרבים מת ממזי רעב אוי לנו שאיש כזה מת מיתה משונה כזו...". יתכן שממנו ירשו בני משפחתו את השררה על השחיטה בפאס. מבין בניו ידוע לנו רק בנו ר' אברהם. ואולם על ר' אברהם אין לנו הרבה פרטים, מהתוארים הנ"ל שבהם תואר, נראה שהיה בקיא בתורת הח"ן. מבניו של ר' אברהם ידוע לנו ר' יעקב הב'.

ר' יעקב הב' נולד בשנת שס"ו, השנה בה נפטר סבו. ויתכן שנולד אחר פטירת סבו ולכן נקרא על שמו. מבין בניו ידועים לנו ר' אברהם ור' יהודה. וממשפחת ר' אברהם התפרסם בנו ר' יעקב שהיה שו"ב מומחה. ידוע כי ר' יעקב רשם כל שאלה שהתעוררה בבית המטבחים ובצידה הפסק שנתנו חכמי העיר בראשות מוהריב"ע. לא פעם נזקק מוהריב"ע לרשימותיו של ר' יעקב והסתמך עליהם בפסקיו. כמו כן נשאל בענייני טריפות והשיב. הוא נשאל מאת ר' אהרן צרפתי מסאלי על מנהגי פאס בבדיקת הריאה. ר' יעקב סיכם את כל המנהגים בתשובה ארוכה בת מ"ו סעיפים, ומסיים תשובתו: "והשמר פן תוסיף ותגרע במנהג אשר כתבתי לך בדין בועא וסירכה בריאה, כמה הרבה מדינות נכשלו בה. ומה שכתבתי הוא האמת. והקריתי הכל על מורינו שיחיה אדוני דודי כמוהר"ר יהודה בן עטר נר"ו ואחר כך כתבתי".

בשעה שעקר רבי יעקב אבן צור למכנאס העתיק תשובה זו וכך כתב: ולכן העתקתי תשובת הרב יעקב הנז' ז"ל ולהשתמש בה. כי הוא היה טבחא דמתא קבוע על פי בית דין בפאס". ר' יעקב בן עטר היה חתנו של רבי וידאל הצרפתי. הוא כיהן ברבנות בעיר תאזא. בידי ר"י בן נאים היה קונטרס שאלות ששאל בהיותו בתאזא למוהריב"ע והתשובות שקבל. אחר כך חזר לפאס וכיהן כשליח ציבור בביהכ"נ הנקראת על שם רבי סעדיה בן רבוח. לדברי ר"י בן נאים הגיע לזקנה מופלגת ונפטר בשנת תרעב (1722).

ענף אחר ממשפחת אבן עטר חי בתקופה זו בעיר סאלי במארוקו. ובו שימשו תורה וגדולה במקום אחד. מתוכו יש לציין את רבי חיים בן עטר הזקן ואת נכדו הנושא את שמו מחבר פירוש "אור החיים" על התורה. בפסק בענין בית הכנסת הנקראת על שם אולאד בן עטר בעיר סאלי, כתב הרב יעב"ץ: "ודילמא על שם אבותיהם שמעולם לא קנו כלום אלא על שם שהיו אנשים גדולים ועצומים וכל הבית נכון עליהם ובפרט החכם השלם זקן שקנה חכמה כה"ר חיים ז"ל שהיה אדם גדול וראש ישיבה באותו בית כנסת.." נכדו ר' חיים נמנה על תלמידיו. ובהקדמתו לחיבורו "חפץ ה'", מתאר את סבו כדלהלן: ישבתי ללמוד לפני מורי ורבי הרב המפורסם אדוני זקני מורי אשר נודע בשערים שמו המופלג החסיד כמהר"ר חיים בן עטר זלה"ה אשר מימיו שתיתי באר מים חיים ובין ברכיו גדלתי ובחיקו שכבתי מיום היותי לשאוב מדרכיו הטובים. ומרוב חסידותו אני אומר שלא עבר עליו חצי לילה בשינה. אפילו לילי תמוז, מלקום ולספוד כאשה אלמנה על חרבן בית אלקינו בבכי גדול, ולהשלים הלילה בתלמוד, עמי אני ע"ה [עבד ה'] וכיוצא בי מיוצאי חלציו...

רבי יהודה היה בין החכמים שכתבו הסכמה לר' חיים על ספרו "חפץ ה'". על רבי חיים מחבר "אור החיים" כבר נכתב רבות. ולכן לא נרחיב עליו את הדיבור פה. חמיו של רבי חיים הוא ר' משה בן עטר, תלמיד חכם, תומך בלומדי התורה ובעל אמצעים. הוא התפרסם בתקופת כהונתו כנגיד על הקהילה היהודית בסאלי. אין קירבה משפחתית בין הענף בסאלי למוהריב"ע. מהאמור לעיל יוצא כי רבינו מוהריב"ע, היה הראשון מבני המשפחה, אשר כיהן ברבנות ובדיינות, ובכוחות עצמו זכה לתפוס את המקום הראשון בעולם ההלכה. יש לזכור כי המדובר במקום שנהוג בו כי הרבנות עוברת בשררה ובירושה. דבר המוכיח כי לחכמי דורו היה ברור כשמש שהוא משכמו ומעלה באישיותו, בגדולתו בתורה ובמידותיו הנעלות.

רבי יהודה ובניו

רבי יהודה נולד בעיר פאס. אין לנו ידיעות על תקופת נעוריו. הוא למד לפני הרבנים ר' וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. בצעירותו התמסר ללמוד תורה וללמדה לאחרים. ולצרכי פרנסתו למד את מקצוע הצורפות, ושמו יצא לתהילה כצורף זהב מומחה, העושה מלאכתו בנאמנות בין ליהודים ובין לגויים. עד היום נמצאים בידי ערבים מיוחסים בפאס, טבעות ונזמים שמסורת בידיהם שהם מעשה ידיו של רבי יהודה, תכשיטים אלה יקרים מאוד בעיניהם ומשמשים להם כקמיע מומחה. ואולם רבי יהודה עשה את לימודו עיקר ואת עבודתו טפל סיפרו עליו שמדי בוקר היה פותת את חנותו, וכשהיה מרויח שיעור פרנסת אותו היום, היה קם, סוגר את חנותו והולך לבית המדרש. נראה שנמנה על שו"ב מתא, מכח השררה שהיתה בידי משפחתו.

בשנת תנ"ח התמנה לדיין ובשנת תס"ד לראב"ד תפקיד בו כיהן יום פטירתו בי"ט סיון התצ"ג (1733). גם לאחר שנתמנה לדיין וראב"ד, הקפיד להתפרנס מיגיע כפיו וסירב ליהנות מכספי צבור. למרות שפרנסתו לא היתה בריוח, שכן רוב זמנו היה מקדיש לעבודתו הציבורית, אף שהוטל עליו לפרנס לא רק את בני משפחתו אלא גם את משפחת בנו רבי עובד. מבין בניו נזכר רק בנו ר' עובד וכנראה היה בן יחיד או בן יחיד בין בנות.

רבי עובד עבד כסופר סת"ם, כתב ספר תורה לרבי שאול ישועה אביטבול ובשנת תקמ"ו התחייב לכתוב ספר נוסף. מכאן שחי לפחות עד לשנה זו. ונמנה על השוחטים מכח השררה. הוא כתב הקדמה לספרו של אביו "מנחת יהודה". מבניו ידועים ר' אברהם, ר' יהודה ור' רפאל דוד. על ר' אברהם אין בידינו פרטים.

ר' יהודה נמנה על דייני העיר והוא חתום עמהם בהרבה פס"ד בשנים תקנ"ב- תק"ע. נראה שכיהן כראב"ד, בקונטרס שחיבר, "זכרון לבני ישראל" תיאר את הסבל שהיה מנת חלקם של יהודי פאס בשנים תק"ן-תקע"ב (1812-1790), בהם ימי שלטונו של הצורך אליאזיד. בשנים אלו הוגלו יהודי פאס לקצבא דזירארא ושם נאלצו לשהות עשרים ושנים חודשים. בתקופה קשה זו היה רבי יהודה מדברי העם וממנהיגיו. רבי יהודה. עשה מאמצים רבים לגייס מתנדבים לקבור את המתים, הואיל ובית הקברות היה מרוחק ואנשים פחדו לצאת ללוות את המת ולקבור אותו. הוא בנה מקוה טהרה, כדי להקל על נשי ישראל שהיו נאלצות לטבול בנהר, מקום שהיה פרוץ לגויים עוברים ושבים; הוא הנהיג לתקוע בשופר בכל ערב שבת, כדי להודיע לצבור על כניסת שבת ולהזהירם שיפרשו ממלאכה. כמו כן זירז את העם על שמירת שבת, ונוהג היה לעמוד בערב שבת בשער העיר, כדי לעצור בעד הנשים היוצאות לשאוב מים. בשריפה שפרצה בשנת תקנ"ב איבד רבי יהודה כמה מספריו. מבין בניו מוזכר בנו ר' עובד.

הבן רפאל דוד אין לנו ידיעות רבות אודותיו. הוא כיהן בדיינות. וחתום עם ר' יהודה אחיו על פסקי דין עם חכמי העיר.

היחסים בינו לבין בני דורו

יחסו לרבותיו וחבריו

רבי יהודה הגה אהבה רבה לרבותיו. גם בהיותו כבן חמישים שנה, דיין וגדול בתורה, הרבה לשמשם ולשרתם, באחת מתשובותיו שכתב סביב שנת תס"ד הוא מציין "והוי ידוע שכמעט כל היום אני כלוא בבית מורי שיחיה לשמשו. ואוי לי מצרתו, כי בעונותי מסוכן הוא. ואלהינו מרחם מחיה מתים במאמרו הוא בעל היכולת ובידו נפש כל חי, יעלה לו ארוכה ומרפא, כי אליו נשאתי עיני". מעשים שראה ושמע אצל רבותיו שימשו לו מקור נכבד לפסקיו. מתוך תשובותיו ניכרים יחסי כבוד והוקרה הדדית ששררו בינו לבין חבריו חכמי הדור במארוקו, בני גילו, גדולים וצעירים ממנו. ראויים לציון מיוחד יחסיו עם חכמי מכנאס האחים רבי משה ורבי חביב טולידאנו ועם חכמי צפרו ובמיוחד עם רבי משה בן חמו ובנו רבי ישועה. גם עם חכמי ארץ ישראל קשר רבי יהודה קשרים, הוא עמד לימין השדרי"ם ועזר. להם להצליח במשימתם. על קשריו עם רבי משה ישראל למדנו ממכתבו של זה ליעב"ץ בו הוא מביע צער על שלא כתב לרבי יהודה: "ומעתה למורינו הרב המובהק כמוהר"ר יהודה אבן עטר יהא שלמא רבה ואל ישית עלי חטאת שלא ייחדתי אליו הדבור כי קצור קצרה ידי לפי שעה". עם ר"מ ישראל בא במשא ומתן של הלכה. ר' משה חאגיז, במלחמתו נגד נחמיה חיון, פנה לגדולי ישראל מארצות שונות שיתיצבו לימינו, וביניהם פנה גם לרבי יהודה.

יחסו לתלמידים: כאמור התמסר רבי יהודה ללמוד תורה וללמדה לאחרים. ובהיותו כבן עשרים ושבע, כבר זכה להעמיד תלמידים רבים, גדולים בתורה וביראה. כהוקרתו לרבותיו כן היתה חיבתו ודאגתו לתלמידיו. בשנת תמ"ד (1684) שעה שנוכח לדעת כי תלמידיו הגם שמילאו כריסם בש"ס ובפוסקים, אינם מסוגלים להופיע בפני ציבור בדרשות ובנאומים, לקח על עצמו את המשימה ללמדם את תורת הנאום והדרוש. לשם כך היה נוהג לאסוף אותם בכל שבת בשעת המנחה. היה הוא דורש ראשון בפניהם בפרשת השבוע, ואחריו מדי שבת היה דורש אחד מהתלמידים. דרשות אלה שדרש לפני תלמידיו כינס בספרו "מנחת יהודה". להלן קטע מהקדמתו לספר:

... כי בעוד כפתי רעננה בימי חרפי מקדמוני, בי דיבר רוה ה', בשתי שומי כל ימי ושני לבי ומעייני, לאחוז ולתפוס בשתי ידים במלאכתי מלאכת שמים בלימוד התלמידים, נאהבים ונחמדים כפרים עם נרדים ופרחים ושושנים אל פני חונים. ואשית לי עדרים עדרים נאוו לחייהם בתורים. מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה ומהם בעלי תלמוד היה להם למנה, ולהג הרבה יגיעה בפוסקים. מים עמוקים, והדברים עתיקים מימים על שנה עמהם, עד' נוגה אור עליהם. יעזר משדי היה לי וכל נטיעותי אשר נטעתי לי עשו פירות ותשלחנה פארות, וערוגות מטעי אוהבי וריעי, יצא פרח ויצץ ציץ... ואפן ואראה והנה טוב בעיני אלהים ואדם, לחנכם ולהדריכם ולעודדם,      למען תהיה תורת ה' בפיהם, ותפקחנה עיני דעתיהם. והיה מדי שבת בשבתו, בעת רצון שעת המנחה, כאשר יאספו כל סדר בגילה ושמחה, זאת אעשה למו להקים בחריקאי אחד מהם, איש יומו לדרוש עמן סדר היום להם, להישיר כחם להתחזק ולשון עלגים תמיהים צחות, והיה בעיניהם למשאות וארוחות...

מדבריו שומעים אנו על מסירותו הגדולה ועבודתו ללא ליאות, ימים ושנים למען הפצת התורה; על שכבר בצעירותו עלה בידו להעמיד תלמידים רבים בקיאים במקרא, בש"ס ובפוסקים; על דאגתו ואהבתו הרבה לתלמידיו, כי לבד מהרבצת תורה בהם, פעל גם לשפר את הופעתם בפני הקהל, כדי להגדיל את השפעתם והוקרתם בעיני הציבור.       אכן כבר אמר החכם מכל האדם: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט) תלמידיו גמלו לו כפליים בהוקרה, בהערצה ובאהבה. הם היו קנאים לכבודו ולא מחלו על כל פגיעה בכבודו - ולו הקלה ביותר, הן בחייו ועל אחת כמה וכמה לאחר מותו. למרות שמוהריב"ע עצמו היה צנוע ומוחל על כבודו, ומעולם לא חס ולא הקפיד על כבודו. ויעידו על כך מעשה שהיה שרבי יעקב אבן מלכה נמנה על תלמידי מוהריב"ע, הוא היה חריף מטבעו, ושימש כספרא דדיינא בביה"ד של רבו. הואיל וסופרי ביה"ד בפאס היו תלמידי חכמים, סמכו עליהם הדיינים שינסחו את פסקי הדין לאחר שמסרו להם את עיקרי הדברים. פעם אתת העז רבי יעקב לשנות את ניסוח פסק הדין, שסבר שפסק הדין צריך להיות שונה. כשהגיש הפסק לחתימה, הרגיש מוהריב"ע בשינוי ושלא כנוהגו כעס עליו. ומשום יראת הכבוד שהגו לו תלמידיו, לא יכול היה רבי יעקב, במשך תקופה מסויימת להראות לפני רבו. להלן ציטוט מדברי רבי יעקב באיגרתו ליעב"ץ בה מנסה להצדיק את מעשהו זה: ,,וזה הטעם שלא כתבתי כדברי הרב נר"ו במסקנת הדברים. והרב נר"ו בראותו מה שכתבתי, הקפיד עלי קפידה גדולה ושינה מדתו וכעס עלי שלא בפני כעס גדול [ההדגשה שלי מ"ע] ועדיין לא נתראיתי לפניו מהיום ההוא. ואז נטה קו על מה שכתבתי וכתב בידו.. [מסיים רבי יעקב] וכבוד הרב מורי אענדנו עטרות כי חייב לו מורא וכבוד ומפני שמו הגדול נחת אני..

כאשר רבי יעקב שנה בתופעה זו הוצא נגדו פסק המתיר לו לשמש רק בתור בורר במקרה שהצדדים מסכימים לכך, ולא בתור פוסק על-פי הדין לאחר פטירת מוהריב"ע החריף פולמוס זה בינו לבין חבריו-תלמידי הרב, אשר לא נחו ולא שקטו עד אשר הוציאו על רבי יעקב צו גירוש מהעיר. וכל זה על אשר העז לזלזל בכבוד הרב:    גם רבי יעקב אבן צור שהיה עצמאי ביותר, ולא נמנה על תלמידי רבי יהודה המובהקים, ראה עצמו כאחד מתלמידיו ולא העז לחלוק על דבריו אלא במקרים בודדים, וגם זה מתוך הכנעה ויראת כבוד גדולה. הוא נתן ביטוי ליחסו לרבי יהודה במעשה שהיה. אחד הנידונים לפניו, הלך וסיפר כי היעב"ץ פגע בכבוד אביו של הנידון ובכבודו של רבי יהודה. משהגיעו הדברים לאזני היעב"ץ, נרתע ונרעש ופנה לחכמי צפרו, שכנראה נכחו במקום, ובקש שיבררו ויכתבו גופא דעובדא. ובאיגרתו הוא כותב:... אבל לגבי אביו.. על זה איני מקפיד כנז"ל. אמנם על מה שהוציא עלי שם רע במה שנוגע לכבוד הרב גדול הדור דא עקא... ודאי צריך לברר האמת לבל ישמע ח"ו שאני נוגע בכבוד אדם גדול עצום ורב שלמדתי לפניו תורה.