קווים לדמותו של מרן המחבר

טרם הגיע העת לשרטט קווים לדמותו של מרן המחבר שליט"א, לתולדותיו, פועליו, והליכותיו בקודש, הנהגתו עם צאן מרעיתו ומנהיגותו (ראה בהרחבה להלן במבוא להגר"ש בנו). אנו ננסה להעלות קווים כלליים כפי שהם משתקפים מתוך חיבוריו הנזכרים, בהם מתגלה טפח מאשיותו, הידוריו אחר המצות, הליכותיו, יראת חטאו והנהגותיו בקודש.

ת פ י ל ה ו ב ר כ ה

 משחר ימי עלומיו ועד לימים אלה ימי זקנה ושיבה, הוא מכהן בשליחות ציבור בכל ימות השנה: שבתות, מועדים וימים נוראים. תפילתו תמיד בכוונה גדולה, סדורה ושגורה בפיו, מלה במלה כמונה וכסופר מרגליות. משום כך נמנע מלהתפלל תפילת מנחה וערבית במסיבות של חתנים, בר מצוה וברית מילה: "יען אז אין המוח זך ומיושב היטב לכוונת התפילה כראוי" (פ"ש, תפילה ח). על אף שבכך הם מזכים בתפילה את ציבור המוזמנים. עמידתו בתפילת שמונה עשרה, תמיד איתנה ללא שום תנועה, כפי שראה שנהגו חכמי הדור שקדמוהו "בימי חרפי כמה פעמים הייתי מתפלל בבית הכנסת של הרה"ג כמוהר"ר רבי שלמה אבן דנאן זלה"ה וזיע"א, גם הייתי מסתכל בו וראיתי שלא היה מתנועע כלל בתפילתו אלא היה נדמה לי כעמוד ברזל" (פ"ש, תפילה י). בקיאותו הגדולה בשיטות השונות בדיני ברכות, וזהירותו לצאת ידי כולם, כדי שלא יכנס לבית הספק של ברכה שאינה צריכה או ברכה לבטלה. ניכרת בסימן א, בדיונו בדבר ברכת הדבש שנוהגין לאכול עם התפוח בליל ראש השנה:     מה טוב לי מנהגי שאני נוהג בביתי, שבתחילה מברך ברכת המוציא ואח"כ מברך ברכת בורא פרי העץ על הענבים לבנים, ובזה אני מכווין לפטור כל    פירות העץ העתידים לאכול אח"כ. ושוב אני מברך ברכת בורא פרי האדמה על המואזי"ש (=בננות) ומכווין לפטור כל פירות האדמה הנאכלין בתוך הסעודה לסימן טוב. ושוב אני לוקח סוכריות ומחלק למסובין ומברך עליהן ברכת שהכל נהיה בדברו, ובזה מכווין לפטור את הדבש....

ומסיים: "ובזה יהיה לבו בטוח משום שגיאה ומכשול בברכות, שהם העומדים ברומו של עולם ובזה יזכה לכל הברכות ממקור הברכות". ביום שמחת תורה, רגילים כל הציבור לעלות לספר תורה גדולים וקטנים. כנראה כדי להקל מטורח הציבור, נהגו להעלות הקטנים בקבוצות של שבעה שבעה, כאשר המבוגר שבקבוצה מברך בקול רם והשאר מברכים איתו בלחש. מחשש לברכה לבטלה, הוא הנהיג שרק אחד יברך והיתר יענו אמן. כמו כן בפורים מחשש להפסק, נהג לומר ארור המן לאחר ברכת הרב את ריבנו (פ"ש, תורה, א).     

החכם הזה לא בטל ממצוה כלל בחייו גם במותו, שכמו שהיה מחזיק בה בחייו לעמוד לסגור החנויות לכבוד שב"ק, כן סוגרו לכבודו בערב שבת שבו נפטר. וברוך משלם שכר טוב ליראיו, וכן היו אומרים רבים מבני קהלינו.

ראה קורא נעים כמה היתה עירינו זאת פאס יע"א, מליאה לה תורה ויראת אלהים, כערוגה מליאה, כשושנה באביב. וזה מופת ודוגמא, שפעם אחת בעוד החכם הנז' בילדותו, והיה מחזיר ומסבב על החנויות כדרכו לבטלם ממסחר כלמודו, כשהגיע לסוחר אחד, השיבו בבקשה לעבור על אחרים והבטיחו לסגור תיכף. הוא הלך אצל אחרים וחזר ומצאו עדיין עוסק במסחר כמעשהו בחול. ועוד השיבו כבראשונה באופן שחזר אליו פעם שלישית, והשיבו בגערה ובעזות. ואז הלך לביתו ביגון ועצבון כי הקל בכבודו, ואביו הצדיק מר ניהו רבה הדו"מ מו"ה יהושע זצ"ל, ראהו עצב, והוא לא הגיד לו כלום. ושוב לא הבליג על יגונו, והוליך הדברים לפני מוהרר"פ זצ"ל הנז', אז הרב חגר מעוז ולבש מעילו, ויצא לקראת בעל החנות ונידהו והפקיר את סחורתו. ונכנסו היהודים במאמרו ובזזו מסחורתו. ונשאר כל שב"ק בנדויו, עד מוצאי שב"ק שבאו קרוביו ובני משפחתו והתנפלו לפני מוהרר"פ, והשיבם שלא יתירו עד        שילך לפני מוהר"א הנז' וימחול. וכן היה, ומחל לו החכם הנז' ואז התיר נידויו.

ראה כמה היתה כתר התורה מרומם ונעלה במחז"ק פאס, נוכל לומר על העיר הזאת לא זזה שכינה מכותל המערבי - מצפון המערב. ואחריו לו קם כמוהו, ולהבדיל בין החיים בנו הגדול שהחזיק במצות אביו, הוא ידידי הרב הדו"מ מו"ה ידידיה הי"ו, הוא מסבב על החנויות בשכונת היהודים לבטלם ממלאכה וממסחר, בלשון רך ובפנים צהובות כדי לשמוע לקולו, ה' יאריך ימיו בטוב ובנעימים אכי"ר (נוהג בחכמה, עמו' רט).

בליל מוצאי פסח היה מנהג בית אביו למהר לאכול חמץ, כדי לעשות היכר והבדלה בין הזמן האוסר מהתורה באכילת חמץ לבין הזמן המותר. מנהג שיש לו רמז בתרגום יונתן: 'עד יומא דעשרין וחד ברמשא דעשרין ותרין תיכלון חמיצא'. מסופר גם על הגר"א זצ"ל שנהג כך ובליל מוצא חג הפסח, היה מבדיל על כוס שכר חמץ.(פ"ש, פסח, ב).

א י ס ור ו ה י ת ר

כנצר למשפחה מיוחסת, מכח השררה, היה זכאי רבי ידידיה לשרת כשוחט ובודק. לפני התמנותו לדיין כיהן כשוחט ובודק בפאס. הוא היה בקי בשחיטה ובדיקה בהלכה ובמעשה. בסימן ו, התמרמר בין היתר על רמת השכלתם של השוחטים בימינו: כל מי שיודע לפתוח ספר הולך ולומד הלכות שחיטה מסימן י"ז עד סימן כ"ט, ולוקח רשות מחכם והולך לשחוט ולומדים הלכות שחיטה כלומדם מזמור תהלים אין שכל אין הבין... מה שהוא נגד דתינו הקדושה, שלא יוכלו לעסוק במלאכה זו מלאכת שמים רק ת"ח יראי ה' וחושבי שמו כי להם יאתה. ורבני הדור אינם שמים לב על זה ומעלימים עין, ה' הטוב יכפר בעדם.... ובפרט בדבר שנשמת לאום היהודי תלוי בו...

ובתשובה לבנו רבי אהרן שליט"א בענייני סירכות, לאחר שנשא ונתן בנושא במקורות ההלכתיים הוא כותב: ואמנם כל זה להלכה דוקא ולא למעשה, דלמעשה צריך עוד להתיישב בדבר, שבענינים אלו שבהם רוח היהדות תלוי, אין למהר ואין ראוי להקל כל כך, זולת בהפסד מרובה ובבהמת ישראל ובבודק ירא ה' מרבים...ואתה בני אלהים יחנך הוי זכור מ"ש התנא הוו מתונים בדין, מאמר הקדוש הזה אל ילוז מבין עיניך שמרם על לוח לבך, וכאשר בא דין לפני לאסור או להתיר וכו' ממש אני רואה ומדמה גהינם פתוחה תחתי...(סימן ט).   

וכן בתשובתו להגר"ש משאש שליט"א, (סימן י) בדבר איסור בשר קפוא לבישול, מדין בשר ששהה שלשה ימים בלי מליחה הוא כותב: "דיותר שיש לחוש לממונם של ישראל יש לחוש לנפשותם שלא לטמאם ולטמטמם..." דברים המורים על זכות נשמתו ואצילות רוחו, לבד מיראת חטאו הגדולה.

רבי ידידיה, נחשב למוהל מומחה בעיר והוא רץ, שש ושמח להכניס כל אחד מילדי ישראל לבריתו של אברהם אבינו, זכה לקיים מצוה זו במאות רבות של ילדים חינם אין כסף של כמנהגם של אבותינו ורבותינו מדורות עברו. מרוב הידורו אחר המצוות, השתדל לזכות בשלש מצוות בעת ובעונה אחת "למול, לפרוע ולהיות סנדק" (פ"ש, מילה, ג).

כ ד י י ן

רבי ידידיה, עוד בהיותו צעיר לימים נבחר לכהן פאר ברבנות. בהתחלה בעיר ואדזאן, בה שרת כארבע שנים. בהנהגתו ובמנהיגותו, זכה להתאהב שם שמים על ידו. הוא זכה לכבוד ולהוקרה מצד כל בני הקהילה, ביטוי לכך ניתן למצוא בשיר שחובר לכבודו, על ידי רבי אהרן אלמאליח (ראה נספח). איזכור לתקופה זו בתשובותיו סימנים ח ויד. אחר כך הוזמן לשוב לעיר פאס ולמלא מקום אבותיו ברבנות. בהתחלה כחבר בית הדין ואח"כ כרב ראשי וראב"ד, זה למעלה מחמישים שנה.

על אף היות רבינו מיראי הוראה בעניני איסור והיתר, הרי בשעה שישב לדון אזר כגבור חלציו, לפסוק את הדין ולהכריע ההלכה בבעיא שלפניו. הן בדינים שבין איש לאשתו והן בדינים שבין אדם לחבירו. את פסקיו והכרעותיו, הוא מבסס על פי ספרות ענפה: ראשונים ואחרונים עד לרבני דורו. הוא מרבה לצטט בהערצה ובהוקרה את מו"ר הרה"ג רבי שלמה אבן דנאן זצוק"ל, אותו הוא מכנה "גאון עוזינו מארי דאתרין" ומצטט מתוך חיבוריו ומתוך כתביו (נראה פנקסי בתי הדין). הוא משתמש במסורות פסיקה מפי השמועה, מפי הרה"ג רבי אהרן בוטבול זצ"ל ומפי הרה"ג רבי מאיר ישראל זצ"ל. לאחרון המחבר נחשב כתלמיד חבר. שימוש נרחב הוא עושה בתקדימים שבפנקסי בתי הדין שבפאס, הוא מזכירם בשם חוברת המשפטים יש איזכורים וציטוטים מששה חוברות- פנקסים. על חלק ניכר מפסקיו הוגש עירעור לבית הדין הרבני הגדול במארקו, בית הדין דחה את העירעור וחיזק את פסקיו והכרעותיו. כמו כן הוא מרבה להשתמש בספרייתו העשירה שכללה כתבי-יד רבים, בתוכם חיבוריהם של חכמי המשפחה. ספריה שעברה במשפחה מדור לדור, כאשר כל דור מוסיף בה נדבך מהספרים שהגיעו לידיו. להלן חלק מהכתבי יד הנזכרים: מנחת זכרון, ומשפט אביונים (סי' מב); תולדות אהרן (פ"ש, אישות ל, מורדת א), ציון במשפט (פ"ש, בנים, ג); קופת הרוכלים (סימן כד), משפט האורים (סי' לו) כולם להרה"ג מו"ז רבי ידידיה. שיירי מצוה להרה"ג רבי אברהם מונסונייגו זצ"ל פ"ש, (סגולה, י) ; קיצור משכנות הרועים (פ"ש, בכור, ד), ברית כרותה להרה"ג ר, אברהם הכהן (סימן יג), וחיבורים נוספים שבינתיים יצאו לאור, סדר הגט לרבי אהרן בוטבול (לא הזכרתי כל הספרים ולא כל המקומות בהם הוזכרו), ועוד.

עם חדירת התרבות הצרפתית למארוקו, חלה התרופפות גדולה בחיי הרוח, נבעו פרצות רבות בחומת הדת וכן התעוררו בעיות קשות בדיני אישות. החינוך היהודי-המסורתי, הלך והתדלדל ואת מקומו תפס החינוך המודרני, באמצעות בתי ספר של חברת כל ישראל חברים. חינוך זה, היה בו הרבה מיפיפיותו של יפת, אך הלך והתרחק מאוהלי שם. הוא משך אליו ילדי רוב מניינה ורוב בניינה של הקהילה היהודית במארוקו. כי ההורים ראו בחינוך בכי"ח, אמצעי להבטחת פרנסה לילדיהם, כי בוגריו היו משיגים עבודות מכובדות, קלות ונקיות. מעטים חשו בסכנה הטמונה בחינוך זה, לעתידו של העם היהודי בכלל ולחינוך לחיי תורה ומצוות בפרט. בין הבודדים האלה נמנה רבי ידידיה, אשר הגלה את בניו למקום תורה, עד צרפת הרחוקה, דבר שהיה כרוך בקשיים מרובים, רגשיים וכספיים, מה גם בתקופה קשה וסוערה. ובלבד שיבטיח המשך שושלת המשפחה, כאכסניה של תורה ויראה. בעקבות הפרצות שנבעו, יזם הרה"ג רבי שאול זצ"ל את ייסוד מועצת הרבנים, אשר תתכנס מדי פעם לדון בבעיות שנתעוררו ובפתרונן, לבצר את חומת הדת ולחזק את החינוך היהודי המסורתי. נערכו ששה כינוסים בין השנים - תש"ז - תשט"ו (1955-1947). נדונו בהם נושאים רבים והתקבלו החלטות ותקנות רבות. (על הכינוסים, הדיונים וההחלטות, ראה מ, עמאר, המשפט העברי בקהילות מרוקו, ירושלים תשמ"א) רבי ידידיה נמנה על הרבנים אשר נבחרו להשתתף במועצת הרבנים. השתתף בכל הכינוסים הוא מזכירם בתשובותיו וכן סימן ל, הדן בחליצת יבם שרגלו עקומה, הוא כתב כחוות דעת לשאלה שהועלתה בכינוס על ידי הרה"ג רבינו שאול אבן דנאן זצוק"ל. כמו כן סימן מו, הדן בירושת הבנות ובסמכות של חכמי דורינו לתקן תקנות בעינייני ירושה בניגוד להלכה. נכתב כחוות דעת להצעה שהועלתה בכינוס הרביעי, לתת שהבת הנשואה תירש באביה ובאמה חלק מה עם הזכרים או עם הזכרים והנקבות שאינן נשואות. דעתו של רבי ידידיה היתה כדעת המיעוט שסבר שאין סמכות לחכמים בזמנינו לתקן תקנות בניגוד לדין תורה. הוא האריך לנמק את דבריו ובין היתר כתב "חלילה לחכמי ישראל לאפוכי מטרתא דבמקום דליעבד תרעא לדרתא כמ"ש התנא בפרקי אבות ועשו סייג לתורה, ניתי אנן ונעביד חורא לגנבא". גם הרה"ג ישמ"ח עובדיה זצוק"ל לא היתה דעתו נוחה מן ההצעה וכן הרה"ג רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל התנגד להצעה. יתירה מכך, רבי ידידיה היה נזהר שלא להיות נוכח בצוואות שנועדו להעביר הירושה ממי שמגיעה לו מדין תורה. בסימן מז, בתשובה לחבר שבקש ממנו למצוא לו דרך בה יוכל לתת לבתו כאחד הבנים, הוא כותב: "דע ידידי אני מונע עצמי מבוא בדמים מלהזדקק בעניינים כאלה ומתרחק מהם כמטחוי קשת..." בעקיפים הוא מטיף לו מוסר ומצטט לו מה שכתב הרב היעב"ץ:

באגב אמרתי לגלות אזני ידידי, במה שמקובלים איש מפה איש עד רבינו הגדול כמוהריב"ץ זלה"ה זיע"א. דרוב שטרי צוואות הנגבים בב"ד, אף שנעשים ומסתדרים ע"י רבנים גדולים אדירי התורה. בבואם למשפט רובם נופלים ובטלים, מחמת דבר קטן כל שהוא. ומאלה שכותבי אותם נהירין ליהו משבילי עירם ומכותלי ביתם, אלא שמן השמים המה נכשלים בשעת הכתיבה בדבר קטון עד מאד, הראוי לבטל השטר, כדי שלא תתבטל נחלה דאורייתא. וזה הוא מעשים בכל יום, אלה דברי אלקים חיים, וראויין למי שאמרן.