מחידושיו בהלכה 

תכלת בציצית

ידועה חקירתו של הגאון בעל התורות אמת או"ח סימן ראשון מדוע לא נעשה בזמן הזה ציציות מקלא אילן היות ואין לנו היום תכלת, ממילא יהיה קלא אילן במקום תכלת לזכר למצוה, וכמו שתפילה במקום קרבן ומצה במקום קרבן פסח, אבל לא הכריע בזה להלכה. ועיין שם בשו"ת מים חיים סי' ו' שהוסיף להתיר בקלא אילן ואין לחשוש שמא יבנה ביהמ"ק וימשיכו בקלא אילן משום שלא בבית המקדש תלוי הקלא אילן אלא במציאת החילזון. ועיין באוצר המכתבים שהקשה כמה קושיות על שאלתו של התורות אמת.

בענין שיעור  מ' סאה  במקוה לאשה גדולה מאוד שלא  מספיק לה

בתורת אמת (כאן) שהעיקר קרא של ורחץ את בשרו במים הוא מים שכל גופו עולה בהם וקשה מנ"ל לחכמים לקבוע מ' סאה שיאמרו כל אחד לפי גודלו צ"ל שמ' סאה הלכה למשה מסיני ולמעלה ממנו אין שיעור, וכתב התו"א שנראה יותר שמ' סאה הוא רק מדרבנן ומדאוריתא בעינן מים שכל גופו עולה בהם, וכ"כ התוספות בפסחים (מז) ד"ה אין בו רביעית אומר ר"י שרבנן ביטלו רביעית במקוה, אבל מ"מ כל שהוא במעיין לא ביטלו, והדין של מ' סאה במקוה הוא לבתר רביעית, ומשמע שמדאוריתא רביעית סגי והכלל הוא מים שכל גופו עולה בהם,

בשו"ת ישמח לבב [או"ח סי' ח'] השיג על התורת אמת בטענה ששיעורי חכמים הם קצובים אין להוסיף עליהם ואין לגרוע מהם, וכן מוכח בתוספתא מנחות פרק ב' שיעורי תורה הם קצובים במ' סאה הוא טובל פחות מכאן לא טובל, לכך אמרו חכמים חוץ משיעור מ' סאה, אבל אמה על אמה ברום ג' אמות לומר לך שחכמים שמו דגש שאדם יוכל לטבול במקוה כזו, ובעמק יהושע [ח"א יו"ד סי ג'] השיג עליו מגמ' חגיגה י"א דאיתא שם ורחץ כל גופו במים מים שכל גופו עולה בהם, ואשה גדולה לא מספיק לה מים שצריכה להוסיף מים כשרים, וגם אם תוסיף מים שאובים לא יועיל לה, ומה שכתב תוס' שאין לפחות ממ' סאה שאין לגרע אפילו באשה ננסית, אבל להוסיף צריך כדי שתוכל לכסות את כל גופה, ומש"כ יש"ל שחז"ל תקנו דוקא אמה על אמה ברום ג' אמות, זה איירי בשביל שלא ישוח ביותר אבל אם לא יספיק לה המים צריכה יותר ממ' סאה, וכ"כ הערוך השלחן שהיא צריכה יותר ממ' סאה, אפילו שקי"ל שכל שיש מ' סאה מותר להוסיף שאובין, אבל באשה גדולה בעינן דוקא מים שמכסים את כל גופה, והנה כמו שבאשה קטנה לא מספיק מים שכל גופו עולה בהם, אלא בעינן מ' סאה א"כ ה"ה באשה גדולה צריך יותר ממ' סאה,

בשו"ת נתן דוד מבנו של הישמח לבב כתב לקיים את דברי אביו עיי"ש סי' כח ונקט שהוא מחלוקת האחרונים שיש הסוברים ששיעור מ' סאה הוא קבוע וזה נובע ממה שרוב נשים מספיק להם מקוה של מ' סאה, ויש הסוברים שמים שכל גופו עולה בהם הוא קבוע, והערוך השלחן סובר שרוב גופים אין מתכסים בפחות מ' סאה וממילא אם יש אשה גדולה צריך להוסיף יותר ממ' סאה, דעת החתם סופר שרוב גופין מתכסים בפחות ממ' סאה ובענין אשה גדולה לא יתכן שלא יספיק לה מ' סאה, ובזה ביאר את דעת אביו הישמח לבב שלמד כמו חתם סופר, ששיעור מ' סאה הוא קבוע, ובאשה גדולה אין נפק"מ כי לא יתכן מצב כזה. וכתב הנתן דוד שמיש"ל מובן שמ' סאה הוא שיעור קבוע, ודלא כתו"א שכתב שהעיקר הוא קטן וגדול לפי גדלו, והגאון רבי מכלוף פחימה כתב מכתב לעמק יהושע וכתב שם שאשה גדולה יכולה להוסיף מים שאובים אם חסר ולא מספיק לה מ' סאה, והראיה מסעיף טו בהלכות מקוואות שמקוה מים שיש בו מ' סאה ומעיין כל שהוא יכול לשאוב כל מה שירצה ויתן לתוכה, ומוכח מזה שכמו שבמעיין יכול להוסיף כמה שרוצה, גם במקוה אם חסר מים אם יש יותר ממ' סאה יכול להוסיף שאובין,

 ובעמק יהושע [ח"ב יו"ד סי' ד'] חלק עליו והוא טוען שכל מה שיכול להוסיף מים הוא רק אם כל גופו עולה בהם,  

בשו"ת מקוה המים [ח"ד עמוד מז] הוא טוען שבכל המקומות בש"ס שיעור מקוה איתא אמה על אמה בגובה ג' אמות ושיערו חכמים שהוא מ' סאה, ולא זכרו כלל הענין אם איירי לענין אדם נורמלי או גדול, אלא צ"ל שחכמים קבעו מ' סאה ואין לזוז מזה, מה עוד שכתב שהוא הלכה למשה מסיני, ואם הוא משתנה לפי הגופים מה שייך לומר בזה שהוא הלכה למשה מסיני, ותוספות דקדקו איך תכנס אשה אמתא באמתא, וגם דנו בכמה מקומות באדם שהוא ג' אמות ולמה לא דנו מה יהיה הדין באשה גדולה יש לומר שחכמים נקטו אשה גדולה יעשו לה מקוה בצורה כזו שתוכל ליכנס תוכה, ואמה על אמה ברום ג' אמות אפשר לעשות כמה צורות, והביא ראיה ממ"ש שאם לא עולה כל גופה במקוה אלא על פניה וגופה הכבושים בקרקע, כך תעשה ודלא כאוסרים לטבול שלא כדרך גידולה, והנה צ"ע שלמה לא אמרו חז"ל שיוסיפו מים אלא צ"ל ששיעור של מ"ס הוא קבוע ואין צורך להוסיף מים ואם אין מספיק תטבול כדג,

 ובשו"ת עמק יהושע [ח"ד באבני מילואים יו"ד] התייחס לדבריו של המקוה המים אבל לא במפורש והביא שם משם פרי יוסף שהקשה מההיא שמקוה שאינה יכולה לטבול אלא בפישוט ידים ורגלים, יכולה למלא לה מים שאובין והנה מזה מבואר שם יש מ' סאה אלא צריך להוסיף יותר מים כשרים אפילו שאי אפשר לטבול כך, וכתב שיש לומר שהיות ואם היו בונים מקוה רגיל אמה על אמה שאמה על אמה צריך ברום ג' אמות כה"ג שהיתה יכולה לטבול יכלה להוסיף מים, וכל העיקר מים שכל גופו עולה בהם, והסיק שם שהוא נשאר בדעתו שאשה גדולה צריכה להוסיף מים כשרים דוקא.    

בישול אחר בישול ביבש

בתורות אמת סי' שי"ח סי' ד' כתב ואם היה התבשיל יבש כגון בשר, מותר להחזירו לקדירה בשבת. וכן המנהג פשוט. וכן הוא בשו"ע דדבר מבושל יבש מותר לשרותו בחמין בשבת. וכתב הבאה"ט אפילו בכלי ראשון, ומשמע שאפילו שהוא צונן גמור.

 אלא שהשופריה דיוסף [שבת סי' כ"ד] לומד בדעת התו"א שלא דיבר אלא אם הקדירה אינה על הכירה, הוא מתיר ליתן עליה דבר יבש כדי לשמור את חומו, אבל אם היה על האש, יתכן שגם התו"א יודה שאסור. ובפרט שגם דברי מרן שכתב מותר לשרותו בחמין שמיניה נסתייע, יש לפרשו דהכי קאי שאין אותם החמין מונחים על האש, דאי לא תימה הכי, א"כ יקשה דברי מרן אהדדי, שבסעיף ה' פסק שלא הותר להניח רק ע"ג מיחם דוקא, וכאן פסק שאפילו לתוך הקדירה יכול להחזיר, אלא ודאי שמכח זה מוכרחים לומר שבחד מתרתי מתיר מרן, או להניח ע"ג מיחם או להניח הדבר היבש עצמו בקדירה לאחר שהניחה מעל האש, שהוא הנידון שדומה לשריה בחמין שכתב בסעיף ב'. ובשני האופנים אלה הוא שרי ללא פקפוק.

בענין ברכה על מנהג

בס' תורות אמת הנד"מ חלק או"ח סי' תפ"א על מ"ש מור"ם שם בהג"ה בשם האגור שדין ליל שני של פסח כדין ליל א', ע"ז כ' וז"ל, מיהו נ"ל דלא יברך אקב"ו על אכילת מצה ועל אכילת מרור דהוי ברכה לבטלה, דאף שתקנו יו"ט שני של גליות מ"מ מצוות מצה ומרור אינו אלא מנהג ואיך יאמר וצונו וכו

שו"ת ישמח לבב חלק אורח חיים סימן יד סמך למנהג שמברכין על אכילת מצה ומרור בליל שני של פסח, שלא כדברי כמוהרר"ב ז"ל בס' תורת אמת שפסק שאין לברך עליהם.

ראיתי להרה"ג כמוהרר"ב בס' תורות אמת הנד"מ חלק או"ח סי' תפ"א על מ"ש מור"ם שם בהג"ה בשם האגור שדין ליל שני של פסח כדין ליל א', ע"ז כ' וז"ל, מיהו נ"ל דלא יברך אקב"ו על אכילת מצה ועל אכילת מרור דהוי ברכה לבטלה, דאף שתקנו יו"ט שני של גליות מ"מ מצוות מצה ומרור אינו אלא מנהג ואיך יאמר וצונו וכו'. ועם היות שמצא בתה"ד סי' ט' שכ' וז"ל, והביא ראיה מיו"ט שני דלדידן מנהג ואפילו הכי מברכין בו על תקיעת שופר ועל אכילת מצה דמברכין ביו"ט שני עליהו וצונו, עכ"ל, [והוכרח לישב דבכלל תקנת חז"ל לעשות יו"ט שני בפי' תקנו שכל מצוה שעושין ביו"ט א' עושין ג"כ ביו"ט שני וכו'], בכל זאת מסיק וז"ל, ומ"מ אני הקטן אומר שאין לומר וצונו שנראה כמעיד שקר, עכ"ל. ואמת שבספר האגור גופיה כתב, והמהדרין נוהגין (כלומר מדין מנהג) בליל שני כליל ראשון. אך הדבר פלא שהמנהג פשוט בכל תפוצות ישראל שבחו"ל מימות הראשונים לברך גם בליל שני על מצות הללו כמו בליל ראשון ואין פוצה פה ומצפצף, ומה גם שכתב כן התה"ד חד מקמיא דרב גובריה ורב חיליה. ומה שדחה הרב ההיא דתקיעת שופר שאומרים וצונו דהוו כיומא אריכתא לא זכיתי להבין דברי קדשו, דא"כ מדוע נעשה מצות תקיעת שופר שני פעמים ביום אחד ארוך, וכ"ש שמברכין עליה שני פעמים, ואתה תחזה שהרב תה"ד הנז' שהשוה תקיעת שופר לאכילת מצה דודאי לענינים אלו לא חשבינן להו כיומא אריכתא.

ואחר החיפוש בדברי הראשונים זאת מצאתי בס' הלכות גדולות שדבריו דברי קבלה בהל' פסח פרק כל שעה וז"ל, והני תרי לילותא מחייבינן למיכל מצה דנטירא, ולא נפיק חובתיה אלא במצה דמנטירא מחמוץ ומחייבינן לנטרא ללישה דלא תיתי לידי חימעא שנאמר ושמרתם את המצות, ואסור למילש מצה אלא במיא דבייתי, עכ"ל. הרי דעל תרי לילותא נקיט בלישניה לשון חיוב דמוכח דשניהם שוים לחיובא ולא משום מנהג, וא"כ ה"ה לברכה כמ"ש הרב תה"ד ואין כל חדש, ועל כיוצא בזה אמרו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר, ולא טובים אנחנו מאבותינו, ולנו ללכת בעקבותיהם ואין להרהר אחריהם, ומקרא מלא דבר הכתוב ואל תטוש תורת אמך.

והנה דברי הרב ז"ל סובבים על דברי התוס' סוכה דף מ"ד ע"ב שהביא שם, שכתבו שאין מברכין על המנהג כמש"ש גבי ערבה ביום הושענה רבה דאיתא התם מיחבט חבטינן ברוכי לא מברכינן. אמנם בספר פחד יצחק מערכת מנהג הביא דברי תלמידי רבינו יונה בפ"ק דברכות שכתבו בשם רבם דדוקא בערבה שהיא רק חבטה בעלמא, אבל גבי הלל בר"ח שיש בו קלוסו של הקב"ה מברכינן, ובתוס' דמסכת תענית כתבו בשם ר"ת שמברכין על המנהג.

שוב מצאתי להר"ן ז"ל בפ' לולב וערבה אההיא דאמרינן התם דר' אלעזר בר צדוק חבוט חבוט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא ואמנהגא לא מברכינן, שהביא שם דעת ר"ת שכ' שאין ראיה מערבה להלל, דערבה כיון דאינה אלא טלטול בעלמא וכיון דלא הויא תקנתא אלא מנהגא לא חשיבא למיקבע לה ברכה, אבל קריאת ההלל חשיבא דהא אשכחן דמברכין אשני י"ט אעפ"י שאינו אלא מנהג וכו', והתוס' דחו ראיה זו, והר"ן ז"ל החזיק דברי ר"ת ז"ל והשיב על דברי התוס' שדחו ראיתו וכתב וז"ל, ועוד ברכת מצה של יוט"ב של פסח מאי איכא למימר וכו'. +הגה אמר הכותב נכד הרב המחבר: עיין גליון רע"א על תו"ס סוכה דף מ"ד ע"ב שכתב לתרץ הקושיה ממצה ומרור לפי יסוד הט"ז באו"ח ס' ח' ס"ק ז' דכאשר מברך "על" היא ברכה על המצווה אף שאין מקיימין אותה עכשיו כתיקונה, מה שאין כן כאשר מברך בלשון לעשות היא ברכה על מצווה כתיקונה.+ ומסיק וז"ל, מיהו כבר פשט המנהג שמברכין עליו [על ההלל], וכיון שכן יש לנו לומר דדוקא על חיבוט ערבה שאינה אלא חבטה בעלמא הוא שאין מברכין, אבל בהלל דר"ח מברכין, עכ"ל. הרי שהביא ראיה מברכת המצה ביו"ט של פסח ומסקנתו למעשה כדעת ר"ת שעל מנהג חשוב מברכינן ותו לא מידי. נאם ע"ה ישמ"ח עובדיה הי"ו בכמוה"ר מסעוד זלה"ה. +אמר הכותב נכד הרב המחבר. נידון זה אם מברכים על מנהג תלוי ועומד במחלוקת ראשונים עיין תוס' סוכה מ"ד ע"ב. הרב הגאון בעל תורות אמת ציין לדברי התוס' הנז' החולקים על ר"ת וסוברים שאין לברך על מנהג, שכתבו דאין להביא ראיה מיו"ט ב' דאין מברכים וציוונו אלא קידוש להזכרת היום בתפלה וברהמ"ז. וכוונתו לפי מה שפסק מרן בהל' ר"ח סי' תכ"ב שהמנהג בא"י שאין לברך על הלל דר"ח ודלא כר"ת, ולפי"ז יצא לו שאין לומר וציונו על אכילת מצה ומרור בליל ב' של פסח.

ולפי"ז מה שהעיר עליו מו"ר זקיני הרב המחבר מדברי הר"ן שדחה דברי התוס' שכן אנו מברכין גם על מצה ומרור בליל ב' של פסח, לכאורה אינה הערה שהרי הר"ן מסיק בדבריו שהמנהג לברך על הלל דר"ח וכר"ת ושאני ההיא דערבה שאינה אלא טלטול בעלמא.

אבל הרואה יראה דצדקו דברי הרב המחבר בהביאו דברי הר"ן, דהר"ן סובר דיו"ט של גלויות אינו תלוי כלל במחלוקת הנז' אם מברכים על המנהג או לא, וכמש"כ שם וז"ל וכי מפני שהוזכר שם מנהג מביא אותה ראיה והוא שם עיקר התקנה היא דאמרינן שלחו מתם וכו' מ"מ תקנה קבועה היתה לאותם שכבר נהגו שינהגו כן אפ' לאחר דידעי בקביעא דירחא, עכ"ל. מבואר שהתקנה לנהוג מה שכבר נהגו לפני כן ובכלל זה כל מה שנהגו ביו"ט ב' מדין ספק, ולברך גם היום וציונו על אכילת מצה ומרור.

ובר מן דין מנהג הספרדים בארצות המערב כמ"ש הר"ן שנהגו לברך על הלל דר"ח, וכן הוא עד היום הזה הרי דקיי"ל כר"ת שמברכין על מנהג.

ובאמת נפלאתי על הרב בעל תורות אמת שהרי הלכה פסוקה פסקה מרן בהל' חנוכה סי' תרע"א סעי' ז' וז"ל ומדליקין ומברכין בבית הכנסת ע"כ. מקור דין זה הוא משו"ת הריב"ש סי' קי"א וז"ל הואיל ובזמן הזה יד האומות תקיפה עלינו ואין אנו יכולים לקיים המצוה כהלכתה להניח נרות חנוכה על פתח הבית מבחוץ, ואין פרסומי ניסא אלא לבני ביתו לכן הנהיגו להדליק בבית הכנסת משום פרסומי ניסא, וכו', וקי"ל כר"ת שמברכים על מנהג חשוב הרי דמרן פסק שיש לברך על מנהג וציונו.

ואחי הרה"ג רבי משה העירני בצדק דאין מפה הערה שהרי מרן פסק בהלל דר"ח שאין לברך הוא פסק כאן שצריך לברך. ועל כרחך לחלק ולומר דקי"ל כריב"ש ולא מטעמיה שפסק כר"ת דמברכין על המנהג אלא משום פרסומי ניסא כמ"ש בביאור הגר"א דדמי לההיא דהלל בלילי פסחים שמברכים עליו בבית הכנסת, וזה אליבא דכו"ע דפרסומי ניסא שאני.

והן אמת שכ"כ בביאור הגר"א, אלא דהמעיין בדברי הגאון יווכח דאינו דן כלל לענין ברכה אלא הביא מקור לענין מעשה הדלקת נר חנוכה בבית כנסת כמו בקריאת הלל בבית הכנסת, אבל לגבי ברכה אין כל ראיה. וחילוק גדול יש ביניהם דעל הלל של לילי פסח מברכין כמ"ש במס' סופרים תניא ר' שמעון בן יהוצדק אומר י"ח ימים ולילה אחד גומרין בהם את ההלל. ומבואר דדינו כמו הלל דחנוכה שגומרים אותו בביהכ"נ ובברכה, דחיובו מצד הודאה על הנס, והו"ה והוא הטעם בליל פסחים מדין הודאה על הנס מלבד הלל שתקנו על הכוס בסדר ההגדה. לא כן לגבי הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת עדיין לא מצינו להם מקור לחיוב הברכה, דלא נתקן ע"י חז"ל בשום מקום ואינו אלא מנהג ותיקין כמ"ש הריב"ש. ועיין שו"ת חכם צבי סי' פ"ח שעמד על זה שעיקר הטעם אינו אלא מטעמו של הריב"ש.

זאת ועוד הרי מרן בס' תפ"ז הל' ד' כתב וז"ל בליל א' של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה ובברכה תחלה וסוף וכן בליל ב' של ב' ימים טובים של גלויות, ע"כ. הרי דברי מרן ברורים שמברכים על הלל בבית הכנסת גם בליל יום טוב ב', ואיך מברכים על מנהג בלשון וציונו. וגם דברי הגאון לא יעלו ארוכה, דאיזה פרסומי ניסא יש בליל יו"ט ב', דלא נגאלו אלא בליל יו"ט א', ויו"ט ב' אינו אלא מנהג, אתמהה.

והנראה לומר דהנה התוס' בסוכה מ"ד ע"ב כתבו וז"ל ור"ת אומר דאין ראיה מערבה להלל דערבה אינה אלא טלטול וכיון דלא תקנתא היא אלא מנהגא לא חשיבא למקבע לה ברכה אבל קריאת ההלל לא גרע מקורא בתורה, ע"כ. מבואר בדברי ר"ת דעל מנהג שאינו אלא מעשה זוטא אין מברכין, והלל, לכאורה אין בו מעשה וכההיא דערבה, בכל זאת מברכין עליו דלא גרע מקורא בתורה.

ולולי דמסתפינא היה נראה לקיים דברי מרן לפי מה שפסק בשו"ע, שאין מברכין על הלל דאינו מעשה ממש, ודלא כסברת ר"ת, ועל מנהג כזה לא מברכים, אבל בהדלקת נר חנוכה בביהכ"נ דיש מעשה ממש קי"ל בזה כריב"ש דעל מנהג כזה מברכים, אבל אין נראה כן מדברי הפוסקים.

עכ"פ מההיא דלילי פסחים מבואר, ממשכ' מרן בס' תפ"ז דמברכין על הלל בבית הכנסת בליל יו"ט ב', דקיי"ל כמ"ש הר"ן שדחה דברי התוס', דיו"ט ב' אינו מנהג אלא תקנה שאותם שנהגו ביו"ט ב' משום ספיקא דיומא ימשיכו לנהוג כן גם כעת שבקיאין בקביעא דירחא. וד"ז אינו תלוי אם מברכים על מנהג או לא.

פש גבן שבליל יו"ט ב' של פסח צריך לברך על מצה ומרור, ויאמר אשר קדשנו במצוותיו וציונו כההיא דקריאת הלל בביהכ"נ בליל יו"ט ב' של גלויות שמברכים וציונו לגמור את ההלל, וכדברי הרב המחבר ולית כאן בשש. (פנחס).+

בענין   רשות הרבים בזה"ז

הנה התורות אמת מקשה על הט"ז  שכתב שצרי'  ס ' ריבוא להיקרא  רה"ר] איך הוא מסיק בדבר שהוא איסור דאוריתא ללא ראיות, ואיך בכלל מכניסים כאן את הענין של ששים ריבוא, והרי יש י"א ראשונים שסוברים שאין צורך בששים ריבוא בוקעים בו, ועוד שמהתורה מוכח שהיה יותר משישים ריבוא, וא"כ מדוע לא כתבו יותר מששים ריבוא. ועוד שאיך יכולים למדוד אם יש ששים ריבוא, וכי יכולים לספור אותם. ומה עם נשים וילדים האם הם נכללים בששים ריבוא, ואם לא יצטרכו לבדוק על כל אחד האם הוא גדול או קטן. ועוד הרבה בקושיות. והוא נוקט בפשיטות שאין צורך כלל בששים ריבוא בוקעים בו. והוא כותב שם שיש בענין של ששים ריבוא משום לתת יד לפושעים שיבואו להקל מכח זה באיסור דאוריתא,

בשו"ת מים חיים סי ק '

שאלת ידידי בדין מדינה שהיא מוקפת חומה מכל צדדיה  ויש לה פתחים הרבה, יש  מהם בצורת פתח עס כפה מאבני גזית, גם דלתות  שאינם ננעלות, אך ראויות לינעל, ויש פתחים שאין להם לא דלתות ולא  צורת  פתח דהיינו כפה או משקוף, רק  מזוזות בנויות באבני גזית מרובעות כעין עמודים ועל ראשיהם מזה ומזה בולטים ומשוכים מגובה החומה אבני מחצב חדודים בראשם כמין כיב  אסר כל זה הוא אות שאין אלו פרצות רק פתחים מתוקנים למדינה, האם ייעילו לחשוב את העיר כרה"י לעשות בה שתופי מבואות כנהוג בכל ערי ישראל, או לא:  תשובה  אם אבוא להבין ולהורות לכבודו את דברים האלה על בוריין בטעמן ונמוקן, צריך זמן רחב בשאר ימות השנה, דהלכתא בהאי בעיא צילותא כיומא דאיסתנא, ואך בימים האלה שהיום קצר שהמלאכה מרובה בהכנת צרכי חג האביב הקדוש  אשר על כן הרעיון  והידים עצלים למשוך בשבט סופר, וכבודו כבעל בית דוחק הב לאלתר, בכן באתי בקצר  אמיץ רק בדברים הנוגעים לדינא,  והם : דע אחי דדין מדינה המוקפת חומה, כתב הרמב"ם פ"ד מהלכות שבת הרא, דבעינן שיהיו דלתותיה נעולות בלילה, או והיה לה דין רה"י גמורה,    וכתב עליו   שם   דלא בעינן דלתותיה ננעלות    בלילה    אם  שערים מכוונים   זה כנגד זה, ואותו הדרך שבתוך העיר  כוון מש  לשער יש לו כל דיני רה"ר בהיינו שיש ברחבו ט"ז  אמה והינו מקורה, אבל אם חסר אחת מהם, הויא

רה"י גמורה אע"פ שאין דלתות ננעלות בלילה ע"ש   וכ"כ בב"י ריש סי' שמ , ע"ש :  והא דבעינן דלתות כל עיקר, היינו באופן דאיכא  בעיר צד רה"ר  ובא לתקנה להחזירה רה"י, כמ"ש רבי' הטור שס"ד ובש"ע שם סעי' ב',    אבל היכא דליכא בעיר צד רה"ר, פשוט דהוי דינה  כדין מבוי  מפולש בשני ראשיו לרה"ר או  לכרמלית דלא בעי אלא צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן, כמ"ש  שם בסעי'  א, ע"ש :  והאידנא ליכא דין רה"ר כלל, אף אם יש בעיר  רחובות רחבות ט"ז אמה ואינם מקורים, דכבר איפסיקא הלכתא להקל דלא מיקרי רה"ר אלא

מקום דבקעי ביה ששים רבוא בכל יום, כדעת הי"א שהביא מרן בסי' שמ  סעי'  ז', ו אף דקי"ל סתמא  ויש הלכה כסתם, ומרן  סתם שם דרק ברוחב ט"ז אמה שאינם מקורים הוי רה"ר   מ"מ כבר סתם בסי' ש"ג סעי' י"ח דהאידנא אין לנו דין רה"ר ע"ש וכ"כ מר"ן בסי' שמ"ו ס"ג וכ"כ המג"א   סק"ז וסט"ז שם סק"י,  סיים שהמחמיר יחמיר לעצמו, ע"ש  וכדי שלא להקשות סתמא דמרן אסתמא, לכן  גורסים בסי' שמ' י"א וי"א דהלכתא כבתרא, כמ"ש  בס' צל הכסף לקוטים על הש''ע משם גדינ אחד, ועיין  מחצית השקל בסי' שמ"ה סק''ז מ''ש בזה : דא"כ האי מדינתא דבעי מר עלה דין מבוי יש לה, ואותם פתחים דאית ליהו דלתות אית בהו טיבותא טפי דצורת הפתח   דסגי, ואותם פתחים שאין  להם  וצרת פתח רק  מזוזות  וכו' כמ"ש בשאלה, פשיטא שהם ג"כ עדיפי  מלחיים דמהנו להכיר  ע"י  שזוהי רה"י גמורה   ומאחר דליכא בזה"ז רק כרמלית דרבנן, ויהבי טעמא  לאסורה משום שמא תתחלף לו ברה"ר כמ"ש רמב"ם ז"ל בפי"ד הי"א ע"ש  א"כ היכא  דליכא רה"ר שתתחלף לו בה כמו האידנא,  היה  ראוי להתיר בה  הטלטול, ורק משום דכבר גזרו בה כבנן, אף דליכא האידנ. טעמא דאסורא,  אין להקל בה כל כך, ואך פשוט דדי  והותר באותם פתחים להכיר על ידם שזוהי רה"י גמורה :  ועוד  מצינו לרז"ל שהקילו בענין הערוב, שה"ש  בעירובין פ' ע"., שא"ל רבי ישמעאל ב"ר יוסי לרבי חייא כך אמר אבא כל  שיש לך להקל בעירוביך  הקל  ע"ש  ואף דזכורני שראיתי בשם הרשב"א או  הריב"ש ז"ל ד לא אמרו כן אלא בעירובין הואיל ולית להו עיקר מן התורה, אבל במחיצות, הואיל ואית להו   עיקר מן התורה, אין להן בהם כל כך, אפילו במחיצות דרבנן   מ"מ פשוט דלה אמרו כן אלא היכא דאיכא רה"ר ג"כ, דאז ם המחיצות לבד  שהם רה"י, מן התורה, אז אין  להקל אפילו במחיצות דרבנן, הואיל דאיכא צד דאורייתא אתו למיטעי, אבל האידנא  דליכא  רה"ר   כלל, א"כ אין כאן  עיקר מחיצות דאוריתא  , רק הכל דרבנן,  וראוי להקל

בהם ע"ש.

 שו"ת מים חיים ח"ב סי'  פה

עוד שאלת ידידי, באיש שומר שבת שעושה           הטמנה בביתו כדי שלא יכשל באסור הוצאה לגוי להביאה לו מהפורני [מאפיה] ורוב השבתות יושב כמעט בתענית מפני זה כי לפעמים הכירה בוערת ונשרפת ההטמנה, ולפעמים הכירה נכבית ואין ההטמנה מתבשלת, והוא בשביל מצות עונג שבת נומך על הפסד ממונו וכבודו שקו"ט בזה, ובעי מר מנאי לחוות דעתי.  תשובה. דע ידידי שהלכה רווחת, דבזה"ז ליכא דין רה"ר דפסקי דבעינן תרתי, מקום רחב פ"ז אמה על ב"ז אמה בו ששים רבוא כדגלי מדבר. מפני שמערכה זו רבתי עם, כמ"ש רבי' בסי' שע"ה יעו"ש בשו"ע ונושאי כליו, ודברי ובי' הגדול כמוהר"ר ר"ב זיע"א בספרו תורת אמת בהא"ח סי' שמ"ה שהביא כבודו שתמה על המצריכים ששים רבוא וכו', מתאימים עם מ"ש הגאון חיד"א ז"ל בס' ברכ"י חא"ח סי' שמ"ה בשם מוהרי"ע פראג'י ז"ל בתשובותיו כת"י. והגאון חיד"א כ' עליו שאינו כן אלא כמ"ש המג"א והט"ז יעו"ש. וכ"כ בתוס' חדשים שעל המשניות בשבת פי"א שדעת רוב הפוסקים כהמ"ז יעו"ש; וכן הסכים הנאון האדיר המפורמם בעל תפארת ישראל זיע"א בפתיחתו למם' שבת דבעינן תרתי, מ"ו אמה וסי רבוא בני אדם דרים בעיר לעבור בו בכל יום יעו"ש, והדעת נוטה דכוותייהו נקימינן, כי היא ועת רש"י ז"ל, שכן פי' בשלש מקומות בש"ס דעירובין דף ו' ע"א ד"ה רה"ר וכו'. ושם ע"ב ד"ה ירושלים וכו'. ושם דף נ"ט ע"א במשנה ד"ה עיר של יחיד וכו' יעו"ש. וידוע הדבר דרש"י ז"ל שאב פירושו ממעייני הגאונים הנוראים שהיי בימיו יאשר קדמוהו והיו קרובים הרבה בזמן לחכמי הנמרא, ובודאי שכן קבלו מהם, ומדפירש כן בשלש מקומות ולא הזכיר אפי' ברמז שיש שום חולק בדבר, משמע פשומ דכן היא לדעת כל רבותינו הגאונים זיע"א. ובכן כוותייהו נקימינן. וא"כ האמירה לגוי להביא ההממנה מהפורני [מאפיה] חיא אמירה רק במילתא דרבנן שהיא שבות דשבות. ואם היא כמקום מצוה שהיא, כמ"ש בס'י             ש"ו מעי' ה' יעו"ש.

והגר"מ מלכה  בשו"ת מקוה המים ח"א   סי ג' טוען שאין השאלה בענין רה"ר דאוריתא או דרבנן משום לתת יד לפושעים, האם יכולים לעבור על איסור תורה או לא, אלא השאלה אם מותר לטלטל ע"י גוי או לא. והגר"י משאש הוא סובר ג"כ שאין רה"ר ללא ששים ריבוא, והביא שיש י"ב ראשונים שסוברים שצריך ששים ריבוא. ואומנם במקוה המים הביא שממילא יש מקום לומר לגוי להביא לו את החמין, ובפרט שהוא לצורך מצוה של עונג שבת, אלא שהסתפק ממה שהביא הויאמר יצחק והריב"ש שכל מה שנאמר שצורך מצוה מותר, הוא רק מצוה שאין לו בה הנאת גופו, דומיא דסכין של מילה. אבל אם יש לו בה הנאת הגוף, אין בה היתר של צורך מצוה. ומהר"י משאש אין הוא מקבל את הסברא הזו לחלק בין צורך הגוף לאינו צורך הגוף. והגר"ב טולידנו כתב שיש רה"ר גם ללא ששים ריבוא. ואיך שיהיה ודאי שאם הוא לא רה"ר, עדיין הוא כרמלית, וא"כ עדיין אסור לטלטל מהחצרות לרה"ר שלנו. וכן הסכים עימו הגר"ש משאש שיש רה"ר בזמן הזה, ואין צורך בששים ריבוא בוקעים בו.

תבואות שמש סי' סה

הוא דן בדברי  הגאון בעל  תורות אמת וז"ל וכן היתה דעת הרה"ג מוהר"ר ר"ב זצ"ל בספרו הבהיר תורות אמת סי' שמ"ה, שהקשה על מר"ן מדוע הזכיר סברא זו ליחן יד לפושעים, כוונתו ז"ל דאפ" אלו היה דעת הרוב מפורשת דבעי' ס"ר, אין ראוי להקל כיון דאיכא ספיקא דאורייתא, וראוי לפסוק לגמרי בלי להודיע סברא זו כלל שמא יבואו לסמוך עליה ולטעות אחריה ונכנסים בספק דאורייתא.  ובזה מתורץ מה שהקשה עליו ידידנו רב הוד יוסף  יש"ץ מדברי עצמו בספרו משפטים ישרים ח"א סי' נ"נ דלא ס"ל האי כללא דסתם ויש הלכה כסתם, אלא דהש"ע מביא שניהם כהנום שאין בדעתו להכריע, וא"כ לפי"ז אין כאן קו' מדוע הזכיר סברא זו, שהרי הביא שני הסברות בשביל שלא הכריע, זהו תור"ד י"ץ. ולפי מ"ש דברי הרה"ג זצ"ל נכונים, דהרב מקשה בכח דהיה ראוי למר"ן ז"ל להכריע לאסור מספק דאורייתא אפ" בתרי ומאה, ועוד היא הנותנת דכיון דלא הכריע ראוי לפסוק לאסור מספק דאורייתא. רערד י"ל דמ"ש הר"ב ז"ל בספרו משי"ש אינו אלא דרך משא ומתן בעלמא, שהוא תמה על הכלל של סתם ויש ושל יש ויש ע"ש, ושלדעתו מריין ז"ל לא הכריע, אבל עכ"פ מודה הוא בכלל זה שהוא קדמון,  הכדנים ממנו, וכמ"ש בחחי דבריו שם וז"ל, כלל מורגל בפי הכל שכל שמביא הש"ע סברות הרבה, פוסקים כי"א בתרא, ואם הביא הראשונה בסתם הלכה כסתם, ולדעתי וכו', הרי דגם הוא פסדה בכלל הההוא שגור בפי הכל, אלא דקשיא ליה מאיזו מקומות, ואי מרשו לא אירייא, ואין לך כלל שאין עלע קושיות השערי תירוצים לא ננעלו. וחפשתי בספרי הר"ב ז"ל ומצאתי כדברי בספרו תורות אמת בתשובות היו"ד מה ח' שכתג וז"ל, דלדידן לא נ"מ מנדי כיון דכיילי לן רבנן הלכתא כיש בתרא שבדברי מר"ן ז"ל עכל"ה ע"ש. ובחחו"מ סי' ע"ה מ"ב בהגיה כתב הר"ב ז"ל וז"ל אע"ג דכלל ביד דמיינים לפסוק כי"א בתרא בהא נהגו כהכרעת מור"ם וכר עכ"ל, הרי דהר"ב ז"ל משתכהו בכלל זה להלכה, ורק כשיש טעמים אחרים שאין המנהג כן או רוב הפוס' לצד              האחר אזי פוסק להיפך ואינו חי לכלל.  ואיך שיהיה בנד"ד מיהת לא צריכנא לכל זה, שהרי איכא ספיקא דאורייתא, וגם רוב הפוס' וכהביא בב"י הם לשיטת הרמב"ם ז"ל מאחר שהזכיר במערכה דברי הגמ"ר וכמש"ל.

עיד שניה כתב ידידנו הרב הוד יוסף יש"ץ להכריע שכן היא דעת מר"ן ז"ל ממ"ש בס" ש"ג והשתא דלית לן רה"ר הוי כל רשויות דילנו כרמלית הן, והוסיף        עוד מר"ן ז"ל שם אסור אפי לדידן.

והנה סתירה זו שבדברי מר"ן ז"ל מסי צמ"ה לסי' ש"ג כבר תירצה הברכ"י סי' צמ"ה דמ"ע הש"ע והשתא דלית לן רה"ר וכו' הם דברי המלמד זכות, הבי"ד הרב הוד יוסף יש"ץ, ודבריו מוכרחים מדברי התוס' בעלי סברא זו, ששם כתוב להדיא כל לשון זה. וגם ממקומו בדברי הש"ע הוא מוכרע שהוא סיומא דטךלתא, שהרי מתח" כתב שעידנא נשי דידן נהגו לצאת בכל התכשיטיו, דפשט הדברים הוא שנהגו לצאת גם לרה"ר, כמ"ש להדיא בדברי הר"ן והפוס', ומסיים ויש שלימדו עליהם זכות וכף, ואם מ"ת והשתא דלית לן וכה אינו דברי הי"א, אתה ליכוד זכות יו על זה שמוציאיו לרה"ר, אלא מוכרח בלי ספק דהוא גמר הדברים. וידידי הרב הוד יוסף כתב דעין הלשון סובל זה דתינח אם תני השתא דלית לן וכו', אמנם כיון דתני והשתא בואו' מוכח כיהוא מדברי מר"ן. ומלבד דאין זה מובן כלל, ואין שום חילוק ביניתם, עוד זאת, הרואה יראה בדברי מר"ן דא"א לומר השתא כ"א והשתא ודו"ק, והם גמר הדברים וכמ"ש.  עוד סיים הרב הוד יוסף ובלא"ה הגאון חיד"א בפירושו הוא יחיד נגד רבים הט"ז והמו"א ומחצ"ה והיד אהרן, ואין דבריו של יחיד במקום רבים  גם שכתב פירושו בדרך אפשר, ולא שבקינן    פשיטותייהו דרבים לגבי אפשר דיחיד.

ואני הצעיר לא ראיתי בדבריהם שום הכרח, דה"ז לא דבר כלל על הא דסי' ש"ג, ולא דבר רק על ענין הלכה שראוי לפסוק כי"א, כזוז שמור"ם פסק כן. ובפי העולם מורגל כך, אבל לא אמר מעולם שדעת מר"ן כס' אחרונה.

על טלית קטן מברך להתעטף אפילו שאינו מתעטף

בתורות אמת להגאון רבי רפאל בירדוגו כאן כתב שיכול לברך להתעטף, משום שזהו נוסח הברכה, ועל מה שכתב הרמ"א שמברכים על מצוות ציצית, כתב התו"א שהב"י הקשה שכל הברכות קי"ל שמברך עליהם עובר לעשייתן, וא"כ למה מברך על לשעבר, והרי צריך לברך בלשון להבא. ובד"מ כתב שטעם מנהג זה הוא משום שיש ספק אם יוצא בט"ק, ולכן רק מברכים את ה' שנתן לנו את המצוה הזו אפילו שאולי אין אנו בקיאין בתיקונה. וכתב התו"א שיש עוד ישובים למנהג הזה. ובשו"ת קרית חנה דוד ח"א סי' ב' שואל מדוע מברכים להתעטף בציצית והרי לא בציצית מתעטפים אלא בטלית שזה הבגד עצמו, וכתב לישב שהרי ידוע שמצוות ציצית אינה חובה כמו תפילין שחייב לקנות תפילין, אלא שאם לובש בגד של ד' כנפות חייב לעשות לו ציצית, ולכן אמרו חז"ל שאין לומר להתעטף בטלית מצוייצת שהיה נראה כאילו חייב לקנות לעצמו טלית ולהתחייב בציצית, אלא לומר שהיות ויש לי בגד ד' כנפות שאני רוצה ללובשו ממילא אני מטיל בו ציציות. ובשו"ת מים חיים ח"א סי' י"ט, נשאל האם אפשר לעשות מטלית גדול טלית קטן ומדובר שהטלית גדול נפסלו בו ציציותיו, והשואל כתב שראה במעשה רוקם שנסתפק בזה וישב לו שאין שום הבדל בין טלית קטן וטלית גדול, ורק ישראל קדושים נהגו קדושה יתירה בטלית גדול, והגאון מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה נשאל בזה ג"כ והתיר מטעמים אחרים. [א"ה צ"ע בדברי המי"ח מה שכתב שאין כלל הבדל בין טלית קטן לט"ג שהרי ישנם כמה הבדלים. שכבר ראינו שכתב הד"מ שיש ספק אם יוצאים ע"י ט"ק ובט"ג אין ספק שיוצאים] וכן מה שמברכים להתעטף על ט"ק קשה שהרי לא מתעטפים בו כולם גם השיעור בט"ק אינו תמיד לכל הדעות

שו"ת  עמק יהושע ח"ד סי'  לב בענין רשות הרבים.

נדרשתי  מתלמידי היקרים, העומדים בבית  ה' בלילות הארוכים וקצרים, מה היא רשות הרבים לדעת מרן מלכא ע"ה אשר כל בית ישראל  הולכים לאורו . תשובה. כבר הדבר מפורש להדיא בסה"ב מחזיק ברכה ס" ש"ג אות ב', ובברכי יוסף סי שמ"ה דין ז' אות ב', ובספר תורות אמת (להגאוז הקדוש המלאך ר"ג ע"ה), ובספר משנה ברורה שם סי' שמ"ה בביאור הלכה ד"ה שאין ס' רבוא, דברו בקדשם ברוח מבינתם, ומפי סופרים ומפי ספרים בתוקפם וגבורתם, והעלו דדעת מרן מלכא ע"ה להלכה ולמעשה כסתם שסתם לן שם בסי' שמ"ה ס"ז, ויישבו ברוח  קדשם הסתירה שנראית לכאורה כמ"ש בסי' ש"ג סי"ה, למ"ש בסי' שמ"ה ס"ז, ראה שם  ומשם באריה.

וכבר ב"ה בספרי עמק יהושע ח"א עמוד רנ"ו ורנ"ז, דברתי בזה בהרחבה בענין הק' הזה והשגתי בזה על מ"ש בספר מקוה מים ה"א חלק אור"ח סי' ג', שחלק על תלת ארייותא הנ"ל, והצגתי שמה דברי גדולים חקרי לב ראשונים ואחרונים שכד סברי מרנ"ן אליבא דמרן מלכא ע"ה, ועוד כך פסק מר'ן ע"ה בספרו הבהיר אבקת רוכל סי' כ"ט עי"ש. וזה יוכיח לכל שכך היא דעתו דע"ל, אף למקומות שאינם פוסקים כתשובותיו (ראה נא מה שכתבת' בנקודה זו בספרי עמק יהושע ח"ב סי' כ' בחלק יורה דעה, ראה שם ומשם באר'ה), ושם ציינתי שכן פסק הגאון המפורסם המהבר יביע אומר ח"ו בחלק אור"ח סי' מ"ח סעיף , ושמה סכמתי ואמרתי שמעת מנה מדברי קדשם של רבותי' הנ"ל א) דדעת רוב הפוסקים ומתוכם כעין החשמל מרן הקדוש סברי כוותיה. דרבנו הרמב"ם ע"ה דלא בעי' ס' רבוא, אלא כשיש רוחב ט"ז אמה ורבים בוקעים בו הוי רשות הרבים, ב) כך היא דעת מר"ן ע"ה בתשובתו הרמת"ה בספרו הבהיר אבקת רוכל וכמש"ל, ג) דברי מר"ן התיד"א ע"ה הנ"ל במחזיק ברכה ובברכי יוסף וכמש"ל הם אמת לאמיתן, ושם כתב משם הרב הגאון הק' מוהר"ר יעקב פראג'י זצ"ל בתשובותיו סי' ס"ה, וזל"ה וי"א שכל שאין ס' רבוא וכו', אין לסמוך על סברא זו, דרוס בנין ורוב מנין ס"ל דלא בעינן ס' רבוא, וכ"ש דהר"'ף והרמשים ע"ה בחדא סברא אשר בית יוסף נכון עליהם נגד כל הפוסקים, ובפרט כל גלילות המסתערבים שאנו מקובלים מגאוני מצרים ומחכמי המערב שכל הקהלות מסוף המערב וארץ מצרים וארם צובה ופרס ותימן כלם קבלו להתנהג ע"פ הרמב"ם ע"ה עי"ש. ושוב מר"ז החיד"א ע"ה נחית בטובו ויישב ברוח מבינתו דברי מר"ן מלכא מסי' ש"ג למ"ש בס" שה וכמש"ל ראה שם וינוח לך. וגם הגאון   המלאך ר"ב ע"ה גם הוא שם בסי' שמ"ה דבר  בהתלהבות נוראה על רזא דנא, וההו"א שספר דרבו האוסרין כפלים על המתירין ראה שם ומשם בארה. [והן הים ראה ראיתי בסה"ב מעלות לשלמה (להגאון הק' כמוהר"ר שלמה הכהן הגדול זצ"ל) שגם הוא שם בשו"ת אור"ח סי' ב' עכ"ד כ"א טור ב', הביא דברי ג"ע החיד"א ע"ה הנ"ל, ובזה היסיג על הרה"ג מהר"י משאש זצ"ל, שכתב בספרו מים חיים ח"א בדין רכיבה באוירון ובספרו נר מצוה עמוד קמ"ט ע"א, בדין הנז', דהלכה פסוקה שאין בזה"ז רה"ר לא         בעיירות ולא בדרכים עש]. ועוד ב"ה יש לי בכתובים פלפול מקיף על דברי     מר"ן מלכא ע"ה בדב"ק שנראים לכאורה כסותרים זה את זה וכמש"ל, ושמה הבאתי בידי דברי הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים ע"ה שדברו בקדשם בפרשה זאת ופלפלתי בדב"ק כיד ה' הטובה עלי, כי הקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא קדישתא, וכבר ידוע שהפלפול ניתן במתנה למשה רבנו ע"ה רעית מהימנא, [ראה נא לג"ע החיד"א ע"ה בסה"ב פתח עינים בחידושיו למס' סנהדרין ל"ה ד"ה אלא פלפולא בעלמא, ושם שם דב"ק על הענין הקדוש הזה בהרחבה ומשם באריה], החו"פ בעיר האבות, בעזרת צורנו שוכן ערבות, וצויי"מ, תש'ן. ע"ה יהושע מאמאן נר"ו.