תולדות רבינו יהודה עייאש ומבוא לספריו בהלכה ובאגדה

מאת

הרב יצחק ברוך צרור

לידתו ומולדתו

רבי יהודה עייאש ז"ל, רב ופוסק מפורסם באלג'יר, מגדולי חכמי ישראל במאה הרביעית לאלף החמישי, בן דורם של גאונים וקדושים כרבי חיים בן עטאר, הרב בעל "יד מלאכי", הרב החיד"א ועוד שאיתם אף נשא ונתן בדברי תורה. מחברם של ספרים רבים, שהמפורסם שבהם הוא שו"ת "בית יהודה".

מעטים הם הפרטים הביוגרפים הידועים לנו על לידתו וצעירותו. קרוב להניח ששנת לידתו היתה בשנת ת"ס בעיירה אלמדייה הסמוכה לעיר הבירה אלג'יר. אביו כה"ר יצחק עייאש נפטר בט"ז טבת שנת תפ"ז, אין לנו פרטים עליו ובמה עסק, בנו - רבי יהודה עייאש - דרש למנוחתו במלאת חדש לפטירתו ושוב בשנה לפקודתו. אגדה עממית מספרת שהוריו החליטו לגשת אל הרב המובהק רבי רפאל ידידיה שלמה צרור - ראש הרבנים ואב"ד בעיר אלג'יר - שיסדר להם גט בעקבות חוסר שלום בית, ואכן ניגשו אליו מכפרם אלמדייה. הוא במתק לשונו וחן דבריו השכין שלום ביניהם, ובטרם יצאו ברכם שיולד להם בן לשנה הבאה וציוום שיקראו לו בשם יהודה ויביאו אותו לפניו והוא ילמדו תורה, "וכן היה, הוריו העתיקו משכנם לעיר אלג'יר ויוליכו את בנם לבית מדרשו של הרב"- והוא הוא רבי יהודה עייאש זצוק"ל שזכה ברבות הימים לשבת על כסא רבו מהרי"ש צרור.      אמנם מהפרטים הידועים לנו על מהר"י עייאש מתברר שבילדותו לא זכה לקבל תורה ממהרי"ש צרור כפי שניתן להבין מן האגדה הנ"ל, ורק בסוף שנות בגרותו יצא ללמוד תורה באלג'יר - עיר ואם בישראל הידועה כמרכז תורני מפורסם בצפון אפריקה מאות בשנים. יש לשער שכבר בשנת תפ"א היה באלג'יר על פי מה שכתב בספרו "בית יהודה" [חלק א' סימן ב'] - "בס"ד בעזר המלמד לאדם דעת שנת תפ"א ביום ו' בשבוע, שמונה ימים לחדש אב, הנה עבר עלינו איש אלקים קדוש, הוא שליחא דרחמנא, החכם הכולל כמה"ר חיים יעקב נר"ו" - פגישה זו מן הסתם היתה בעיר אלג'יר, עיר הבירה שבה קיים היה מרכז איסוף כספים לארץ ישראל מכל ארצות צפון אפריקה, וקשה להניח שהפגישה היתה בכפר מולדתו הקטן אלמדייה. על כל פנים אי אפשר לאחר זמן ביאתו לאלג'יר אחרי שנת תפ"ג-תפ"ד, שכן כותב הוא בהקדמתו לספר "בית יהודה" חלק א' - "זה לי עשרים שנה אנכי היום מיום שיצאתי מארץ מולדתי" והקדמה זו כתב בשנת תק"ד.     

אלג'יר עיר נמל על חוף ים התיכון בצפון אפריקה, נודעה בחשיבותה הגדולה כמקשרת את המערב הפנימי - מרוקו וכל צפון אפריקה - לליוורנו וארץ ישראל, וכמוקד לאיסוף כספי נדבות יהודי המערב לטובת יהודי ארץ ישראל. בזמן ההוא - תקופה סוערת מבחוץ, מלחמות האנגלים והספרדים, בכל מקום אנדרלמוסיה, נפגעים ונהרגים תושבי האיזורים השונים, והיהודים יותר מכולם. ביטוי למצב זה נמצא באחת מתשובות מהרי"ש צרור: "והלא לאמונה לבי בל ממני, כי שמועות רעות יבהלוני מכל עבר ומכל פנה על אודות      האספניולי'ס לאמר כי פניהם מועדות לבא אלינו בעם כבד... גם כי לא תשיג כף רגלם לדרוך על הארץ, מכל מקום אפשר להפיל בניית העיר ע"י הבומבו"ס". מבפנים תחרות ושנאה בן המשפחות העשירות, ולשון הרע האוכלת בל חלקה טובה. אף על רבני העיר קשתה המשימה לתקן את המצב החברתי הירוד, שכן קשה היה עליהם לבצע ולאכוף את פסקי הדין של בית דין. ויותר מכן כותב המהרי"ש צרור: "ויש רעה חולה גדולה מזו, בכמה מקומות, שמי שנתחייב בדין תורה, יכוף את חבירו להוליכו לערכאות של גויים, וסיבת כל המסובב בעוונותינו הרבים שרבו... שאין בתי דינין שבזמנינו נוהגים נשיאותם ברמה, מצורף לזה סיבות אחרות שאסור להעלותם על ספר, הן עתה היו לבני ישראל למעול מעל בה'.

ב. רבו - מהרי"ש צרור

תחלת בואו לעיר אלג'יר היתה כאמור בסביבות שנת תפ"א, והוא בתחלת שנות העשרים לחייו. ותחת ידו חידושים על הרמב"ם על שנותיו הראשונות ועמדתו בעיר אלג'יר אין לנו פרטים, אך ידוע לנו שעוד בשנת תפ"א נשא ונתן בהלכה עם שליחא דרבנן - הרב חיים יעקב ז"ל. בשנת תפ"ג הגשים מטרת בואו לעיר אלג'יר "למגמר מרב אחד עדיף קבוע", וכך כותב: "ואצא מן המקום שהייתי שמה [אלנוייה]... ואבא אל מחנה אלקים [אלג'יר]... ומצאתי אחד המיוחד בדורו, רועה עדרו, משיירי כנסת הגדולה...הוא אדוני הארץ האשל הגדול ברמה מורינו הרב הכולל כמהר"ר רפאל ידידיה שלמה       צרור... ושמשתי לפניו בעמידה ובישיבה קרוב לחמש עשרה שנה, והרבה למדתי ממנו, לילות     וימים, שבתות וימים טובים ניתן לעסוק בתורתו, תורה לשמה, ולא זז מחבבני עד שהיה קורא   לי כל זמן שהיה קורא בתורה".

מהרי"ש צרור מצד אביו היה נכד לרבי שלמה צרור הראשון - אחד משלושת הדיינים הבולטים באלג'יר בדור שלפניו, יחד עם מהר"ש דוראן ור"א אבן טווה, האחרון זקנו של מהרי"ש צרור מצד אמו נין ונכד לרשב"ץ והרמב"ן ז"ל. בשיר שכתב מהר"י עייאש בעוד רבו חי שהדפיס בסוף ספרו לחם יהודה מביע הערכה לגדולת רבו המובהק, וכך כותב: "מכיר אני ערכי וחסרוני... מים צלולים לך לבד נתנו... אין פה לדבר וגם כתב ולא לשון לסדר כל פליאותך".... כל חכמי התורה שהכירוהו - שבחו גדולתו בתורה, וכדברי תלמידו החסיד הרב מכלוף עמאר: "ומשנתו מן הראשונים וגדולים היו צריכים למשמעו". הרב המובהק הרב משה ישראל, בעל "משאת משה" (ד' חלקים) שאל ממנו ישובים לשאלותיו. מעניינת ומפליאה היא ההקדמה שכתבו תלמידיו - רבני אלג'יר - אברהם יאפיל, יהודה עייאש, יוסף צרור, יוסף מיימון - ובה תיאור גדולתו בתורה ושאר חכמות... "תופס סדרן של כותבי תורה ולא יזוז משיטתן... לא יפנה אנה ואנה ולא יתעטף בטלית שאולה... אומר דבר בשם אומרו ומודיע תוארו ומזכירו ככתבו וכלשונו בבית הזכירה אשר נתן לו האלקים... גם זכה להיות לו יד בחכמת ההגיון לשער כח הדיבור... גם הכל צריכים אליו בחכמת הרפואה לעוצם חכמתו בחכמת הטבע...".

מהרי"ש צרור ברוח בינתו קירב במשך חמש עשרה שנה את מהר"י עייאש ולבסוף שם על ראשו כתר תורה, וכך כותב תלמידו המובהק: "...ורוממני על גבי מרומי קרת בעשר לשונות של חבה, כאן ליחיד כאן לצבור, הפליא חסדו לי, אין לי פה לסדר גודל אהבתו והפלגת מדותיו, טעמן ונימוקן, היה לי לאב ולפטרון". בכל ספריו מהר"י עייאש מצטט ומעלה דברי רבו בחרדת קודש. ספרו - "דיני מנהגי אלג'יר" מיוחד במינו בהיותו רובו מתורת רבו, הכרעותיו ופסקיו ונימוקיו, וכן ביאורי רבו למנהגים עתיקים הנראים כתמוהים ולפי פירושי רבו נוסדו על פי ותיקין.       בדרכם שדרש בקהל רב, בבית הכנסת הגדול יום שבת זכור, בפקודת שלשה חדשים לפטירת רבו המהרי"ש צרור, הלך והסביר את הקינה שקונן דוד על מיתת שאול ויונתן בביאור מחודש ונפלא, שבו הוא בעצם רומז על יחסיו עם רבו ומקונן על פטירתו ואבדתו-לו אישית, ליהודי אלג'יר ולכל קהילות הקודש.

ג.ר"מ ואב"ד אלג'יר

מעבר הנהגת העיר אלג'יר והסביבה מידיו של מהרי"ש צרור לידי תלמידו המובהק מהר"י עייאש היה דבר טבעי. מהר"י עייאש מזה שנים שימש כחבר בית דינו של רבו וכדבריו:       "נשאתי חן לפניו וקרבני לעבודתו עבודת הקודש צורכי הרבים, ושם המשרה על שכמי". הוא היה דורש בקביעות בקהל רב בבית הכנסת הגדול - "מחצות היום ולמעלה ועד זמן מנחה קטנה במילי דאגדתא, האנשים ללמוד והנשים לשמוע". חלק מדרשותיו נדפסו בספר "וזאת ליהודה", "קול יהודה", ואחדים מדרשותיו צירף לספר "פי צדיק" לר"מ יאפיל ז"ל.מלבד היותו אב"ד בעיר אלג'יר זכה גם ליסד ישיבה ובה "תלמידים חשובים חברים מקשיבים" שקבלו ממנו תורה יומם ולילה במשך שנים רבות. על הקורות אותו קודם יסוד הישיבה ואיך משמים גלגלו הקמתה ויסודה מספר הוא בהקדמתו לספרו "לחם יהודה" ח"א: "זה לי עשרים שנה אנכי היום מיום שיצאתי מארץ מולדתי, לא זזתי מחבב את התורה.., ועיני לשמייא נטלית לאמר אל נא רפא נא למחלתי לעוזרני ליכנס לחצר בית הקדש פנימה, נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות בית ה', וכמה בשרי אף רוחי בקרבי לעמוד על המשמר ללמוד וללמד, לשמור ולעשות כל הימים, לרבות הלילות ואשכב שמה, ולפרוש מדרך הרבים... פרישות מביאה לידי קדושה וטהרה, ולפי רוב השנים... מן שמייא אנהירנהו לעיינין ואחוו לי בחלמא [שרצונו אכן עומד להתגשם], ועוד מעט ונתגלה פתרונו יציב חלמא ומהימן פשריה.