היום יום בשורה. היום שזכיתי בעזר השם להוציא לאור שני ספרים יקרי הערך שו"ת אהל יעקב והספר קיצור ציצית נובל צבי הנדפס אתו עמו באמשטרדם שנת על כל יתגדל לפ"ק (תצא). ברם זכור אותו האיש לטוב החכם אדוננו יעקב ששפורטש שמו. עליו נאמר חכם עדיף מנביא

הוא היה עז כנמר וגיבור כארי ללחום מלחמת השם נגד משיח השקר שבתי צבי. ונביאי השקר שלו. הוא קיים באמת המצוה המיוחדת לרבנים "לא תגורו מפני איש" וכמו שאמר ה"ר ברוך ממעזבוז בספר בוצינא דנהורא על הפסוקים בתהלים (מ"ו) "אלוקים לנו מחסה ועוז וכו' על כן לא נירא בהמיר ארץ" אפילו אם ח"ו ימירו כל יושבי ארץ אמונתם לא נירא.

הוא היה דור י"א בן אחר בן להרמב"ן בשנת י"ח לימי חייו נתקבל לחבר הב"ד בעיר תלמסאן עיר גדולה של חכמים וסופרים בצפון אפריקה ובשנת כ"ד לימי חייו נתמנה לאב"ד בתלמסאן. ועל ששה קהלות נכבדות הנכפפים לה ובכל מדינת פעס.

בנסיבות בלתי-ברורות נאסר הרב ר' יעקב ששפורטש בתלמסאן, כפי שמסופר בהקדמת בנו לס' אהל יעקב: 'ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רגזו של מלך תאלמאסין לאסרו בנחושתים וביסורים קשים על אשר שמו עליו עלילות דברים ברי נצ"ל כדי להוציא ממנו דמי"ם, ונתנו בידי צרי"ם אשר עצר"ו במילי"ן ובעולו"ת מחי"ם עשו בשרו חידודין חידודין. פרטי המאורע אינם ידועים, אבל אפשר לקבוע, שהמאסר או השחרור מן המאסר אירע בשנת תז'. לאחר שחרורו ישב בסאלי עד שנת ת"י כגולה ונידח, ללא כל מעמד רשמי ברבנות העיר. בזמן ישיבתו שם היה שרוי בדכאון ובפחד, כנראה לא חלפה עוד הסכנה שיד רודפיו תשיגהו שוב, ולפיכך עזב את צפון אפריקה ונסע לאמשטרדם.

בשנת ת"י נתקבל שם בכבוד רב ונתמנה לראש ישיבת 'אור החיים', וכן ניהל את הלימודים בישיבת 'כתר תורה'. בשנות תי"א-תי"ב כבר היו קשרים קרובים בינו לבין ר' מנשה בין ישראל, שצירף אותו אחר כך לבני חבורתו במסע השליחות ללונדון. וקשרי ידידות לר' יצחק אבוהב, שהיה באותו זמן חברם של ר' מנשה בן ישראל ור' שאול מורטירא בבית-הדין באמשטרדם.

אף על פי כן לא נשא, פנים לראש הרבנים ר' שאול הלוי מורטירא. הרב ששפורטש מגנה בחריפות את תשובתו של הרב מורטירא, שהופצה בדפוס, לטענות חכמי הנוצרים נגד דין עדים זוממים בתלמוד ('לא הרגו נהרגין, הרגו אין נהרגין') הרב מורטירא הורה, שכוונת חז"ל לומר, שאין נהרגים בחנק כדין עדים זוממים אלא בהרג כדין רוצח. הרב ר' יעקב ששפורטש מוכיחו קשות, שיצא לחלוק על כל הפוסקים וסילף את תורה שבעל-פה. אחרי בירור העניין הוא מסיים: "והן אמת כי כל הדברים האלה הם להג הרבה ויגיעת בשר לכל חכם המודה על האמת והולך בעקבות פשט תורה שבע"פ ואינו מתחכם יותר כדי שלא להשתומם."

וכן בשנת תמ"א, בשובו מורנו לאמשטרדם, ערך מלחמה קשה בפרנסי ליוורנו, שתיקנו תקנה להפקיע כל דיני ממונות מסמכות הדיינים, שפסקו לפי דין תורה, ולכפות על בעלי-הדין את משפט הפרנסים, אפילו נגד רצונם. הרב ר' יעקב ששפורטש בן השבעים לבש עוז ובעטו השנון יצא להצלת כבוד הרבנות ומרותה. הוא הריץ אגרות חריפות לדייני ליוורנו, שעמדו לצד הפרנסים, ביקש להסעיר את כל הגלילות "לגלות סירחונם ולהעניש המורדים בדתנו בעונשים קשים בחרמות ונידויים", השתדל והצליח לקבל את הסכמת ה"מעמד" באמשטרדם נגד תקנת פרנסי ליוורנו, ולא נח ולא שקט עד שביטלו את התקנה.

בסוף ימיו בשובו לאמשטרדם בשנת תנ"ג נתמנה לאב"ד ומ"ץ ור"מ בק"ק ספרדים באמשטרדם ונפטר שם בשיבה טובה שנת נח"ת לפ"ק בן שמונה ושמונים שנה. בשבתו באמשטרדם הוזמן לשמש ברבנות בקהילת לונדון הצעירה ונסע לשם בסוף שנת תכ"ד. אך גם כאן השיגתו יד הגורל. בראשית שנת תכ"ו פרצה מגפה קשה בלונדון, שנספו בה כשבעת אלפים איש. הרב ר' יעקב ששפורטש נאלץ להימלט על נפשו ולעזוב את רבנותו. במצב של דכדוך הנפש ובחוסר-כל הגיע בחשוון תכ"ו מלונדון להמבורג, מטופל באשה ובבנים קטנים. בהמבורג היה נתון במצוקה קשה והקהל שלח לו צרכי-אוכל באותה שנה בשעה שהאמונה העזה בשבתי צבי ובגאולה הקרובה הקיפה את המוני בית-ישראל בכל תפוצות הגולה. בשנים ההן, מעת בוא הבשורות מעזה על התגלות המשיח והנביא ועד אישור הידיעה על המרת המשיח, עמדה היהדות כולה, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור, בסימן שלטונה המלא של הציפיה להגשמתן המהירה של התקוות המשיחיות. הקדיש הרב ששפורטש כל כוחו ואונו למלחמה קשה ומתמדת נגד כל המאמינים והתומכים במשיח השקר שבתי צבי והנביאים שלו. קשה לאין-ערוך היו מעמדו ותפקידו של הרב ר' יעקב ששפורטש. האמונת בשבתי צבי היתה נחלת הכלל והעמידוה במעלה שווה עם האמונה בעיקרי הדת, כגון ייחוד לה' ותורה מן השמים אזהרתו של נתן העזתי באגרת לרפאל יוסף, שאסור להרהר אחרי שבתי צבי 'שאין לישראל חיים אם לא יאמין באלו הדברים בלי אות ומופת' נתקבלה פשוטה כמשמעה. מי שהעז לשלול את אמיתות משיחותו של שבתי צבי נחשב לכופר בעיקר, שמותר ואף חובה קדושה לרדת לחייו, המתנגדים היו בודדים ומבודדים ורובם העלימו את התנגדותם, רק יחידים ניסו להרים את קולם ולהזהיר את העם, אבל גם הם הרכינו ראש ושמו מחסום לפיהם תחת לחץ קהל המאמינים. הרב ששפורטש היה אחד ומיוחד בין האישים החשובים שבקהילות אירופה, שעמד כל הזמן במריו ובמרדו ללא רתיעה וללא כניעה לאיומים ולבזיונות.

עמידה זו לא היתה קלה כלל. בהמבורג, מקום מושבו של הרב ר' יעקב ששפורטש, ובאמשטרדם הסמוכה, שקהילת המבורג היתה כרוכה אחריה, שלטה האמונה השבתאית שלטון בלי מצרים. כחכמים כעמי הארץ, כפרנסים כהמון, כעשירים כדלת העם, כולם היו נסוכי שכרון ההתלהבות, ור' יעקב ששפורטש ובני חוגו המצומצם היו לצנינים בעיניהם. בבית הכנסת בהמבורג התנפלו על הישיש ר' דוד הכהן די לארה. חכם הקהילה לשעבר, מפני שסירב להשתתף בברכה שתוקנה לכבוד שבתי צבי. אברהם די סועה, אחד הגבירים באמשטרדם, שיצא בגלוי נגד המאמינים וסייע בידי הרב ר' יעקב ששפורטש בהמצאת ידיעות ומכתבים, היה מערה למות נפשו לפני ההמון והיה מתועב ומשוקץ בעיניהם הוא וכל אנשי ביתו... וסבל מהחרפות והגידופין על ענין זה מה שלא ישוער, ולולי רחמי שמים המגינים עליו היו פוגעים בו ונוטלים את נפשו, שהרבה פעמים היו צודים אותה לקחתה' ולולי ה' עזרתה לו" בהמבורג רצו להחרים את המתנגדים, ורק כבודו של הרב ר' יעקב ששפורטש, שעמד לצדם, הצילם מנידוי, אבל גם הוא בעצמו נידון על ידי חכמי הישיבה בהמבורג 'לעובר ומבזה דברי נביא' כשהביע את ספקותיו לגבי נבואתו של נתן העזתי. בודד ועזוב עמד הרב ר' יעקב ששפורטש במערכה. הוא הריץ מכתבים לכל עבר וביקש למצוא שותפים למלחמתו. אבל כל מאמצנו היו לשוא הביעו את הסכמתם לעמדתו, כגון ר' שמואל אבוהב מויניציאה ור' שמעון שפירא מפראג, אבל גם הם לא נתנו ידם למלחמת תנופה. רק סמוך להמרה של שבתי צבי בא הרב ר' יעקב ששפורטש במגע עם הדיין ר' יוסף הלוי מליוורנו, שהיה איש כלבבו והשמיע ברמה את דברו למורת רוחם של המאמינים. כל כך היתה טעות שיקול דעתם של המאמינים עד שאפילו ראו אותו עושה מעשה שלא כדין נתנוהו לעושה כדין. ואף אם הגה את השם באותיותיו, עון אשר ניתן לעקרו מן העולם, לא סרו מאחריו. ועל כל דברי זרותו היה משיב שיש טעם וסוד לדבר, וזרות הדבר והסתרו היה להם לנס ופלא ואצל החכמים לחטא ואשמה. ביטול הצומות, ובייחוד ביטול תשעה באב, בפקודתו של שבתי צבי, היה בעיניו ההתנקשות הקשה ביותר בערכי הדת בעוד ש'המעשים הזרים' היו מעשים של יחיד שנחשב למשיח, הרי בהפיכת הצומות לחגים נתגלתה נכונותן של קהילות ישראל לפרוק את עול התורה והמצוות. בצעד זה ראה הרב ר' יעקב ששפורטש אישור ברור לחששותיו, שראשי התנועה המשיחית פועלים כמסיתים ומדיחים, המתכוונים לעקור את אמונה וחיי הדת המקובלים ולנטוע במקומם אמונה חדשה. בנקודה זו, בהערכת השבתאות כמשבר דתי, העלול לחולל מפנה בעיקרי האמונה, הכיר הרב ר' יעקב ששפורטש בעומק הבחנתו ובהבנת אחרית דבר מראשיתו. כמו-כן עמד על הסכנה הצפויה מצד הגויים. המאמינים הרימו על נס את העובדה, שהגויים מפיצים בכתב ובעל-פה את הידיעות על הופעת המשיח היהודי, פעולותיו ונפלאותיו. ר' יעקב ששפורטש השיב, שהם מנפחים את העניין בכוונה רעה כדי שיוכלו אחר כך, בשעת הכשלון, לשים את היהודים ללעג ולקלס ולהוכיח את אמיתות משיחם. באגרת לסופינו הוא כותב: 'ואל תעש עיקר מעדות הגויים וכתביהם, כי דברי מרמות יחשובון לשומנו מדון לשכננו לעג וקלס לסביבותינו... וכל פניותיהם הם לצד המאמין בנקל, ומשתמשים עמנו בבת קול זה זה ונותנים עיניהם במקום אחר'. חששותיו אלה נתאמתו אחרי ההמרה, כפי שיוצא מאגרתו לאמשטרדם וכעת נהפכה שליתנו על פנינו ורבו עבדים המתפרצים מהאומות, כל אחד מתנשא לאמר אני אמלוך. וקטן שבריקים רק ושוחק בפנינו על אשר שמנו כזב מחסנו. ומזה ג"כ טופחים על פנינו לומר: אין משיח לישראל, ומעמידים חזון ונביא במלכם ואלוהם יש"ו הנוצרי, וכדי בזיון וקצף לכבוד תורה אשר לארץ חולל'.

חרדה רבה נתעוררה בלבו למראה הסימנים של פריצת גדרי הדת. 'המעשים הזרים' של שבתי צבי באיזמיר ובגאליפולי - הגיית שם הוי"ה באותיותיו, ריקוד עם נשים, חילול שבת בשבירת דלתות בית-הכנסת הנעול, הקרבת קרבן פסח ועוד - נראו בעיניו כמעשי הרס, העלולים לערער את אושיות היהדות. מעשים מעין אלו, שמקורם בסבכי אישיותו של שבתי צבי ושנתפרשו פירוש תיאולוגי בתורת המשיח של השבתאות, היו חזון נפרץ בחיי שבתי צבי, ורק מיעוטם נודע לרב ששפורטש. אך גם הידיעות המעטות שהגיעו אליו זעזעו אותו עד היסוד, מפני שראה בימעשים הזרים' פגיעה מכוונת בציפור נפשה של היהדות. גם השכיל להבין, שבהתנהגותו של שבתי צבי וביחסם של נושאי השבתאות למשיח ניכרת קרבה מסוכנת לנצרות. הזכרת ישו הנוצרי באגרת הבשורה של נתן העזתי כדוגמא לרשע, שבכוח המשיח לזכותו, וכן האמונה העיוורת בשבתי צבי וקבלת הגזירות היוצאות מפיו אפילו אם הן נגד התורה, עוררו את הרב ר' יעקב ששפורטש להשוות את שבתי צבי לישו הנוצרי ולגלות בתורת השבתאות מגמות נצרניות. לפיכך הסיק שכינויי האלהות המיוחסים למשיח בתעמולה השבתאית אינם מליצות גרידא לציון שבחו המופלג, כפי שחשבו המאמינים התמימים, אלא הם מביעים אמונה בהאלהת המשיח. בשעת קבלת האגרת על ביטול תשעה באב, שהכילה כינויים כאלה, כתב: 'ולא די שקיבלו עליהם איש נכרי אשר לא מזרע בית דוד למלך, כי אם לנותן תורה חדשה ח"ו כיש"ו הנוצרי, וקיבלו עליהם מאמרו בכפירות שאסור לשמעם. שמו שמים על זאת: 'נורא למלכי ארץ' 'בנך בכורך' 'הוקם על ברכה ותהלה'. ואולם התחלף התענית למאכל ומשתה... זה אינו מן התימה שיתקבל למאמינים בו... אמנם לקבל עליהם דברים של אלהות והוא אדם ולא אל, זה דבר מתמיה ומחריד לבות כל אשר בשם ישראל יכונה וכל חס על כבוד קונו'. חששותיו והאשמותיו היו נכונים וקלעו אל המטרה, וכפי שנתגלה מתוך המקורות השבתאיים הכריז שבתי צבי כבר בראשית התנועה על התעלותו לדרגת אלהות, ורצונו לעשות אמונה חדשה יותר מאמונת יש"ו הנוצרי.

ראיית השבתאות באספקלריה זו חזה הרב ר' יעקב ששפורטש מראש את המשכת קיום האמונה גם אחרי כשלון התנועה. זמן רב לפני ההמרה, בשעה ששבתי צבי נכלא במבצר גאליפולי והמאמינים לא פנו לו עורף אלא הגבירו את אמונתם, כבר אז כתב הרב ר' יעקב ששפורטש, שכשם שמאמיני ישו הנוצרי לא התכחשו לאמונתם אחרי מותו, כך גם חסידי השבתאות יחזיקו בה אף אם תקוות הגאולה תתבדה. בהמרת שבתי צבי ראה אצבע אלהים, שבהשגחתו על עמו דחף את משיח השקר למעשה הבגידה כדי לעקור את הטעות מלב המאמינים, שכן אילו היה נהרג "היו מאמיניו מצפים לישועתו עד עולם ולאמר, שעדיין חי וקיים הוא ולא שלטה בו מיתה, ומעשינו הם שגרמו לו להעלות בסערה השמימה, ובבוא זמן הכושר ישלח משמים ויושיענו". בדברים אלה נזרקה נבואה מפיו, כי בדיוק כך התפתחה האמונה השבתאית אחרי מותו של שבתי צבי. המאמינים תלו את הסתלקותו בעוונות ישראל וכינו אותה בשם "התעלמות". וציפו שבבוא השעה יתגלה מחדש וישלים את הגאולה. חווית האמונה השבתאית היתה עמוקה ועזה כל כך בחוגי המאמינים האדוקים, שגם זעזוע ההמרה לא נטל את חיותה.

הצרעת הממארת של אמונת השקר בשבתי צבי לא נתרפאה כמו מאה שנים עד שנתבטלה בשנת תקי"ט כשנתקיים בלעמברג בפקודת הבישוף ויכוח בין רבני פאין וראשי הפרנקיסטען ומתוך ארבעים מגדולי הרבנים שנתאספו בלמברג נבחרו שלשה, ר' ישראל בעל שם טוב ורבי חיים כהן ראפפארט רבה של למברג ורבי מרדכי חזן מזאסלוו הנקרא החזן של הבעש"ט והצליח הבעש"ט בוויכוח וביטל המסירות והבלבולים והגזירות שגרמו הפראנקיסטן, והתלמוד לא נשרף כחפץ הצוררים. והפראנקיסטים המנוצחים בוויכוח, הוכרחו להתנצר ויאבדו מתוך הקהל.

זה יותר מששים שנה שראיתי את הספר אהל יעקב וס' קיצור ציצית נובל צבי בשלימות בעיר אמשטרדם בבית המדרש עץ חיים של ק"ק אשכנזים והיו שם ספרים לאלפים יקרי הערך ונשרפו על ידי הנאצים ימ"ש.

הספר קיצור ציצת נובל צבי נדפס באלטונא שנת תקי"ז ע"י ר' יעקב עמדן עם הגהות. ועוד הפעם באודסה תרכ"ג. בשנת תשי"ד נדפס בירושלים הספר ציצת נובל צבי השלם מעזבונו של ד"ר זכריה שווארץ ז"ל עם מבוא והערות מאת החכם ישעיה תשבי ודבר גדול עשה ועבודה קשה השקיע והרבה מה שכתבתי פה למדתי משם. בכל זאת אין דעתי נוחה מהחוקרים והמבקרים המודרניים המבקשים רק "האמת" ושוכחים בשעת מעשה את מהות עצמם ואת מדותיהם הפגומים ולוקחים בידם הרשות לעשות דיינים ושופטים על חכמי ישראל הקדושים והטהורים אשר לא הגיעו לקרסולם וכבר אמרו (במס' שבת קי"ב ע"ב) אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ואפילו על אנשים פשוטים אמרה תורה שמוע בין אחיכם ודי בזה.

להלן מובא בדף ק"ט ע"א סוף ד"ה "הגידה לי הטיפש" באגרת ר' יוסף הלוי לר' הושע ננטוא "האם כל החכמים לא צדקו זולתו הילקוט איכפל כולי עלמא וקאי במאמר הילקוט אתמהא ובספר ציצית נובל צבי, כתב שם בהערה ס"ו בדף 191 "לא ברור לאיזה מאמר מתכוון".

אין ספק אצלי שמאמר הילקוט זהו שנשאל עליו האדמו"ר ר' ישראל מטשורטקוב זצ"ל ונדפס בספר דברי שלמה מהאדמו"ר ר' שלמה זצ"ל נכדו, (ירושלים תשכ"ד) ורצ"ב המכתב בשלימות. מפאת התוכן הנשגב והחשיבות הנדירה של שני המכתבים הק' דלהלן, מכ"ק מרן הגאון הקדוש ציס"ע רשכבה"ג רבי ישראל זצ"ל מטשורטקוב הנני מביא אותם בפני קוראי הספר הק'. המכתבים מסר לי הרב החסיד והעסקן המפורסם הרה"ג רבי אפרים זלמן הלפרין ז"ל (בה"ר אלחנן דוב שנפטר ביום ד' אדר תשכ"א בירושלים ת"ו) שקיבל אותם כתשובה על שאלותיו.