רבי יצחק אבן דנאן

חסידא קדישא, בוצינא דנהורא, נר המערבי פטיש החזק, עמוד הימני רכב ישראל ופרשיו, הרב הגדול, מופלא שבסנהדרין, המקובל האלהי, איש אלקים קדוש הוא כמוהר"ר אליהו הצרפתי זצוקלה"ה זיע"א, שהיה דור ט"ו לרבינו תם בן בתו של רש"י זלה"ה.

חייו ופעלו של הרב המחבר זצ"ל

ואכן יחוסו העצמי של רבינו המחבר זצ"ל, בגדולתו בתורה ובחסידות, ביחוסו המשפחתי עתיקת היומין.        משחרית ימיו הזדכך רבינו וקידש את גופו כעולה תמימה והתנזר מכל הנאות עוה"ז. וכבעל שאר רוח כלתה נפשו העדינה להתנזר מחיי חולין עידון ותענוגות בני אדם, וראה את כל עולמו ביגיעת התורה וקידוש הגוף והמחשבה בקדושה עילאה, וקיים את דברי הרמב"ם ז"ל בסוף הל' שמיטה ויובל, "כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו שולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים תרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".       

נוסף על הצטיינותו בחריפות שכלו והנהגתו הנפלאה בגינוני קדושה. הצטיין רבינו בשקידתו על משנתו ובהתמדה נפלאה. ובתשוקה לוהטת שהדהימה את כל יודעיו. רבינו,. לא ידע שביעה מהתורה, לן בעומקה של הלכה ושם לילות כימים, וכעדות בניו הרבנים. "חכמי לב הם עדים נאמנים כאשר כן בקדש חזינו לעט"ר ותפארתינו נהירו דעיינין, בוצינא דנהורא, א"א הרב המחבר זצו"קל אשר רוח דעת החל לפעמו בהיותו עוד בטל ילדותו, וחשק התורה והמצוה במשכיות לבבו, ויגמול שקדי"ם שק"ד ושאנן, בבי רבנן, מכי משחרי כותלא עד מיפק יומא, ויזר"ח יצחק בארץ זרח זרו"ח על התורה ועל העבודה, לא זזה ידו מתוך ידה, ובחדרי לבבו נפגשו, והאמונה והתבונה בבתי נשקו ולילה כיום יעי"ר.

בן אחיו הגאון האדיר רבי שלמה זצ"ל בעל המחבר "אשר לשלמה" וכו' מעיד על מר דודו, "כי התאזר בכל מאמצי כח נגד זמן הבוגד, וימאס בהבלי חלד, וישט כל מעייניו אל המטרה הדרושה ולילה יעי"ר כחשיכה כאורה".    בשנות ילדותו הראשונות, למד רבינו אצל אביו רבי שמואל זצ"ל אשר היה ידוע ומפורסם כת"ח מובהק שיראת חטאו קודמת לחכמתו, בעל סגולות נעלות ותכונות עדינות ומוצקות, זהיר במצוה קלה כבחמורה, בורח מן השררה ומהכבוד, ומדת האמת נר לרגליו, דרשן ומוכיח במתק שפתים מדי שבת בשבתו לפני צבור שומעי לקחו. וכך כותב אודותיו מו"ה כמהר"ר יוסף בן נאיים זצ"ל בספרו מלכי רבנן בערכו. "מו"ה שמואל אבן דנאן זצ"ל במו"ה מנשה זצ"ל, אחד מחכמי פאס והיו ימיו ע"ב שנים ונתבש"מ בש' תרל"ב, והיה דרשן גדול, שהיה דורש ומוכיח להבים בכל שבת ושבת, ובעת פטירתו דבר כמה דברים כמעט דברי נביאות, ואמר להם שבשנה הזאת יעלו למרום עשרה חכמים, וכן היה כדבריו... הרב הנז' היה שו"ב ומרוב חסידותו לצאת ידי שמים מספק פגימת הסכין, היה עושה חלקה אזי היתה נחה דעתו, לרוב חסידותו ויראתו. פעם אחת היה דורש ברבים ביום ש"ק ובא לידו דבר אחד שכבר דרש אותו פעם א' וחשב בדעתו שלא לאומרו שכבר שמעו אותו ממנו ותכף נרתע לאחריו ואמר, עכשיו אני עובר על דברי חכמים שאמרו לעולם יהיו בעיניך כחדשים, וחזר ודרש אותו ברבים..." ע"כ. בלב הומה ספג רבינו הרבה תורה ויר"ש מאביו הנז' וברוב קשב היה מאזין למוסרי אביו אשר היו מרנינים את נימי נשמתו הרכה ומלבים בו ניצוצות של קדושה תורה ויראה. להט צמאונו של רבינו לתורה הלך וגבר מיום ליום עד שנעשה כמעיין המתגבר וכנחל נובע מקור חוכמה "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד, ידיו רב לו בתורה ובתעודה". חכמי הדור וגם גדולי הרבנים והשדרי"ם שהיו שוהים בעירו פאס המעטירה בדרך מסעם, הביטו לעברו של רבינו בהערצה גדולה והיו משתוממים על מידת שקידתו והתמדתו הנפלאה וממידותיו השלות והישרות, ולמרות גילו הצעיר עטרוהו בכתר התורה וכינוהו בתואר "שקדן השקדנים".  

רבינו זצ"ל התרחק מכל משרה רבנית שהוצעה לו ולא רצה לעשות מהתורה קדדום לחפור בה, כי כל תורתו ועבודת קונו היה מתוך יר"ש תמימה ושלהבת י-ה אשר להטה בנשמתו הטהורה. כך שתורתו היתה לשמה - לשם לימוד התורה בלבד ולפיכך טיהר את גופו וקידש את עצמו מכל המותר הן בצרכי אכילה והן במיעוט שינה, "ומחמדי תבל מאס וגעל, לבד ההכרח להחיות גויתו". התמדתו הרבה במעט שינות ומעט תנומות, החלישו את גופו עד "אשר כל ימיו אפפוהו מכאובים רבים", ולמרות יסוריו ומכאוביו לא עזב חסדו ואמתו "ומדי יום ביומו הוסיף אומץ בתושיה, תורת ה' תמימה, לא ימיש מתוך האהל".

בשנת תרי"ח, י"ח לחודש סיון, פקד אסון במשפחת רבינו, אחיו הצדיק האברך התלמודי ויושב אהלים חכם חרשים (בסוד קדושים) הרב המופלא וכבוד ה' מלא כקש"ת כמוהר"ר משה זלה"ה נפטר בקיו"ש ללא עת כבן ל' שנה. עודו באיבו קראו רבו, והניח אחריו פרי קדש הילולים, בנו יחידו רבי שלמה (בעהמ"ח אשר לשלמה, בקש שלמה וכו') כבן עשר שנים. בפטירתו של רבי משה זלה"ה, הצטערו ובכו אותו כל חכמי דורו כי נבאו לו עתיד רוחני מזהיר בשל היותו מעיין גדולה. נטל החינוך של רבי שלמה הוטל על זקנו רבי שמואל, ובעיקר על דודו רבינו המחבר, אשר לקח את רבי שלמה בצל כנפיו לימדו תורה ויראה והאציל עליו מרוחו הטובה והטהורה. ואף רבי שלמה ביודעו את העבודה המרובה שהשקיע דודו שהרעיף על רבינו גלי הערצה ואהבה, "יפעת זוהר דברי דוד, אשר נגהו אותם ביפעת הוד, ויפיקו זיו במחשיכי ארץ, המה שעשועי נפשי, צרי ומרפא ומזור למדוי לבבי, ותנחומות נפשי למפח ותוגת רוח, באשר רגשי עשתונותי ירוצון במורשי לבבי, ויקשקשון בחובי, עדי יסכנו עורקי בדי עורי ויתעוררו לבקש דודם אנה פנה, אם אמרתי אספרה והתויתי תיו, נתיב יושר הליכותיו, ותרומות מדותיו, אולי בהגיגי יזהירו מחשכי נפשי ויקל צערי, הלא כאשר אשאנו על שפתי, ביתר שאת יוסיף צקת שמן מגינת לב באש אנחתי, עדי התפרצו מקירות לבי אנחות איומות, ואולם זאת נחמתי בשורי חכמת דוד נצבה על ספר חוקה...

באותה מדה שידע רבינו לעמוד בכל כוחו וגבורתו הנפשית לצורך התמדתו בתורה באותה מדה ידע שגייסם שורך קיום מצוותיה גדריה ודיקדוקיה, ועל כן נשאו לבו שלות לארץ ישראל כדי לישב ולהשתקע בה, ולקיים את כל המצוות התלויות בה. בשנת תרל"ה הכין את פעמיו לעלות לאה"ק, וצירף אל מסעו את בן אחיו רבי שלמה, אשר מרוב אהבתו אליו לא יכל להיפרד ממנו. דרך ארוכה ורבת סיכונים עשו, עד הגיעם לאה"ק. אך מסיבות שונות נאלצו לקצר את שהייתם בארץ. ולאחר ל' יום, בהם ריצו את אבני ציון וירושלים שבו על עקבותיהם אל ארץ מולדתם. חוויה מיוחדת נתן להם הביקור בדרך חזרתם בעיר נא-אמון שבמצרים, שם הלכו להקביל את פני הגאון האדיר רבי משה פארדו זצ"ל והתפלפלו עמו במשך כמה שעות על קושיא אחת שנתקשה בה הגאון כשלושה ימים ולבסוף הודה הגאון לתירוצם וקילסם בשפה הערבית "טייב" "טייב".     למרות רצונו העז של רבינו להמשיך להיות מתבודד עם אלהיו בעבודת הקודש, לא יכל רבינו להתעלם מהפצרות הצבור והיחיד שבקשוהו למלאות את מקום אבותיו ולהיות להם לרועה ולמורה דרך, כי בו ראו את האדם הנעלה והמרומם איש שכולו קודש לה' שלבו ונפשו נתונים לאהבת הבורא אהבת התורה ואהבת הבריות כי איש אלהים קדוש הוא. ואכן: ביום א' ט"ו לחודש תמוז של שנת תרל"ט (1879) נתמנה רבינו לדיין בעירו פאס, יחד עם שלשה מחבריו ה"ה מוהר"ר יהושע מונסונייגו, מוה"ר יהודה בנימין שירירו, מוהר"ר יוסף סירירו, ובן אחיו, מוהר"ר שלמה אבן דנאן.

 עם התמנותו של רבינו לדיין ומו"ץ אחז מיד במעשה אבותיו לדרוש ברבים ולהיות מורה דרך ומוכיח, מדי שבת בשבתו, "ללמד את בני העם דעת ולהודיעם דרך תבונות... ונופת תטופנה שמונותיו ומלוט מהרה לדבר צחות בנועם שיח דרשותיו בקהל עדתו מדי שבת בשבתו... רבים שתו מימיו הטהורים והביטו לאות מתורתו....

באהבה רבה ובכבוד גדול הנהיג רבינו את צאן מרעיתו על מבועי התורה והיראה, השפיע על קהל עדונו רוח חיים של קדושה וטהרה, של צדק, משפט ומישרים. דבריו שהיו חוצבי להבות אש היוצאים מעומקא דלבא, פעלו את פעולתם והשיבו רבים לצור מחצבתם. דבריו היו נעימים על שומעיהם, "והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה".

בעת שבתו של רבינו על מדין, היו ימים רבים של מהומות וגזירות קשות על יהודי מארוקו בכלל וליהודי העיר פאס בפרט, מהם נחרתו בספר "יומן עיר פאס" שחובר ע"י המנו"ח ר' שלמה הכהן ז"ל אחד מיחידי ומגזברי הקהלה. וכה דבריו: "בחורף של שנת תרמ"ד (1884) גזר עלינו המלך מולאי אל חאסאן יר"ה להעתיק בית העלמין למקום אחר, הקצה לנו מקום חדש כדי לקבור בו כל העצמות שהוצאנו מהקברות הישנים וגם לקבור בו בעתיד אלה אשר ילכו לעולמם בר מינן; וזהו המקום שאנו קוברים בו עד היום' הזה, ונקרא ג'נאנאת של בן תאהילה. ובאותו מקום שהיה בו בית העלמין הקודם יחד עם הפרדס שהיה שייך למשפחת בן דנאן, בנה עליהם המלך "דאר אלנמכזן" עם ארמון מסגד ומגדל ואורוות סוסים וכו' וכו', והיא בית הממשל, ובחלק הנותר שיכן בו אהל-ריף וג'באלא (שבטי הריף ותושבי ההר) שהיו דרים במדינה, כדי שבית הממשל לא ישאר מבודד בקצה העיר. בהעתקת הקברות הישנים עבדנו זמן מה באסוף העצמות ולא הגענו לפנות חלק ממאה... ע"כ.

בשנת תרמ"ו (1886) היתה מהומה רבה בעיר פאס. ערבים רבים התקהלו וגירו אומר להכנס למלאח ולעשות ביהודים כרצונם, ורק לאחר מאמצים רבים שב השקט על כנו לאחר שחכמי העיר ריצו את הפחה במתנות. בשנים תרנ"ב - תרנ"ג (3 - 1892) היתה מכת הארבה אשר כילתה שדות ופרדסים, השחיתה את החיטה, גפנים ירקות ופירות עד שהאדמה נשארה חשופה והעצים רוקנו מעלים ופירות ויגדל הרעב בארץ. בחורף של שות תרנ"ה (1895) שוב הכה הארבה ועשתה "הפשט וניתוח" בכל. בסוף חשון של שנת תרנ"ו (1896) התחילה המגפה של החולירע להכות במלאח של פאס.     כאמור, צרות רבות ורעות סבלו יהודי פאס ויהודי המג'רב בכלל בשנים אלו. עוני ומחסור, מחלות ומגפות, רדיפות ועלילות, ובנוסף לכל אלה עצירת גשמים ובצורת במשך תקופות ארוכות שבעקבותיהם סבלו לאין ערוך.      אין ספק שכדי לשמור על הגחלת, אופיה, מנהגיה והלך החיים של הקהלות באותם הימים, היה צורך באישיות בעלת מנהיגות רבגונית, מנהיג חזק ואיתן בדעותיו, ויחד עם זאת אישיות עם רגש אבהי, רועה בעל שיעור קומה היודע להנהיג ולהדריך את צאן מרעיתו בעדינות ובאהבה. וכאותו רב חובל שצליך לנווט את ספינתו מתוך ים סוער, אל חוף מבטחים: ואכן, ברבינו התגלתה דמות בעלת מנהיגות רבת עוצמה, וכשם שהשכיל בהשפעתו הרוחנית בדרכי נועם, כן הגדיל לעשות בהתיצבו בעוז רוח מול כל רוח זרה שעמדה לחדור בקרב הקהילה. הוא התנגד בכל תוקף לשנות מהמנהגים הקדמונים המקובלים מרבנן קדישי, ומהתקנות שהנהיגו אבותיו ורבותיו מדורי דורות, וכך כותב הוא ז"ל באחד מפסקיו : "עוד בר מן כל לין, אף אם לא היה בכ"ז רק מנהג ותיקון קדום לחוד שמעצמך נהגו כן מקדם קדמתא משום סייג וגדר. וכנד"ד שמילי קדמונינו דור אחר דור הונהגו מנהגים אלו לפני גדולי עולם. עכ"ז יש איסור לשנותן ולהמירן משום אל תטוש תורת אמך... דון מינה ואוקי באתריו שעל פי הדין הונהגו והוטבעו ועל מרכז האמת והצדק הוקבעו, דור אחר דור לפני אבותינו לרבותינו גאוני שלם זיע"א.

דינא יחיב לקיים מילי דאבות והמשנה ידו על תחתונה חטאו ישא גם משום אל תטוש תורת אמך והוא חטא רבים נשא שהוא מכשיל את הרבים...      רבינו לא ידע כל פשרה או ויתור כלשהו בעינייני האמונה והדת הוא ראה בעיני הבדולח שלו את הנולד והבחין בסכנה החבויה בכל תופעה חדשה. רבינו היה מן היחידים בדור שידע לחסן את צאן מרעיתו מפני כל חדש או שינוי בתקנות ובמנהגים, ובתקיפות רבה עמד כחומה בצורה מגן ועוז לי מדת האמת היתה אהובה עליו מכל וממנה אזר כוח "לעמוד גם נגד מי שגדול, עמית ואהוב... כי האמת אהובה יותר, והאמת לא תהיה לא פחדנית ולא ביישנית. ואחז"ל שמכלל האמונה הוא שיאהוב האדם האמת ושיבחר בו, וכמ"ש אלה הדברים אשר תעשו דברן אמת איש את רעהו, והאוהב את האמת ומחזיק בו בידוע שעיקרי האמונה נטועים המה בלבבו, חקוקים במחשבתו ותפלתו נשמעת, ואהבת האמת מעלה גדולה היא באדם והיא שורש עצום לכל שאר המידות החמודות ובה יזכה האדם להיות קיים נצחי לשלם לפני ה' יתברך...     וכך במדת האמת שבו, קנא רבינו קנאת ה', לכל דבר שבקדושה, ומתוך האהבה המשולשת של אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל ידע להשתמש נגד פורצי גדר.

ביטוי נאמן לדרכו המיוחדת בהנהגה בנאמנות, במסירות ולאומץ לב, יש למצוא בדברות קודשו אלה: "ולאו אדעתיה, יכול האדם לסמוך ולומר מה לי ולצרה הזאת, שלום עליך נפשי עת לחשות ולא להתגרות עם שום אדם, כי כבוד לאיש שבש מריב, אינהו בדידהו ואנן בדידן, בשוד"ם אל תבוא נפשי.      

כאמור, רבינו ראה בעיני רוחו כי כל שינוי במנהגי אבותינו ורבותינו זיע"א מהוה סטיה משמעותית מדרכה של תורה ואחרית דבר מי ישורנו ושמר מכל משמר על כל המצוות, המסורות והמנהגים, קלים כבחמורים שייעשו בתכלית השלמות ללא חיפוש היתרים וקולות.    "כי אם הבוא נבוא להטות אוזן לשמוע אל צדדי ההיתר, כמעט ח"ו נשתכחה ובטלה תורה מישראל. שאין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שאין בה צד מראה פנים להיתר לרוצה להקל בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה מנים ממינים שונים, כל חד לפום חורפיה, ומה גם בדורותינו המקולקלים, ויחנו בחסרו"ת הלוך וחסור...".     דברות קודשו של רבינו, ותוכחותיו הן שבכתב והן שבעל פה נתקבלו על הקהלה כדבר איש האלהים ואף חכמי הדור הגדולים ממנו בשנים, לא העזו להמרות את מוצא פיו, ביודעם שכל כוונתו לשם שמים, והשכינה מדברת מתוך גרונו, "תוכו כברו, ויראת הי היא אוצרו". ואף רבינו מעיד עליו את השמים שאין בקנאתו ובתוכחתו שום פניה זרה, "במרומים סהדינו שבלתי שום שנאה ותחרות וכו' ושום פניה תכלית דברנו עד הנה, רק להתאפק ולעצור במלין לא נוכל.. שאם לא נחיש מהר לרפאת נפשינו ולחבוש שברינו ולבקש תרופה למחלתינו, מרה תהיה אחריתנו", את עוז רוחו בתוכחה מגולה, ינק רבינו גם מאביו רבי שמואל זלה"ה שכאמור, היה אחד הדרשנים והמוכיחים בעם שהיה מפרש את הפסוק בתהילים שתו כשמים פיהם וכו' ר"ל על מה ששתו בשמים פיהם ולא רצו למחות, דין גרמא, ולשונם תהלך בארץ, היינו תלחוך עפר הארץ". מתוך חרדה עמוקה לעתיד היהדות ומתוך הרגשת כובד האחריות להמשך קיומו של עם ישראל, הקדיש רבינו מאמצים כבירים לשמירת הדת על תילה בקרב קהלתו וכנתינתה מסיני, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, וקיום מצוותיה ומנהגיה המיוסדים מפי רבותינו קדושי עליון. ברוח קודשו ראה רבנו את העתיד לבוא על עם ישראל, ובמצב הנוכחי של ימינו אלה ימי עקבתא דמשיחא, משתאים אנו לראות עד כמה צדקו דבריו הקדושים שנאמרו ברוח הקודש ממש, ועד כמה הרה"ק ראות, וזה לשונו הטהור: "עוד מעט ימים לא כבירים, ואבדה האמונה, ומדרכי התורה יפנו עורף ולא פנים, והדעות יחזרו לדעות אנשי סדום ועמורה, וטול קיסם טול קורה, או לדעות זרות אחרות, יפרקו עול וינתקו מוסרות, ולאחיו יאמר חזק, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וכו' אין חכמה ואין תבונה, לית דין ולית דיין, אשר דעות אלו המה כליון וחרץ ליושבי תבל ושוכני ארץ ב"מ".       למרות תקיפות דעתו, וקנאתו לבלי חת משום אדם, אהבתו לבריות היתה גדולה ורק מפני אהבתו אותם באמת וצדק, הוכיח אותם גם בשבט חובלים, וכל דבריו התקבלו באהבה רבה ובהבנה.

רבינו השתתף בפועל בצער הציבור והיחיד, ולבו דווי לאין שיעור על כל פורענות שניתכו על הכלל או על הפרט, ובדמעות שליש היה נושא תפלה מקירות לבו בעד כלל ישראל ומצפה בכליון נפש לישועתם. "אמנה ליה עינינו, משמים ישקיף יביט יראה בעניינו ועמלנו; ולא במעלינו, ובעצה טובה מלפניו, לחוק בדק יתקננו, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חוק ונתחזק בעד עמינו ובעד תורת אלקינו, ובן ישי בראש, אשר צדק אזור מותניו, והאמונה אזור חלציו, מהר ימהרנו לשים העקוב למישור והרכסים לבקעה ומלאה הארץ דעה את ה'. דאגתו לכל ענייני הציבור בכלל היתה רבה, ולעניים, אלמנות, יתומים ותלמידי חכמים בפרט היתה עשרת מונים. הוא דאג להם במצוקתם ובעוניים והיה תורם את חלקו בהונו, בהגותו ובמחשבתו על מנת להקל להם, וכשם שהיה שותף בצר להם, כן שמח בהם.

בשנת התרס'ד רצו גזברי הקהילה להטיל מס חדש על הבשר לקופת הקהל מנדבת ג' רגלים כי בגלל המצב הכלכלי הקשה בקשו לקבוע מס על כל רטל בשר. רוב חכמי העיר וראשי הקהל הסכימו, אך רבינו עמד בפרץ וכגיבור מלחמה התנגד בכל תוקף כי ראה שבתקנה חדשה זו יש בה גזל גמור, חמס ושוד עניים יתומים ואלמנות ות"ח.

"ולא מן השם הוא זה להטיל ולקבוע הנדבות והאלמונ"א וכו' הנ"ל על הבשר, והמה חוקים אשר לא טובים בעיני אלקים ואדם, ואין זו דרכה של תורה באשר שבזה מקילים מזה ומכבידים על זה, שלא כדין תורתינו הקדושה, והוא גזל גמור חמס ושוד עניים יתומים ואלמנות ות"ח, אשר המה פטורים מן הדין ועתה הם לוקים בכפליים ופורעים, בגלל תאותם על כרחם שלא בטובתם, וגם הבינוניים שהם חייבים ליתן בכל זה, מ"מ אינם חייבים ליתן רק לפי ערך ממונם, ועתה רובם כל א' הוא פורע, כשיעור מה שפורע העשיר או יותר, וזה גזל גמור... ובפרט גזל הרבים, ובכללם גזל עניים יתומים ואלמנות, זו היא שקשה בדרכי התשובה... עוד בה ידוע שהעניים יתומים ואלמנות המה מאני תבירי דקודשא בריך הוא, והתורה הזהירה עליהם ביותר, והמעביר עליהם את הדרך, דינם מסור לשמים, ליפרע ממנו חיש מהר...

וכך מאריך רבינו להביע את דעתו הק', וקושר חבל בחבל, נימא בנימא מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים, ומצרף לדבריו דברי הזוה"ק וספרי המוסר, כדי להניא את ראשי הקהל מתקנה זו.

ואכן, ראשי הקהל וחכמי העיר לא רצו להנהיג כל שיעי בנושא זה ללא הסכמת רבינו, עד שבתמוז של שנת תרנ"ח התאספו החכמים והקהל והלכו אצל רבינו, והפצירו בו רבות שיסיר את התנגדותו לתקנה ושיסכים. אך רבינו לבסוף השיב להם שהוא לא יכול להסכים, אך יחד עם זאת לא יתנגד.

שמו של רבינו נודע בשערים המצויינים בהלכה, ורבים פנו אליו בשאלות ובבקשת חוות דעת. ביניהם הרה"ג ר' שלום אזולאי זצ"ל והרה"ג חיים אבא שטרית זצ"ל שניהם מעיר צפרו. הרה"ג מרדכי בן ג'ו זצ"ל מעיר טנכיר. הרה"ג ר' שלמה בירדוגו זצ"ל מעיר מכנאס. הרה"ג ר' אברהם בן חסין זצ"ל. נשיא ועד הקהילה של וואהרן שבאש, ועוד. בשכלו הבהיר, הציב לכל שואל די סיפוקו ובוחר שהעמיק בספרי הפוסקים.ראשונים ואחרונים, והכריע לפי רוחב דעתו ועוז בינתו, והוציא מתחת ידו פסק דין מתוקן, תוך כדי ציון מקור ההלכה. כמו"כ קיבל חוו"ד מרבנים אחרים ונשא ונתן עמהם. הנושאים הרבים הנזכרים בספרו "ליצחק ריח" הם מעט מהרבה ממה שכתב רבינו, כי בהיות רבינו "מרחיק עצמו מכל דבר המביא לידי יוהרא תכלית הריחוק... מעולם לא עלה בדעתו להדפיסם" ועל כן כל פסקיו וחידושיו הרבים, כתבם בקונטרסין בכתיבה דקה, כתב על גבן כתב, ולפעמים בקיצור נמרץ למזכרת וכדומה. ורק אחרי סילוקו של רבינו לעלמא דקשוט, אספו בניו הרבנים זצ"ל את אשר היה אפשר להציל מפני הרקב והעש, והעתיקו אותם והעלום על ספר, לאחר שאחד מבניו הרבנים ראה את רבינו בחלום בחזיון לילה, והכיר בו דנוח לו שידפיסו את ספריו.

הציונים של רבינו והמקורות הרבים שהוא מציין מעידים על היקף בקיאותו בספרי הפוסקים ושפע ידיעותיו בתקנות ובמנהגים של חכמי המערב. ובכל הוראותיו אנו מוצאים בירור יסודי וקפדני על פי קו מנחה של חיפוש האמת לאמיתה של תורה. והדוגמאות לכך מרובות, ובסוף דבריו באחד הפסקים כותב רבינו: "מגמתינו היתה, רק לחתור ולחקור אחר הדין והאמת, בלתי שום פניה ונטיה מקו המשוה, וללקט אמרים אמת...".     לרוב אהבתו למדת האמת כאמור, אשר בה היה דבק כל ימי חייו, היה רבינו חותר לדעת גם דעות של רבנים אחרים ובדרכו האופיינית לו הוא חותם ברבים מפסקיו במלים, זהו הנלע"ד, ואם עם כת"ר יש מלין להשיב השיבני ואשובה...". ובסוף אחד מפסקיו כותב רבינו, "זהו הנלע"ד, ואם על זה יש חולק, וכמ"ש כת"ר במכתבו הטהור, וצל"ח דברו כתוב על ספר אולי יש תשובה, או יקובל האמת ממי שאמרו. וכך היא דרכה של תורה, זהו זיוה, זהו הדרה והדרינו, ומודים דרבנן היינו שבחייהו".

 ארוכה היא יריעת מעשיו של רבינו זצ"ל, ומעט מזעיר במשנת חייו עלה בידינו בס"ד לאגור, כי כל ימיו היה נחבא אל הכלים ומתבודד במועדיו, וגם כאשר יצא מרשות היחיד לרשות הרבים לשאת במשא העם, לא שינה את טיבו ומנהגיו ושמר על עולמו הפנימי והיחודי שכל כולו זוהר והיקש חסד. תקרת עולמו תשוקתו ועז אהבתו בתורה וחייו תלויים היו במשנתו. כך התהלך איש האלקים עלי אדמות במשך ששים ושש שנים, עד שקראו רבו לעלות למתיבתא דשמייא להתעדן בגן האלהים וליהנות מזיו שכינתו ית' כאשר היה בדבקה אתו.

אשכבתיה דרב"י

פגעי הזמן והצרות הרבות שניתכו על היהודים בערי המערב, ובעירו פאס וסביבותיה בפרט, הוסיפו חולשה על חולשתו והמיסו אל לבו, עיניו הקדושות הזילו כנחל דמעה, בתפלה ובתחנונים להי"ת כי יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל. בתחילת שנת התר"ס (1900) לקתה העיר פאס במגיפת "האדמת" (בערבית, בוחמרון) אשר התפשטה בכל העיר ולא היה בית שלא היה בו חולה ובעיקר פגעה בילדים ורבים רבים מתו. 

בכל אותם ימים קשים של צרות הפרט והכלל, התפלץ לבו של רבינו, מכאב ויגון. כחותיו הדלים עזבוהו ונפל למשכב. וגם במיטת חוליו לא עזב רבינו את חסדו ואמתו את התמדתו וחשקו בתורה והיה מבקש את בניו כי ישבו לפניו ויקראו לו מתוך הזוה"ק ושאר ספרי מוסר עד ליום רביעי בשב"ק כ"ד ל"ת אייר שנת צדיק כתמ"ר יפרח ש"ק לעת, ערב כשמסביבו יושבים רבני ודייני העיר. פניו הקדושות וכו', כמשיב את נשמתו הטהורה מתוך קריאת שמע, שהדהדה בכל הסביבה, "וכמשחל בניתא מחלבא לא חלי ולא מרגיש, לא כחל ולא פירכוס. וקו כהתה עינו ולא נס ליחו..." עם היוודע מותו, הוכרו תיכף על ביטול מלאכה בכל העיר. וכל אנשים נשים וטף באו כלם ללוות את רבם הנערץ ובעת הלויה, שלשלת ארוכה של חכמים ותלמידיהם הקיפה את הארון. מכל עבר נשמעו בכיות ואנחות, קול.השופרות הרעיד הארץ כולה. וכבוד עשו לו במותו, ויספדו לו מספד גדול כתנים ובנות יענה..." ושם התחברה נשמתו הקדושה והטהורה בנשמת אלוה ממעל. מקור כל החיים לפני ה' אלהי יצחק.

בניו של ר"י אבן דנן

 רבינו הניח אחריו שלשה בנים ת"ח ומופלגים במעשה חסד. הראשון לכל דבר שבקדושה הוא החכם השלם והכולל, כליל המעלות ויראת ה' היא אוצרו כמוהר"ר מימון זצ"ל, אשר שימש כל ימיו בצרכי ציבור באמונה, כגזבר הקהילה וכחבר מועצת העיריה, ושמו נודע לש"ט ולתהלה כולל תהלות וכמה מעשת, ויכה לתורה וגדולה. נתבש"מ ח' טבת תש"ה. וכך תוארו בנוסח הכתובה, "החה"ש, כולל תהלות, כמה מעלות, מר ואהלות, חמדת הלבבות, מלא מדות טובות, זהב פרוים מזוקק שבעתים, עוסק עם הציבור לש"ש, דבורו בטוב עם הבריות, מילת השתיקה לקה לו למנה,חוטר מגזע האיתנים, תורה וגדולה יחד חונים, דבר ופרנס נאמן, מאד נעלה, מל"ט ולתהלה, מר בריה דרבינא, רצ"ו כמוה"ר מימון. בנו השני של רבינו, מני"ר כמוהר"ר שמואל זצ"ל אשר היה מתנהג בחסידות כל ימיו, והחזיק במלאכת אבותיו להוכיח בשער בתוכחות מוסר, והיה דרשן נשגב בכל העתות, חיבר הספר "דשנת בשמן" דרושים והספדים בטוב טעם ודעת (פאס תשכ"ג) ובהקדמת ר' שאול אבן דנאן לס' הנז' כותב בשבח המחבר כי "מנעוריו איש צדיק תמים היה, עובד אלקים באהבה בקדושה ובטהרה; חסידא קדישא לישראל, ענותן ושפל ברך, חכם חרשים, בנש"ק, הרב המובהק..."     רבי שמואל הנז' מתאונן בהקדשתו לספרו כי "בעוה"ר לא ארכו לי הימים עם עטרת ראשי אדוני אבי זלה"ה, אבל יראת ה' הטהורה שתל בי ומדותיו הטהורות נצטיירו בי...". ואכן מידותיו של אביו היו טבועים בו הולך תמים ופועל צדק, בקי בתלמוד ופוסקים, כמו כן העתיק וערך לדפוס את הספר שו"ת "דבר אמת" למהר"י מונסונייגו זצ"ל וכתב הקדמה בל' מליצית כדרכם של החכמים הקדמונים, כמו"כ ערך את כתבי אביו ועשה "מבוא פתחים" לס' "ליצחק ריח". לרוב התמדתו בלימוד התורה ואהבתו אותה, זכה אף לחדש חידושי תורה גם בחזיון לילה... וכשהקיץ היה מעלה על הכתב מה שחידש בספרו הנז' דרוש מ' דף קכ"ח ע"א כותב "הייתי בכפר אימוזאר ובאור ג' בשבת י"ט ימים לח' אב"ר יה"ל ש' התרפ"ד ליצירה ראיתי בחלומי והנה מור אבי זצלה"ה יושב על מטה נאה שמח וטוב לב ובאומ"ץ בא כה"ר מרדכי אסולין נ"ע שהיה מצוי על הרוב בבית מור אבי זצ"ל, והוא חולני קצת, והתחלתי לדבר עמו לפני אדוני אבי זצ"ל בענייני דברי תורה, ומכללם חידשתי לו חידוש על פסוק וצדקה תהיה לנו וכו' כמ"ש. ובהקיצי משנתי הוספתי לחדש פי' על שני הפסוקים הקודמים לפסוק הנז'..." הרב הנז' נולד בשנת תרל"ד ונתבש"מ כ"ח אדר ב' התשכ"ב (1962 - 1874). הניח אחריו ג' בנים שהשתדלו בהוצאה לאור של ספר אביהם, ה"ה ה"ר שמעון אליהו ה"ר יצחק רפאל וה"ר אברהם.      ומו"ה יעקב זצ"ל חכם ושלם במידות טובות וישרות שוחט וסופר.