רבי יצחק  סבאג

עיין בית שמש

דברי הספד מהגר"ש משאש

ובתור תלמיד המעיד על רבו, אומר אני עליו מ"ש הנביא, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו מפיהו ע"כ. דברי קדש אלו נתקיימו במילואם, ברבינו הקדוש פחד יצחק זצ"ל, אשר קדושתו הפנימית בלי כחל בלי פרכוס, יחד עם גודל חכמתו ותורתו הגבוהה, כל זה היה לו לסגולה להעמיד תלמידים רבים גדולים בתורה וביראה, בתוך הלימוד קם לרחוץ ידיו, בלי שהטיל מים, כנראה בלי כוונה נגע ידו ברגלו, לא נהנה מן העוה"ז באכילה ושתיה, לא אכל בשר ולא שתה יין, רק דגים קטנים של הנהר שאינם שמנים. ובשבת הוסיף תרנגולת קטנה כחושה, לפי מצב בריאותו, כפי הטבע היה צנום ולא היה בריא, ולא היה נראה שיזקין כלל, אבל זכות התורה עמדה לו שעלה לארץ והאריך ימים עד פ"ז שנה, ראשו כתם פ"ז, ונתקיים בו רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה', חונה מלאך ה' סביב ליראיו.

היה חרד וקנאי על התורה והמצות, והיה משקיף על כל הנעשה בעיר, ואם היה רואה דבר שאינו הולך לרוחו, היה מתחזק ונכנס אצל הרבנים לספר להם. ולחזק ולעודד אותם, ולהעיר אותם כדי לתקן המצב. אהב תלמידיו כגופו, העניק להם גם מאכל ומשתה. מעולם לא נהנה מכבוד תורתו, הכל עשה בחנם, כמה פעמים רציתי לתת לו איזה מתנה מחלוקא דרבנן, היה אומר לי תלך לחלקה לעניים, גם בגדיו לא שינה, ולא לבש בגדי חכמה, רק הלך כאחד העם הפשוטים.

עסק בגמילות חסדים, והוא אחד ממיסדי חברת ביקור חולים בעיר מולדתו, אשר עבד בה במרץ הרבה שנים, תפלותיו זכות וברות, אף שכל לימודו בש"ס היה בעל פה, כי היו עיניו טרוטות, תמיד התפלל תפלת שמונה עשרה מתוך סידור קטן, סוף דבר, עבד עם חברת חב"ד. והכירו את גודל חכמתו וכיבדוהו והעריצוהו, גם בעלותו לארץ קבע ישיבה בעיר דירתו "טירה"[טירת הכרמל] ונלוו אליו תלמידים והמונים, היה מוכר היטב גם אצל האשכנזים, והיו שולחים לו שיקים מזמן לזמן, כל זה מהשגחת ה' עליו.

גדולי הדור העריצוהו. הרב הגאון הגדול, שהיה רב ראשי ואב ביה"ד הרב יהושע בירדוגו ז"ל, חלק לו כבוד והיה נמלך עמו, וסומך על דבריו וביקורו בבתי חרושת.

חריפותו היה להפליא, כאשר מגיעים לדיבור תוספות קשה ההיתוך וההבנה, הרב מצוה לחזור על הלשון, שנים ושלשה פעמים, ואם בכל זאת לא הגיע לפירוש, אז לוקח את הספר בידו ומעבירו על עינו איזה דקות, ותיכף מפרש ואומר, צריך לדעת שבאותה גמרא שממנה הקשה התוס' כתוב כך וכך, וככה יובנו דברי התוס' בקלות, ואח"ז אנו התלמידים הולכים לפתוח אותה גמרא. ומוצאים כל מה שאמר ממש. פעם אחת היינו עוסקים באיזה סוגיא חמורה. ובתוך הענין בא אחד וקרא אל הרב לפתח בהמד"ר לדבר עמו ויחזור. וכן היה, ובנתים שהרב הלך לדבר אתו, נשאנו ונתנו כענין, ולא הבננו כלום, בנתים בא רב גדול, רב ראשי וראב"ד של העיר. ונכנס גם הוא במבוכה זו, ולא עלה בידו, והנה תיכף גמר הרב את שיחתו, וחזר לבהמד"ר. ובלי קושיא ובלי תירוץ, רק בפירושו את הדברים בפשיטות, הכל עבר על נכון בקלות. באופן שהיה שריד ודוגמא יחידה ונפלאה, משיירי כנה"ג.

אני קורא עליו הפסוק הנאמר במשיח צדקנו, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ. והכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע. ויש לדקדק, דבשלמא והכה ארץ בשבט פיו. ניחא דאנשים מכים במקל, והוא מכה בשבט פיו, גם וברוח שפתיו ימית רשע. ניחא, באנשים ממיתים ע"י אקדח, והוא ממית ברוח שפתיו. כל זה הוא רבותא למלך המשיח, אבל ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור וכו' איוה רבותא במלך המשיח, דבר שכל העולם חייבים לעשותו, כמ"ש צדק צדק תרדוף.

נ"ל לפרש ע"פ מה שראיתי בספר יורה ומלקוש שהאריך בשבח המוכיחים במעשיהם יותר מבפיהם, כי צדיק כזה אשר מעשיו יכריזו עליו ויכריחו בני אדם ליראה את ה', הוא דוגמת מלאכי השרת המלמדים יראת ה' באין אומר ודברים, כמ"ש השמים מספרים כבוד אל אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם ע"כ.

כך היה המשיח צדקנו, כלי שיצטרך לשפוט בפועל, רק בצדק שבו היה שופט בני אדם בלי שיבואו לפניו, ובמישור שבו היה מוכיח לבני אדם, בלי שיצטרך לדרוש בפועל, רק מביטים עליו ולוקחים מוסר. וזה מדוקדק, ממה שכתב ושפט בצדק, ולא כתב ושפט דלים בצדק. וכך היתה מדתו של רבינו הקדוש זצ"ל, בלי שדרש ברבים, ובלי שיוכיח בפועל, רק בצדק ובמישור שבו, שפט והוכיח, שרק אנשים מביטים בו ועוקבים אחר מעשיו הנסתרים ולומדים ולוקחים מוסר, ועליו אמר הכתוב, תורת אמת היתה בפיהו, שהוא רק לומד תורת אמת, לא דורש ולא מוכיח. וזהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, להוכיח אנשים על העולה והחמס אשר בכפיהם, רק ע"י השלום והמישור שהלך אתו, על ידי זה רבים השיב מעון, כי ממנו ראו וכן עשו.

אמנם אישים גדולים כאלה, אע"פ       שמסתירים עצמם, ואת צנועים חכמה, סוף סוף הם מתפרסמים בעולם. והשי"ת מגלה את מעשיהם ברבים ע"י תלמידיהם, וזה שאמרו כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, לא אמר דבריו מתקבלים, אלא רוצה לו' כמ"ש, שאף שמסתירים מעשיהם עכ"ז דבריהם נשמעים למרחוק. וכן ראיתי בימי חורפי להרב בינה לעתים שפירש כן.

על פי זה נ"ל לפרש מ"ש במסכת אבות, מה בין תלמידיו של אאע"ה לתלמידיו של בלעם הרשע, ולמה לא אמרו מה בין אאע"ה לבלעם הרשע, אלא כפי האמת, האדם ניכר הרבה יותר על ידי תלמידיו, כי בלעם הרשע, הרי היה גם הוא נביא, עד שאמרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל באו"ה קם ומנו בלעם, ויכול להראות טלפים כחזיר. ועושה מעשי זמרי ומבקש שכר כפנחס, לא כן התלמידים, מהם תוכל לראות ולדעת מה היה הרב באמת, כי הוא משריש בתלמידיו מדות וטבעים שלו יותר מן ההורים. ובזה ניחא, תפלת משה ליהושע, יה יושיעך וכו', בשביל שהיה תלמידו.

ועי"ז מתפרש פסוק מתהלך בתומו צדיק       אשרי בניו אחריו. ע"פ הנ"ל, אני מפרש המקרא מסיפיה לרישיה, מכח הבנים תדע האב שלהם, אם תראה הבנים מאושרים ביראת שמים ובדרך היושר, הרי ודאי שהאב היה מתהלך בתומו צדיק. והשריש בבניו כל המדות טובות שיש בהם, וידוע שהתלמידים נקראים בנים. כמ"ש בני הנביאים, וכך פי' הרמב"ם ושננתם לבניך, אלו תלמידיך.

אא"כ הרי לפנינו כל תלמידיו של מו"ר הרב פחד יצחק זצ"ל, כולם צדיקים, כולם חכמים גאונים, כולם עושים באימה וביראה רצון קונם, הא ודאי שהשריש בהם כל מדות טובות.

בזה אני מתרץ, מה שידוע שעמוד הימני במסירות נפש, הוא אאע"ה, ובאמת מצינו לחנה וז' בניה בזמן החרבן, שמתו כולם על קידוש ה', שלא שמעו למלך לעבוד ע"ז, וקודם מיתת השביעי, אמרה לו אמו, לך אל אברהם זקנך ואמור לו, הוא אחד, והיא שבעה, הוא רק במחשבה והיא בפועל. וא"כ לכאורה ראוי היה לרז"ל, לשים חנה וז' בניה קודם לאברהם, אלא האמת דחנה עצמה מאין היתה לה מסי"נ זו, הוא מחמת מה שלמדה מזקנה אברהם מה שהשריש בזרעו, רק שהמציאות לא היתה בו, שלא היה לו כ"א בן אחד, ובודאי שאפי' אלו היו לו מאה, היה מקריבן לפני ה', וגם אמרו רז"ל, שנצטער אברהם על שלא הקריבו, ורצה לפחות לעשות בו מום לסימן; ואמר לו הקב"ה ואל תעש בו מאומה (מום).

וכן רבותי, רבינו הקדוש פחד יצחק זצ"ל, הוא חי עמנו עומד היום, ונאמר עליו ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כולכם היום, דהיינו אף אחר המיתה עדיין חיים כולכם היום, כי צדיקים במיתתן קרויים חיים, ואז"ל יעקב אבינו לא מת. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

וכיון שפרשתנו היא פרשת ויחי, נר' שיש בה דבר המכוון לפטי' הרה"ק זצ"ל, כי רז"ל אמרו מדוע פרשת ויחי סתומה, מפני שבמיתת יעקב נסתמו עיניהם ולבם מצרת השעבוד, ואמנם הרה"ג המלאך רפאל בירדוגו זצ"ל, פירש במי מנוחות, שטעם הסתימה הוא, כי בפרשת ויגש. יעקב אבינו היה עדיין וצי ובפ' ויחי נפטר מן העולם, והסתימה באה לרמוז שלא הי"ל ליעקב פירוד בין העולמות, רק יצא מזה לזה, ולא הרגיש בפרידתו מן העולם, וכן אז"ל שהצדיקים מראין להם סמוך לפטירתם, מטוב המגיע להם לעוה"ב, וככה מיקל עליהם המיתה.

ואני הצעיר, אחד מזרע ר"ב זצ"ל, מצאתי לו עזר מקדש, והוא מה שאנו אומרים בכל יום "תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העוה"ב, שנאמר הליכות עולם לו, א"ת הליכות אלא הלכות. והלשון שהוא לשון הווה, קשה. שהרי אנחנו בעוה"ז, והיה ראוי לו' מובטח לו שיהיה, או שיזכה, לשון עתיד, אלא האמת, כיוון למ"ש המלאך ר"ב, והכוונה מי ששונה הלכות, מובטח לו שגם בעוה"ז הוא חי בעוה"ב, הליכות, הלכות. עולם לו, יש לו עולם מיוחד לו לבדו כמו עוה"ב, וכאשר מת יוצא מעוה"ב לעוה"ב.

וגם רבינו הגדול זצ"ל, לא הי"ל פירוד בין העולמות, ובפרט שלא נהנה מעוה"ז, רק כדי חייו. צדיק אוכל לשובע נפשו, לקיום הנפש דוקא, כמ"ש לעיל, והרי גם אכילתו רוחנית מעין עוה"ב, וגם בעוה"ז היה חי בעוה"ב, ולא הרגיש כלל בסילוקו מן העולם.

רבינו זצ"ל קיים בעצמו, אל יתהלל חכם בחכמתו, בכינוי, שתהיה החכמה שלו לבדו, אלא השכל וידוע אותי לאחרים, וכן אמרו אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך לבד, כי לכך נוצרת.

עוד   פירשו, אל יתהלל חכם כחכמתו בכינוי, לחשוב שהחכמה היא שלו, שבאה לו מחריצותו לבד, בלי סיוע כלל מן השמים, כ"א השכל וידוע אותי, שאני הוא הנותן וכו' כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, פותח שערים בתבונה, וכך היה רבינו זצ"ל.

גם היה פסקן גדול, וקולע אל השערה, אוהב   ה' שערים המצויינים בהלכה, ואין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד, ושואלין אותו בכל מקום ומשיב.

אלה רק קצות דרכיו, מה שיכולתי לומר לפי    קצת זמן שאני כאן. ולגומרם אי אפשר, כי יאמרו סיימתינהו לשבחי דמרך. ויה"ר שזכותו תעמוד לנו תמיד, וכמו שהיה אוהב אותנו בחייו, כך ימשיך להתפלל עלינו בעוה"ב, ויניח ברכה לבנו יחידו בין הבנות. החה"ש רבי יעקב סבאג שליט"א, שהוא כרעא דאבוה, ועל כל בנותיו וחתניו, ועל כל עם הקהל יכפר אמן.

אלה דברי תלמידו הקטן, הצעיר ע"ה שלום משאש ס"ט.