רבי יוסף בן נאים וחיבורי תשובותיו

מאת הרב משה עמר

רבי יוסף בה"ר יצחק בן נאים, נולד בחודש אלול התרמ"ב 1882. משפחת בן נאים ממארוקו מוצאה ממגורשי ספרד. חרף פגעי הזמן, וליקוייה של המערכת ומחמת רפיון המשטר במארוקו, התנפלויות על שכונות היהודים, שוד ורצח, בצורות ומגפות החינוכית בקהילה, הקפיד אביו להביא לבנו מורים בעלי שם, ואף השלים את השכלתו בהוראתו שלו. בין מוריו נמנים רבי רפאל אהרן אבן דנאן, הרב שלמה אג'ייני, הרב רפאל בן חמו, הרב מרדכי בר ששת, הרב יצחק סימו, הרב חיים כהן והרב יוסף הכהן; את פרק הזמן הארוך ביותר עשה רבי יוסף לפני מורהו הרב יוסף הכהן. הוא היה מורו של רבי יוסף בן-נאים למן חורף תרנ"ז (1896) עד שנת תר"ס (1900), ורבי יוסף ראה בו את מורו המובהק.       

בכסלו התרנ"ח (1898) השיאו אביו אשה. עם זאת התמיד רבי יוסף בלימודיו לבדו או בחברותא עם חבירו הרב חיים דוד סירירו. בעצתו של רבי אברהם בן סוסאן, הקים אביו של רבי יוסף ישיבה לבנו, ובה הרביץ רבי יוסף תורה במשך כעשור שנים (1912-1902). מהומות קשות שפקדו את הארץ עקב מרד בוחמארא (1900), מרידות חיילים, ופורעים מבין המוני העם שערכו פוגרום ביושבי המלאח היהודיים וברכושם, גרמו להשבתת הישיבה.

כהונותיו של רבי יוסף לפרנסתו עסק רבי יוסף במלאכות שהצריכו ידע רחב במקורות ההלכתיים, כסופר בי"ד מומחה במלאכתו העוסק בכתיבת שטרות שונים וגיטין, אף עמד בבחינות מטעם השלטונות הצרפתיים במארוקו. בעיסוקו זה ניכרו ברבי יוסף שיטתו ותפיסתו האנציקלופדיסטית, המבקשת להכניס שיטה וסדר מקיפים בנושאי עיסוקו. מחד אינו מסתפק בפעולה מכנית, אלא בוחן לעומקן את הבעיות הנקרות לפניו לאור המקורות ומאידך את עבודתו בליקוט וכינוס שיטתיים של חומר מקצועי והלכתי בה מסייע לסופרי בי"ד. דוגמת גיטין שנרשמו מטבת תשי"א עד חשון תשי"ט שנפלו ספיקות בכתיבתם ופתרונם ההלכתי, או נסחי שטרות. כדרך שנהג באומנותו כסופר בי"ד כן נהג באומנותו כשוחט ובודק; מה שם לא הסתפק בפעולה מכנית, אף כאן יצא שמו כמומחה בדרכי הבדיקה ומקורותיה ההלכתיים. ולשם כך אף כאן ליקט מתוך כתבי-יד של חכמי פאס הקדמונים, מנהגי טריפות ופסקים בדיני שחיטה וטריפות. ובשביל חבריו השוחטים, חיבר את הספר "זובחי הזבח" שהוא תמצית לספר "זבחי רצון" של הרב שלמה אבן צור - חיבור יסודי ורב היקף בענייני שחיטה וטריפות. בד בבד נבחר רבי יוסף, לשמש כשליח ציבור וכמרביץ תורה בבית הכנסת של התושבים. בתפקידו זה היה דורש ברבים בבית הכנסת בשבתות מיוחדות, ונותן דרך קבע שיעורים לבעלי הבתים בתנ"ך, בתלמוד, בעין יעקב ובהלכה. גם בעיסוקו זה ניכרה מחשבתו הפוריה של רבי יוסף, וחלק גדול מחיבוריו בתחום הפרשנות המקראית, התחברו תוך כדי דרשותיו ושיעוריו.

בשנת (תר"ף) 1920 הציעו לרבי יוסף את כס הרבנות בעיר לאראג'י, אך על רבי יוסף קשתה יציאת העיר פאס, שהיא מקום תורה וההליכה למקום שאין בו לא תורה ולא תלמידי חכמים. בשנת תש"ה (1945) חזרו ופנו אליו שוב מאותה עיר, שיאות לקבל את כהונת הרבנות. לאחר שלושה חודשי ניסיון חזר בו והחליט לוותר על רעיון הרבנות. ואולם חרף העובדה שרבי יוסף לא כיהן ברבנות באופן רשמי, גילה ערנות לשאלות הלכתיות ולבעיות שהזמן גרמן.      

דאגתו לתורתם של רבותינו ברבי יוסף נתקפלו תכונותיו של ביבליופיל וביבליוגרף אמיתי, ביחד עם חכם החרד לאובדנה של חוכמה. הוא היה להוט להיטות שאינה יודעת שבעה ללקט ולכנוס, ולהוציא לאור את החוכמה הגנוזה של חכמי מארוקו ההולכת ונכחדת. בספרייתו אצר כעשרת אלפי ספרים וכתבי יד נדירים, ונתן בכל עת, פומבי לחששו לגורלם של ספרי החוכמה על ענפיה השונים (פרשנות, הלכה, קבלה, הגות, מוסר ופיוט), שנתחברו ע"י חכמי מארוקו, אשר מחמת היעדרם של בתי דפוס בצפון אפריקה, נתקשו מחבריהם להוציאם לאור. ונותרו דבריהם רשומים בשוליהם של ספרים שעם בלותם נגנזו; בדפים בודדים או במחברות שהלכו ובלו. פעמים רבות הפציר רבי יוסף בקול הקורא לעשירים, ללקט מכל זוית אותם אוצרות נשכחים. ולשקוד על הוצאתם לאור וגאולתה של היצירה הזאת. נוסף על עבודתו המסורה, באיתור היצירה הזאת בכל מקום אפשרי, כולל בגניזות ובבתי כנסיות, פועל היה ללא ליאות לרכוש ספרים, כתבי יד וכתבי עת, בין על-ידי קניינים ובין בדרך של חליפין. ועומד היה בקשר מכתבים מתמיד, עם מחבריהם של ספרים ומאמרים ועורכיהם של כתבי עת עבריים, ומבקשם לשלוח לו את חיבוריהם.       

נראה שעל להיטותו זו להשיג ספרים נדירים או ספרים שהשתוקק להשיגם, שילם מחיר יקר - לאחר שהציע, למי שיכול היה להשיגם עבורו, תמורה שערכה עלה הרבה על מחיר הספר הנרכש. באופן זה מסר רבי יוסף בלא מחיר, כתבי יד חשובים - עתיקים ונדירים לסוחרים, סופרים ואספנים יהודיים מאירופה, שניצלו את תמימותו וצמאונו לספרים חדשים. בערוב ימיו כשעמד על ערכם של כתבי יד אלה, נצטער על כך צער רב ושוב לא היה נכון להוציא מביתו כתבי יד. ספרייתו ועושרה בספרים נדירים, היו לשם דבר גם מחוץ לגבולות מארוקו, וביתו הפך למקום עליה לרגל.

 חרף הפצרותיו של הנשיא מר יצחק בן צבי ז"ל, סירב רבי יוסף לעלות לארץ ולהעביר לכאן את ספרייתו, מהחשש הכבד שכרסם בלבו, שמא במהלך עלייתו יקרה אסון לספריו היקרים. ואימרה היתה שגורה בפיו, כי רק המות יפריד בינו לבינם.     רבי יוסף נפטר בט"ז שבט התשכ"א (1951). לאחר פטירתו, גורמים שונים מהארץ ומחו"ל בקשו לשים ידם על הספריה ואוצרותיה. הוחל במשא ומתן עם הבנים, בו נמכרה הספריה לבית מדרש לרבנים בניו יורק. מתוך הספרים, הבנים שמרו לעצמם את חיבורי אביהם. בניו יורק דליקה כילתה מרבית הספרים ופגעה בנותרים. כך נתאמת למרבה הצער חששו של רבי יוסף. מתוך כתבי-יד שהיו בספריה נותרו לפליטה מאה שלשים וארבעה.

רבי יוסף חונן בסגולה של מושך בעט סופר. ובתחום זה לא היה לו מתחרה מבין חכמי מארוקו בדורינו. הוא קיים מאמר חז"ל "וקנה לך חבר" כמליצתו, וקנה הקולמוס היה חברו הצמוד אליו בכל שעות היממה. הוא מספר על עצמו, שבכל מקום שהיה רגיל לשהות בו ביום וגם בלילה ליד מיטתו, היה לו קולמוס, דיו ונייר. וכל רעיון, חידוש או פירוש שצץ במוחו, מיד היה מעלהו על הכתב כדי שלא ישתכח ממנו. גם אם היה זה בתוך שנתו, היה קם מיד עושה נטילה מדליק אור ויושב לכתוב.

 רבי יוסף סבר, כי כתיבת חידושי תורה, מצוה היא וחובה המוטלת על כל מי שזיכהו ה' ביכולת לחדש חידושים. הוא גם סבר כי חידושים אלה הם מעין התגלות אישית חד פעמית. לכן מי שאינו מנציח אותם בכתובים, הרי הוא גורם לאובדנם הנצחי וגוזל את הרבים ונענש על כך, כדבריו כל אחד ואחד מחויב להוציא מכח אל הפועל, ולהוציא לאור כל החידושים שנחלק לו. כי חידושיו אין ביכולת שום אדם לחדשם אפילו גדול שבגדולים, כי זהו חלקו ואין מתגלה רק על ידו. ואם לא יוציא חידושיו לאור אין מי שיחדשם ויוציאם וזהו פסידא דלא הדרא ויהיה מוכרח להתגלגל על זה שיחזור ויחדשם... ובזה אפשר לרמוז בדברי התנא כל השוכח דבר ממשנתו כאילו מתחייב בנפשו. ממשנתו דייקא...     לכן בהקדמות שכתב לחיבוריו הרבה לעורר ולעודד גם אחרים לכתיבה. רבי יוסף ניחן גם ברגישות ובחוש מפותח להיסטוריה, וראה במלאכת הכתיבה אחד האמצעים החשובים להנצחת דברים ולהעברתם לדורות הבאים, וכן להפצת דעת וחכמה בין ההמונים. נראה כי לכתיבה ולעריכה הקדיש שעות רבות ביממה.

רבי יוסף חיבר יצירות רבות ומגוונות בפרשנות למקרא, לתלמוד ולמדרש. בספרות ההלכה, שאלות ותשובות, מונוגרפיות הלכתיות וליקוטי דינים; דרושים, שירה והגות; אנתולוגיות תורניות וכלליות. בחיבוריו הוא עושה שימוש נרחב בספרות הרבנית לתקופותיה מכל ארצות הפזורה היהודית. תחומי התעניינותו ויצירתו, חרגו הרבה מעבר לצרכיו היומיומיים של תלמיד חכם המצוי, ועסקו אפילו בהיסטוריה ובטבע. יצירותיו גדולות בהיקפן, יש בהן הכוללות מספר כרכים וחלקן נכתבו במספר מהדורות. חלק גדול מיצירתו ערך במתכונת אנציקלופדית, וזו נועדה לשמש כספרות עזר לרבנים, דיינים, דרשנים סופרים, שו"ב ולהפצת דעת בין חובבי ספר בתחומים תורניים וכלליים. למטרה זו רתם את שקידתו והתמדתו בלימוד תורה, את בקיאותו הגדולה ואת ספרייתו העשירה. בצניעותו המפליגה ראה בעבודתו זו מלאכה ולא חכמה.

את יצירותיו כתב על גבי דפים בודדים ופיסות נייר, אחר כך קיבץ וערך אותם במתכונת של קבצים. נראה, שזו אחת הסיבות לכפילויות של חלק מן הפירושים שביצירותיו. רבי יוסף הכין במו ידיו את הקבצים עליהם כתב מדפים בודדים, מאחר שהנייר היה מצרך יקר במארוקו, במיוחד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. כמעט כל יצירותיו ערוכות וסדורות על ידו באופן סופי, כולל כתיבת הקדמה ושער. את רוב השערים עיטר בציורים נאים במגזרות נייר מעשה ידיו, המעידים על סגולותיו האמנותיות. בכותרות לחיבוריו שיבץ את שמו במפורש, כגון: צאן יוסף, ויקן יוסף, נמכר יוסף, תאמרו ליוסף, או ברמז ואף בגימאטריאות כגון: 'ספר הדרת פנים לזקן'; עולה במספר קטן 'המלקט יוסף בן נאיים'. חלק מיצירותיו נכתבו על ידו בשני העתקים, העתק אחד כנראה, נועד למשלוח אל בית הדפוס והאחר נועד להשאר תחת ידו לבטחון.

רבי יוסף השתוקק להנציח את יצירותיו בדפוס ולהפיצם בישראל, כדי לזכות בהם את הרבים. ולזאת הרבה להתפלל לעת מצוא. שאיפתו זו ביטא ברשימת חיבוריו, אותה הציב כפתיחה להרבה מיצירותיו ואשר חתם אותה בתפילה, בבקשה ובתקוה שיזכה להוציאם לאור. לשם כך היה מוכן לשאת בנטל הכספי, אך אפשרויותיו היו מוגבלות. גם באותן היצירות שאת מחיר הדפסתן שילם, לא האיר לו המזל פנים וכל מאמציו עלו בתוהו. הוא היה מאוד חרד שמא יהיה גורל יצירתו כגורל יצירתם של רבותינו חכמי המערב:

ותוחלתי לאל יעזריני להוציא לאור כל ספרי אשר בכתובים לאור הדפוס. ולא תהיה תורתי אשר עמלתי בה שנים רבות שלל לשיני העכברים הרשעים. או לעש המחרים כל מחמד עין, פנינים יקרים שם אותם כאין. וב"מ [= ובר מינן] כל יגיעתי תהיה לריק ומה שילדתי לבהלה. מעי מפלה ואני תפילה שפתי לא אכלה, שיהיו מעשי לפליטה גדולה...      בחייו זכה להוציא לאור שלשה ספרים מיצירותיו: "מלכי רבנן" "כבוד מלכים" ו"נפלאותיך אשיחה". בשנת תשמ"ז אנו ההדרנו חיבורו "נוהג בחכמה".