אבני שיש

לתולדות מו"ר הרה"ג רבי שאול ישועה אביטבול ויצירתו

משה עמאר

צפרו, עיירה עתיקה, היא נמצאת דרומית מזרחית מהעיר פאס במרחק של עשרים ושמונה ק"מ. פאס שימשה לה כעיר מחוז וכמרכז כלכלי ותרבותי. זיכרה של צפרו וזכר תושביה מתקופה קדומה, לא השתמרו בספרי דברי הימים, לא אצל היהודים ולא אצל הגויים. ידיעות על הקהילה היהודית בעיר צפרו, הגיעו לידינו רק מראשית המאה הי"ז, וגם אלה הם בודדות ומקוטעות. קשרים הדוקים היו בין שתי הקהילות פאס וצפרו. המידע על הקהילה הלך וזרם ביתר שאת החל מראשית המאה הי"ח ואילך. רבי שאול סירירו כשהחליט להוריד מעליו את עולם הכבד של הציבור בפאס, הוא ברח לצפרו. כפי שהוא כותב:

בזה החודש חשוון שפ"ג הלכתי לצפרו מגודל החמס ושוד עניים ואנקת אביונים, וישבתי שם ט"ו ימים, ושלחו הקהל בעדי פתקאות מאת המלך ומאת השרים לסי"ך עלי, ששולט בכפר צפרו, שישלחני על כל פנים ובכבוד וכן עשה. והיהודים כבדו אותי כבוד גדול ושלחו אותי.

הוא מציין את צפרו ככפר, וגם סמוך לראשית המאה הי"ח עדיין היא מוזכרת ככפר.

חכמי צפרו

בעיר צפרו החכם הראשון הידוע לנו, הוא רבי דוד אראג'יל שנפטר בשנת שפ"ח (1628), מתורתו כמעט לא השתמר כלום. אחריו כנראה כיהן בנו רבי יצחק המכונה בלחכ"ם בן הרבו. הוא היה חסיד ובעל מעשים, היו משתטחים על קברו ונשבעים בשמו. כנראה אחריו כיהן ברבנות רבי משה בן חמו, שהתפרסם בחכמתו ובחסידותו. הוא זכה להעמיד תלמידים רבים. נשא ונתן בהלכה עם חכמי פאס, וחכמי מרוקו בדורו התייחסו אליו ביראת כבוד. כפי שמתארים חכמי פאס בפסק שכתבו לנכדו הנושא את שמו רבי משה, להחזיק בידיו את שררת בית הכנסת בצפרו:

הרב הגדול ארי שבחבורה ארי דבי עילאי מופלא שבסנהדרין דיינא איהו ונחית לעומקא דדינא כמה"ר משה בן חמו ז"ל, אשר יצא לפניהם ובא לפניהם וסבל טרחם ומשאם וריבם כל ימי חייו. והרבה גבולו בתלמידים במחנה קודשו, ולהבין ולהורות ולדרוש ולהוכיח במישור, ולדבר צחות במכתב ובמבטא ובמתק פה רפא ירפא. ושם נפשו מנגד ונכנס בסכנת מלכות בהוכיח איש זדון והפריש אותו מלהאכיל נבלות לישראל בכפרים, ואכל קורציה אבי מלכא והוטל עליו קנס גדול, ונתן פדיון נפשו סך רב כאשר נודע זה לנו ולהם. והיה שמעו הולך בכל המדינות מחכמתו ותורתו ויופי מדותיו. מכנפי הארץ זמירות ותשבחות שלו נשמעו, לבי לצדיק. ולפעמים שהיה שם לדרך פעמיו ובא לפאס יע"א. נהירנא כד הוינא טליא שהארץ האירה מכבודו, וכל הקהל שמחים בהקבלת פניו כראות פני שכינה. ועליהם תטוף מלתו תזל כטל אמרתו בדרושיו הנעימים וחידושיו. ואחריו קם למטה צדיק בן מכבד אביו ממעייני הישועה, החכם השלם הדיין ומצויין החסיד כמה"ר ישועה בנו ז"ל, שמילא מקום אביו בתורה וביראת חטא ומלי דחסידותא, והיתה המשרה על שכמו שם במחנה שכינה, בשבתו על כסא ההוראה לא יעברו פיו כלל.....

מהאמור ברור, כי רבי משה היה תלמיד חכם מופלג בתורה וחסיד גדול. הקים עול התורה בעיר צפרו וזכה להעמיד תלמידים רבים. פעל רבות לטובת בני קהילתו, ואפילו הסתכן שעה שהסיר שוחט מחזקתו ופסל אותו מלשחוט. הוא היה דרשן בעל כושר ריטורי המאיר פנים לסביבתו. רבי משה זכה להוקרה בעיני הציבור הרחב בצפרו ובפאס. הוא נפטר בשנת תס"ז (1707), אחריו כיהנו ברבנות בנו רבי ישועה ותלמידיו, שהיו מופלגים בתורה ונשאו ונתנו בהלכה עם חכמי פאס עד לשנות השבעים של המאה הי"ח. רבי יוסף עטיה היה האחרון שבהם. לעת זקנתו רבי יוסף סמך לרבנות את חתנו רבי אהרון בן זכרי, אשר כיהן עמו ברבנות מספר שנים. בשנת התקי"ב (1752) נפטר רבי יוסף, והעיר נותרה עם רב אחד. רבי אהרון לעת זקנתו סמך שנים מתלמידיו הצעירים, שהם בנו רבי יהושע ורבי שאול ישועה אביטבול. לפי דברי רבי שאול ישועה הסמיכה היתה בהיותו בן שמונה עשרה, כלומר בשנת תקי"ז (4.)1767 רבי אהרן בן זכרי נפטר בשנת תקכ"א (1771).

ממה שהקהילה במחצית השניה של המאה הי"ח, מינתה שני חכמים צעירים לימים כרבנים, במיוחד כשאחד מהם אבותיו לא כיהנו ברבנות, ניתן להסיק לכאורה שתלמידיו של ר"מ בן חמו, לא הצליחו להמשיך את התנופה בהרבצת תורה בה החל מורם ורבם. דומה כי המצב הכלכלי והמדיני הקשה ששרר במרוקו במחצית הראשונה של המאה היה בעוכרם. היטלי מיסים כבדים בלתי פוסקים, פגעי טבע - בצורות ומגפות, ומלחמות מתמשכות בין יורשיו של מלך סמאעיל. כל אלו לא אפשרו חיים סדירים בקהילה קטנה, משום כך מוסדות התורה נפגעו קשות. כפי שתיאר ר' יעקב אבן צור את תקופה זו.

והשנים הללו שעברו כולם שנים של טירוף בתחלה מפני הרעב ואח"ך מפני הגייסות ובני העיר צפרו יע"א לא נתישבו כלל אלא נעים ונדים פעם בחוץ פעם ברחובות בכפרים הסמוכים להם,

דומה שר' שאול ישועה, הוא זה שחידש את תנופת הרבצת התורה בעיר.

משפחת אביטבול

משפחת אביטבול, היא אחת מהמשפחות הפעילות בקהילת צפרו. בני משפחה זו מצויים יותר בדרום מרוקו, מבניה ידועים חכמים וראשי קהל בעיר מראקש. במרכז היא מרוכזת בעיר צפרו. דומה כי סמוך למאה הי"ח היא היגרה לצפרו מהדרום. בצפרו היו כמה ענפים ממשפחה זו, בלטו שני ענפים. ענף אחד של משפחת רבי שאול ישועה אביטבול והשני של רבי שלמה אביטבול המכונה אמלא"ל, הרב ותלמידו, ושניהם ישבו יחד בבית הדין. לאחרון ישנה מסורת שאבותיו הגיעו לצפרו מאזור דרעא. וכנראה שלא היתה קירבה משפחתית קרובה בין שני הענפים. משפחה זו תפסה מקום של כבוד בעיר, ממנה יצאו חכמים וראשי הקהל, החכם המפורסם הראשון הידוע לנו ממשפחה זו בצפרו, הוא רבי שאול ישועה אביטבול.

רבי שאול ישועה, נולד סביב שנת תצ"ט (1739) לאביו ר' יצחק, אביו נמנה על חכמי העיר, בייחוס המשפחה מתואר על ידו: 'החכם השלם ענוותן ושפל ברך כמוהר"ר יצחק זלה"ה, בן לאדוני זקני הישיש וכשר שנגלה אליהו ז"ל בליל חופתו כה"ר ישועה ז"ל, בן לא"ז הישיש ונכבד כה"ר יהודה המכונה אביטבול. דומה כי ר' יצחק נפטר בי"ד שבט שנת תקי"ז 1757 בחיבורו 'אבני קודש' השתמרו שלש דרשות שנשא רבי שאול ישועה על מות אביו.

רבותיו

בצעירותו למד רבי שאול ישועה לפני אביו, ולפני רבי אהרן אזכרי. וכשבגר השתלם בפאס בישיבתו של רבי אליהו הצרפתי בצורה סדירה. וגם למד ממנו בצורה בלתי פורמאלית, כי רבי אליהו היה מזדמן הרבה לצפרו, מאחר ושתי הערים סמוכות וקרובות זו לזו. כמעט בכל פסקיו התייעץ רבי שאול ישועה עם רבי אליהו. הוא התייחס בכבוד גדול לר"א הצרפתי, ראה אותו כרבו מובהק, ומכנה אותו בתואר 'משי"ח' [מורי שיחיה]. לדברי רבי שאול ישועה, הוא זכה לשמש את חכמי צפרו הזקנים, כלומר תלמידי רבי משה בן חמו, ואם כן מדובר ברבי יוסף עטיא, שנפטר בשנת תקי"ב 1752

כשוחט ובודק ומוהל

רבי שאול ישועה עסק תקופת מה כשוחט של הקהילה, הוא מומחה בצורת הבדיקות ובמנהגי הטרפות. ספקות בענייני טרפות שהתעוררו בקהילה, הובאו להכרעתו, ובתשובותיו ניכרת מומחיותו בטכניקת הבדיקה. הוא כתב בסוגיה זו ביאורים וחידושי הלכה. גם העמיק עיונו בדיני טרפות ודן בשאלות תאורתיות ובפתרונן, תוך שליטה בספרות ההלכה והמנהג ובמקורותיהם הקדומים. כמו כן היה מוהל מומחה, הוא מל למעלה מאלף וחמש מאות ילדים. היה לו פנקס בו רשם את כל הנימולים על ידו, הוא הסתייע ממנו לקבוע גילו של נער, לפתור בעייא בספק קידושין:

דאנא ברירנא לי מלתא דקטן הוא, מתוך הפנקס שיש לי מהנימולים על ידי. שנימול בי"א בסיון שנת תקל"ו, ואם כן בזמן הקידושין שהוא י"א בכסלו תקמ"ט, השלים י"ב שנים וששה חודשים והוה ליה קטן.

ברבנות

כאמור רבי שאול ישועה הוסמך לדיין על ידי רבי אהרן אזכרי. דומה כי רבי שאול ישועה התמנה לרבנות בפועל סביב שנת תקכ"ג (1763). כי בח' במרחשון שנה זו, הרבנים רבי מאיר ב"ר יוסף גבאי, רבי יחיא ב"ר יוסף עטיא ורבי יהושע ב"ר אהרן בן זכרי, בנים לרבנים מהדור הקודם שהיו מוחזקים בשררת בתי הכנסת על שם תאג'י וביהכ"נ הגדולה, להתפרנס מהכנסותיהם מכח אבותיהם. כאשר שמעו שהקהל רוצה לתת לרבי שאול ישועה, חלק מהכנסות בית הכנסת: 'ויהי היום שמוע שמענו שהקהל יש"ץ רוצים להכניס עמנו כה"ר ישועה אביטבול בשררה הנזכרת וגורלו יפול בתוכנו ויקח גם הוא חלק עמנו או בתורת פיוס... לכן הם הקדימו ומסרו מודעה שכל הסכם או ויתור שיוותרו מזכויותיהם לטובת רבי שאול ישועה, הרי הוא בניגוד לרצונם ומבטלים אותו ביטול גמור.

דומה כי נתינת חלק מהנאות בית הכנסת לרבי שאול ישועה, באה כתמורה על עבודתו ברבנות בעיר. נראה כי רבי שאול ישועה התמנה לרב סמוך לתקופה זו, והקהילה מנסה לאלתר לו מקור הכנסה. ואכן מעדות מאוחרת של רבי שלמה אביטבול, כשהקהל רצו לקחת חלק מההכנסות של בית כנסת שבנה לעצמו, הוא כותב להם בין היתר:

ומוכרח אני להגיד לכם שדור שלפניכם, יחידי הקהל נתנו הנאות בתי כנסיות לתלמידי חכמים שיתפרנסו מהם. מסרו בית הכנסת דיתאזי להרב שאול ישועה אביטבול ישמרהו האל. ונתנו בית הכנסת דלחכם להרב יהושע בן זכרי, וחצי בית הכנסת הגדולה להרב ישועה אזולאי. ואני עבד ה' ורבי אברהם אצייני ישמרהו צור, נכנסנו לרבנות בימיכם. לרבי אברהם מסרתם מהנאות בית הכנסת הגדולה סך חמש אוקיות בכל שבוע, ואני עבד ה' מעולם לא נהניתי מכם אפילו בשוה פרוטה, ואדרבא אני ממלא חסרונכם בכל ההטלות שמוטלים עליכם, ובמקום שתתנו לי ותעזרו לי, רוצים לקחת מבית כנסת שלי...

מדברי רבי שלמה נראה לכאורה שההכנסות מבית הכנסת אתאזי, ניתנו לרבי שאול ישועה, וההכנסות מבית כנסת של החכם ניתנו לרבי יהושע זכרי. וזה כנראה ההסדר חדש שהגיעו אליו לאחר שנכנס רבי שאול ישועה לרבנות, ולאחר דחיית ערעורם של בעלי השררה. גם מתוך הדיון סביב צוואתו של ר' מסעוד הכהן שתבוא להלן, משמע שכל ההנאות של בית הכנסת תאזי היו של רבי שאול ישועה, ובית כנסת זה עמד תחת ניהולו של רבי שאול ישועה לבדו. לפי התאריכים הכתובים בפסקי דין, הפסק הראשון שיש לנו מרבי ישועה הוא משנת תקכ"ז. וזה מחזק הסברה שמינויו לרבנות היה סמוך לשנת תקכ"ג.

לרבי שאול ישועה היתה ישיבה בבית כנסת אתאזי, מתלמידיו ידועים לנו רבי אברהם אציני, רבי שלמה אביטבול ורבי יהודה אלבאז. שלושתם הוסמכו על ידו לרבנות, ושני הראשונים ישבו עמו בדין. דומה שיש לזקוף הצלחה זו לזכותו של רבי שאול ישועה ולמרצו בהרבצת תורה בתלמידים. לאחר הלימוד הקבוע בישיבה היה דן בין בעלי דינים.

יצירתו

רבי שאול ישועה, היה מושך בעט סופר, ולשונו היתה שנונה וחדה. באמצעותה חרט חידושים שחידש בפרשנות תורה, מאמרי חז"ל תלמוד והלכה. שחלקם נאספו בקובץ 'אבני קודש', שפורסם כנספח לקובץ תשובותיו ח"ב. במו כן מכתביו היו כתובים בלשון מליצית השזורה מקטעי פסוקים ומאמרי חז"ל, מעשי ידי אומן. בהם הביע דעתו בבעיות שהזמן גרמן, בצורה ברורה וחלוטה, וכשראה צורך היתה דוקרת, פוגעת ובוטה. הרבה מאגרותיו פורסמו על ידי רבי דוד עובדיה, בספרו 'קהילת צפרו'.

כבר מראשית דרכו בהוראה, נהג רבי שאול ישועה לכתוב פסקי דין מנומקים. לאחר שהיה לומד את הנושא הנדון לפניו במקורות ההלכה, פעמים היה מעיין גם בסוגיה התלמודית שעוסקת בנושא הקרוב לבעיא הנדונה לפניו, ומתעכב על פירושי הראשונים. לאחר שקבע את עמדתו, הוא היה כותב פסק מנומק המבוסס על ספרות הפוסקים שבדפוס, וחלקם גם בכתבי יד כמו תשובות הרי"ף, ועל תקדימי הפסיקה של חכמי מרוקו שהיו תחת ידו בכתב יד אוטוגראף או שהעתיק אותם לשימושו. להלן דוגמה אחת מני רבות:

ועיקר יסודתו של דבר זה אצלי הוא כתוב, שנשאל הרב הגדול כמוהר"ר סעדיה אבן דנאן מהרב הגדול כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה, בש' ומלאך פניו הושיע"ם (=שנת תכ"ה , 1665). והשיב וכו' וחתם בחותמו הקדוש. גם כתוב אצלי פסק דין מהרבנים המובהקים כמוהר"ר וידאל הצרפתי וכמוהר"ר משה בן חמו וכמוהר"ר יהודה בן עטר... גם כתובים אצלי כמה פסקי דין מהרב הגדול כמוהר"ר יעב"ץ בענין זה, ואיך עלה על לבו לומר שדבר זה נעלם ממני, וכל ההעתקים שהועתקו הועתקו מהתורף שיש בידי כתוב וחתום בחותמם הקדוש.

היתה לו בקיאות מדהימה בספרות הפסיקה של חכמי מרוקו, למרות שכולה היתה עדיין בכתובים. שאותה כנראה השיג תוך עיון באוצרות הספרים של המשפחות המיוחסות, במיוחד משפחת אבן צור בפאס: 'והרב הגדול מוהר"ר יעב"ץ, הוסיף לנו לקח טוב כפי מה שקבל מהרבנים הנז', ככתוב בספר הפסקים שביד נכדו סי' קל"ז וקל"ח'25.

פסקיו ותשובותיו של רבי שאול ישועה, כמעט כולם עוסקים בנושאים משו"ע אבה"ע וחו"מ. וגם תשובותיו בדיני יו"ד, הן סובבות ברובן סביב דיני משכנתא. רבי שאול ישועה נשא ונתן בהלכה עם חכמי דורו בערים פאס ומכנאס. הוא התבקש להביע דעתו בנושאים שעלו על הפרק בקהילות אלו, ומכאן שראו בו כאחד מבעלי ההוראה החשובים שבדור. הוא לא היסס לומר דעתו גם כשזו היתה מנוגדת לפסק שניתן על ידי חכמי העיר. הוא נדרש פעמים רבות ממכנאס, לחוות דעתו בנושאים שנדונו לפני חכמי העיר, והרושם הוא שדעתו מכרעת כשהיתה ביניהם מחלוקת76. פעמים לא רק הביע דעתו, אלא אף פתח בתוכחות מוסר כשנראה לו שאחד הדיינים לא פעל כשורה. בשנת תקס"ג (1803) בשטר הורדה שעשו רבי יקותיאל בירדוגו ובית דינו, שהורידו לראובן בקרקע יתמי שמעון, בשביל ההיזק שעשה לו אביהם שמכר לגוים קרקע שהיה ממושכן ביד ראובן. אחר זמן עמד רבי רפאל אחיו וביטל ההורדה, וטען שלא היה להם להוריד לראובן בשביל ההיזק ההוא, שאינו אלא מלוה על פה דאינה נגבית מיורשים. רבי שאול ישועה הסכים לדברי רבי יקותיאל בירדוגו, והוכיח במישור את רבי רפאל: 27

עמדתי על ההורדה הנזכרת לעיל, מעשה ידיהם של צדיקים זלה"ה, ואחזה אנכי אשית לבי כי כל דרכיה דרכי נועם בטוב טעם, וכל נתיבותיה נתיבות משפט. אלא שהחה"ש הד"מ כהר"ר רפאל ברדוגו, הפריז על המדה, ופנה אליה עורף ולא פנים, עמד וימודד אר"ש, אוהב לטעון, ושונא לפרוק, ראה ויתיר, בכל חלקי הסותר, וקשר חבל בחבל, נימא בנימא, לבנות עליה דייק ולנטוע, לשנות את הידוע, ולא חש לכבוד עושיה, ושוינהו כבית דין טועים. מה שאין ראוי לאיש אשר כמוהו לפרוץ גדר המוסר, במקום שהיה לו לדון שכל מה שעשו בית דין עשוי באמת וישר..... דאין חוששין לבית דין טועים, ובי דינא בתר בי דינא לא דייקי... ומה לו ולצרה הזאת להכניס עצמו בעובי הקורה, אף אם היתה לו תשובה נצחת בצד"י, וכל שכן שתשובתו עליהם נסחת בסמ"ך. ואגב שטפיה לא דק, ולא חש לקמחיה.

כמו כן נתבקש מקהילות מרוחקות בשאלות הלכתיות ובבקשה להכריע במקרים של מחלוקת בין החכמים: ממראקש נשאל מחברי בית הדין להביע דעתו בנושא שהיתה בו פלוגתא בין חברי בית הדין. נשאל מקצר אשוק, בגריס, גלמימאן,דבדו, אוטאט וולאד אלחאג', ומתאפילאלת.

לשונו של רבי שאול ישועה בפסקיו היא צחה ובהירה, פעמים הוא מעשיר אותה בשפה מליצית השזורה מקטעי פסוקים מהמקרא וממאמרי חז"ל. לדוגמא בענין משודך שבא וטען שקידש את משודכתו, הוא מבטל את טענות המשודך ופותח את דבריו במליצה נפלאה:

שבקיה לטחי תפל, דמנפשיה נפיל, כי יפול הנופל, ויתר ממקומו. גילה סופו על תחלתו, כי אין בפיהו נכונה, ועולה לו נמצא בשפתו, והרי הוא כמעיד עדות שקר בעצמו. והן העדים נעשים זוממין עד שיזומו, אשר לכדם ברשתו וצדם בחרמו, יעטוף שית חמס למו. ודינא יחיב יפלס נתיב דבר וטעמו. ושקל בפלס הורים, שכל דבריו בסיקרא אחת נסקרים. ובהבל אנוש אינמו. ונמצא בכדי הפך במיליה, ואפוכי מטרתא למה ליה, בהעמיקו מחשבת זממו. וזה וזה לא יעלה בידו ולא יחרוך רמיה צידו, ומי מלא ימסו למו, וה' אמת ינחני במעגלי צדק למען שמו. הוא נהג לשמור אצלו העתק מהפסקים שכתב, דומה כי רבי שאול ישועה, עצמו אסף את תשובותיו לקובץ, והוא החכם הראשון מחכמי צפרו שהגיע לידינו ממנו קובץ תשובות. הן ראו אור לראשונה מכתב יד, בשם 'אבני שיש' (ירושלים תרצ"ח), בשני כרכים.

תשובותו של ופסקיו של רבי שאול ישועה שימשו כמורה דרך לתלמידיו ולרבנים שכיהנו אחריו בעיר צפרו. למרות שפורסמו בדפוס רק בשנות השלושים של המאה העשרים, חכמי העיר למדו בהם בעיון מתוך כתבי יד והוסיפו להם הארות והערות. השתמרו הערות מרבי עמרם אלבאז ומר' עמור אביטבול ומר' רפאל משה אלבאז. במרבית ההערות הם חתומים אולם ישנם הרבה הערות ללא שם. חתנו רבי יהודה אלבאז ערך מפתחות לחלק הראשון שכנראה היה קובץ שלם בכת"י.

יחסו לרבו ר"א הצרפתי

רבי שאול ישועה היה רגיל להעביר את תשובותיו לעיונו של רבו רבי אליהו הצרפתי ולבקש את חוות דעתו. כפי שיווכח כל המציץ בתשובותיו, וכפי שהעידו עליו חכמי פאס שחיו אחריו 'שכל מה שהיה עושה מהרשי"א [=רבי שאול ישועה אביטבול] דבר גדול וקטן הכל היה בהסכמת רבני הדור מרא"ץ [=רבי אליהו הצרפתי] ובית דינו'36. בשנת תקנ"ג דן באשה מעוברת שנתגרשה, ומתה אחותה סמוך ללדתה והשאירה תינוק בן חמש עשרה יום. היא ילדה בת והיתה מניקה את בן אחותה עם בתה, ובתמורה בעל אחותה היה מפרנסה והיתה מטפלת ביתר בניו. וכשמלאו לילדה ארבעה עשר חודש גמלה אותה מההנקה. בעל אחותה רצה לשאת אותה לאישה מיד, אחרת יקח לו אשה אחרת. כי הוא לא יכול לסבול יותר ללא אשה. רבי שאול ישועה פסק להתיר להם להתחתן, והפנה את תשובתו לרבי אליהו: 'ובכן נחתי אל לבי לדון לפני משי"ח על גבי קרקע, נושא ונותן באמונה אעיקרא דהאי מלתא, ומוצאה ומובאה כפי מה שתעלה מצודתי, וה' אלקים יעזור לי'37.

הוא היה קנאי לכבודו של רבו וכשחש שפגעו בו גם ללא כוונה, הוא הגיב בחריפות. בשנת תקנ"ו, חכמי מקנאס חלקו על רבי אליהו, על שכתב תשובה בהלכה, שעה שנשאל על ידי אחד מהצדדים. והם טענו כלפיו שללא שמיעת שני הצדדים אסור היה לו להשיב. רבי שאול ישועה, ראה בהשגותיהם התנהגות מחוצפת, שחכמים צעירי לימים יעיזו לחלוק על חכם זקן בעל נסיון רב בפסיקת ההלכה. הוא פתח את דבריו בתוכחה מגולה:38

וטרם כל אסורה נא ואראה אחרי רואי אילני דמלבלבי, ירעשו באשלי רברבי, ופרצו גדר המוסר לנוכח הראש, ראשינו כתם פז פאר הדור והדרו נזר החכמים, ועטרת השלימים, תנא דבי אליהו רבא, היושב על כסא ההוראה מימי עדנתו, ואף כי בזקנתו. ולגלגו על אשר אחז במנהג הראשון להשיב לכל שואל די מחסורו אשר יחסר לו לפי טענותיו...

רבי שאול ישועה טוען אם יתברר בראיות שהעובדות עליהן נכת

בה השאלה לא היו נכונות, הרי ניתן לבטל את אותו פסק דין שניתן בתשובה. ומשבח את רבו רבי אליהו, שתמיד מוכן לקבל הערות אפילו מתלמידיו הקטנים. וכשרואה ששגה הוא לא מתבייש לחזור בו.

ואם צדיק בריבו ובא רעהו וחקרו ונמצא שינוי וחידוש טענות, חוזר לדין. ולא כסיפא ליה מלתא למיהדר להוציא הדין לאמיתו, ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. כאשר כבר יצא מוניטין שלו וטבעו בעולם, לקבל מקטני קטני תלמידיו, ומודה על האמת וכותב בפה מלא הדרי בי, וזהו הודו והדרו. לאחר שביסס דברי רבו חזר להטיף מוסר לחכמים שהעזו להשיג:

ובחנם צהבו פניהם להשיב את הזקן אשר בידו כלי חמדה ותושיה, כאלו נסתרה דרכו של הריב"ש מעיני רום מעלת כבודו. והנה מעלת כבודו נקי וכסאו נקי, ושרי להו מרייהו על אשר לא עשו חומות ללשונותם. ומי לא ירא ממעשה נורא דיהודה בר נחמיה שהובא במנחות (סח, ב), ומה עלתה בידו שצהבו פניו על שהשיב את הזקן. אף שתשובתו היתה נצחת בצד"י, וכל שכן הכא שהתשובה נסחת בסמ"ך ואין עליו תפיסה של כלום, וכל דבריו אמת וצדק והדין דין אמת.

כלומר כשמדובר בגדול הדור, גם כשההשגה נכונה, משום כבודו יש להימנע ממנה. קל וחומר כשההשגה אינה נכונה וניתן לדחותה בקלות. ואכן גם רבי אליהו אהב את רבי שאול ישועה, הגן עליו מפני מקטרגיו, והרבה להזהיר על כבודו39.

כמו כן בשנת תקנ"ו (1796) במחלוקת שהיתה בין בני משפחת מאנסאנו, הגיב על אי התערבותם של חכמי פאס לכפות את יישום פסק הדין על הצדדים, ולא להשאירם רצים מעיר לעיר מבית דין אחד למשנהו, ובמיוחד לאחר שרבו רבי אליה חיווה את דעתו:40

ואיך רבני פאס יע"א העלימו כל כך עין מנדון זה מחמת קורבה, והניחו דין זה נע ונד באר"ש ערבה ושוחה, ונפקי מיניה כמה קלקולים מעינוי הדין ועוות הדין. והרי כל העולם מימיהם הם שותים, ומי יבוא אחרי המלך משי"ח נ=מורי שיחיהו, באשר כבר עשהו הוא ובית דינו הצדק, לגזור עליהם שכך יעשו. וכשל עוזר ונפל עזור (עפ"י ישע' לא, ג) ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. החותם פה צפרו יע"א בח' אב הרחמן ש' עושה משפט לעשוקי"ם (תקנ"ו) לפ"ק וקיים,

המצב המדיני והחברתי

רבי שאול ישועה בפסקיו אינו מקמץ בפרטים של האירוע, כולל מקום וזמן. את התאריך בתשובותיו רגיל לציין בפסוק מעין ענייניה של התשובה. בתשובותיו אצור חומר עובדתי רב, על המצב החברתי, הכלכלי והמדיני ששררו בתקופה זו בצפרו ובמקומות אחרים, במרוקו41. לכן לבד מערכם ההלכתי והמשפטי, יש להן חשיבות כתיעוד היסטורי לתולדות יהודי מרוקו בכלל ולקהילת צפרו בפרט. להלן דוגמאות אחדות.

השליטים שמונו על העיר צפרו מטעם השלטון המרכזי, עשו בקהילה היהודית ככל העולה רוחם. הם שדדו ושללו את יהודיה, ולא היה מי שיעז לומר להם הרף. היהודים היו צריכים להביא תשורה מכובדת, כל פעם שביקר בעיר מי שהוא ממשפחת המלוכה. וזה לבד מהיטלי המיסים הכבדים הקבועים והלא קבועים. המושלים נתנו עיניהם ברכושם של היהודים, אשר היה נחשב בעיניהם ובעיני קרוביהם כהפקר. כפי שניתן ללמוד גם מתשובותיו של רבי שאול ישועה. בשנת תקכ"ח (1768), ראשי קהילת צפרו הוליכו תשורה לשאריף מולאי למאמון, אחיו של השאריף שנכח במקום, שאל אותם האם יש אצל היהודים בורית, שהוא רוצה לקנות. אמרו לו שזו לא העונה של תעשיית הבורית. בכל זאת שלח אתם את משרתו לחפש בחצרי הבתים אולי ימצא בורית, כי בדרך כלל היהודים הם שעסקו בייצור הבורית. בורית לא מצא, אך המשרת ראה חבית מלאה שמן זית, ולקח ממנה שמן בערך של מחיר עשרים אוקיות. ואמר לבעל החבית אני אתן לך עשר אוקיות, ובעלי הבורית ייתנו לך עשר אוקיות. למעשה גם את העשר שהבטיח לא נתן. בעל השמן שזה אחד מראשי הקהל שהיו במשלחת, תבע את הקהל שישלמו לו את הנזק, מאחר שהוזק בעקבות השליחות42.

כמו כן השליטים המקומיים, היו דורשים מהיהודים לערוך להם מסיבות וחפלות לעת מצוא, על חשבון היהודים. באחד המקרים הפחה נתן עיניו באשת איש יהודיה, ותבע אותה לדבר עבירה. האומללה לא מצאה מקום מקלט, היא פנתה לראשי הקהל להצילה, והם לא העיזו לעזור לה. אז פנתה לרבי שאול ישועה. למרות שהוא היה מסוכסך עם ראשי הקהל, והפסיק לתפקד ברבנות, עם כל זאת טיפל בדחיפות בעניינה כדי להושיעה:43

שבחדש שבט התקנ"ג (1793) באה לפני אני החותם ראשון, האשה הנז' בדמעתה על לחיה בוכה ומבכה, והגידה שהגוי שר העיר ואחוזת מרעהו שהם רגילים ליכנס לבית היהודים לעשות להם מסיבה ומשתה, היו נכנסים אצלה לפעמים ובעלה בעיר לאכול ולשתות בביתה בפני בעלה. ולא ידעה מה, עד ששלח לה השר עם הארורה עלו אדבדובייא לסרסרה לו לדבר עבירה. ושהלכה והגידה ליחידי הקהל אחד אחד, וקבלה לפניהם להצילה ואין מושיע. ואנכי עמדתי מרעיד, ושלחתי ליחידי הקהל והוכחתים על ככה, וחזקתי אותם להשתדל בהצלתה, עם היות שידי מסולקות מהם ומכל ענייניהם.... ואמרו לתפוס האשה הנז' לעשות בה משפט להבאיש ריח השר הנז', ואז ימצאו מקום להשפיל גאונו על ידי השר הגדול שבפאס יע"א.

כלומר, למרות דרישתו של רבי שאול ישועה לטפל באשה ולעזור לה, ראשי הקהל לא העזו לפנות למושל או להתלונן לפני אלה שמעליו. לפתרון הבעיא הם חשבו להטיל את כל האשמה על האשה המסכנה, יענישו אותה בפרהסיה בכל חומרת הדין, ואז יתפרסם הדבר ויגיע לאוזני השלטונות. ואולי בעקבות הפרסום יטפלו השלטונות במושל, על מעשי הנבלה שהוא עושה. רבי שאול ישועה מנע בעדם מלנקוט הליך זה, המוסיף מכאוב על מכאוביה של אותה אשה על לא עוול בכפה. 'ונומיתי להם מה היה לה להאשה הנז' לעשות יותר ממה שעשתה, שקבלה עליו לפניכם ואין מושיע'.

כאשר המלך מולאי מוחמד, בא לכפרי הברברים שבסביבת צפרו וגבה מהם מס בכח, הם הרגו את היהודים הראשונים שהזדמנו להם, ושדדו את רכושם44.

פרעות אליאזיד

סבלם של יהודי מרוקו במחצית השניה של המאה הי"ח, הן מצד שעבוד המלכות וההיטלים הרבים, והן מצד פגעי טבע בצורות, רעב ומגפות. היה כאיין, לעומת הגזירות הרעות שהוטלו עליהם שעה שעלה לכס המלוכה מולאי אליאזיד, בשנת תק"ן (1790). עם עליייתו לשלטון, זמם להמיט שואה על קהילות ישראל במרוקו. יהודים גורשו משכונותיהם, רכושם היה לבז, והכל בפקודת המלך45. מזלם של ישראל היה, בקיצור ימיו של 'המזיד' כפי שכינוהו חכמי מרוקו. כי הוא נהרג במלחמתו עם אחיו, תוך שנתיים למלכותו. הוא הרג יהודים רבים, ובמיוחד אלה שהיו מקורבים לאביו. הוא שמר טינא לעשירי היהודים, על אשר לא עזרו לו שעה שהתקומם נגד אביו, ולא העניקו לו סיוע כספי שהיה זקוק לו. ומזה פשטה שנאתו הגדולה על כלל ישראל.

א. קהילת צפרו כנראה מרוב קטנותה לא בלטה בשטח לעיניו של אותו 'מזיד', ויחסית לא נגזרו עליה גזרות קשות, כפי שנגזרו על קהילות אחרות, כמו: פאס, מכנאס, תיטואן וכו'. בתשובות רבי שאול ישועה נשמרו הדים חזקים לתקופה קשה זו.

על הקהילה היהודית בצפרו הטיל לשלם סך חמשת אלפים מתקאלים, ואחר כך העליל עליהם והוסיף עוד אלפים מתקאלים, כפי שכותב רבי ישועה בפסק דין מאלול תק"ן (1750) בענין זה:

שבפירוש אמר השר שעיקר גזירת האלפים מתקאלים לא היתה כי אם על העשירים, יען שהמדבר למלך כך היו דבריו למלך, שהחמשת אלפים מתקאלים שהטיל המלך ראשונה לא נתנו בהם העשירים כפי עשרם, ולכך הטיל עליהם האלפים מתקאלים.

ב. בסיון תקנ"א נתפסו בידי מושל העיר, שני חכמי העיר רבי שאול ישועה ורבי שלמה אביטבול, שם אותם במאסר עד ששילמו מאה מתקאל כל אחד. וכל הפצרות ומתנות שהרעיפו עליו כדי שיוריד להם מהסכום, לא עזרו.

ג. תיאור מפורט ומזעזע על סבלם של יהודי מקנאס בתקופה זו, ניתן ללמוד מתביעה שנדונה בין רבי פתחיה בירדוגו לבין שותפיו. רבי פתחיה נתן מעות בעיסקא לשני יהודים. לפני פרעות של שנת תק"ן, אחד מהם הביא שק מלא חתיכות כסף, ואמר לו הנה הוא באחריותך. והשודדים עם החיילים שקבלו הוראה מהמלך לשדוד שכונת היהודים, שדדו את רכושו של רבי פתחיה כולל השק. היהודים טוענים שהכסף שהיה בשק זה כסף העיסקא שנתן להם, ומה שנשדד זה היה רכושו. והוא טוען זה היה פיקדון שהפקדתם אצלי, ובתור שומר פטור מאונס, וחוב העיסקא עדיין אצלכם. רבי שאול ישועה נדרש לחוות דעה, ובדבריו מתאר את מה שאירע:48

ובנדון דידן הדבר ידוע לכל באי שער העיר, שלא היה פחד לכל היהודים מיום שמועה מיתת המלך והלאה, אלא מפני השוללין שיבואו מחוץ לעיר שאינם דרים במדינה, ומיראתן הטמינו כל בני אדם נכסיהם במטמוניות שתחת הקרקע, כי השוללים ההם הם שוטפים ועוברים וחוטפים מה שמוציאים בגלוי, ואין להם פנאי לחפש ולנקר תחת הקרקע, כי יראים לנפשותם מפני חיל המדינה שרודפין אחריהם. ומכח זה הלכו היהודים ופייסו לשר של האלודאייא המשמרו ושחטו על חיל הלודאייא כמנהגם, ונתנו להם שומרים המספיקין להם. וכל החיל ההוא מבטיחים אותם בשבועות והבטחות גמורות להיותם על היהודים חיל וחומה מן האויבים. ולא עלה על לב שום אדם בעולם שאנשי שלומינו יבגדו בנו, ואף הם לא בגדו כי אם במאמר המלך. כלומר, במרוקו תמיד במיתת המלך, בזמן שבין מלכא למלכא, האספסוף ושבטי הברברים רגילים לעשות פרעות ביהודים, הם עטים על שכונת היהודים לבוז ולשלול את ממונם ורכושם, כי אין דין ואין דיין. לכן תמיד היהודים כששומעים ממיתת המלך הם ממהרים להטמין את רכושם. כי הבוזזים אין להם הרבה זמן לחפש במקומות מסתור, כי הם נרדפים מצד חיילי בית המלוכה. וכן נהגו גם הפעם כששמעו ממיתת המלך מוחמד, הטמינו רכושם במקום מסתור, וליתר בטחון שילמו שוחדות לשר של שבטי הלודאיא, והקריבו לפניו מנחת קרבן, לשמור על המללאת ולא יתן להמונים לבא לבזוז את שכונת היהודים.

היהודים לא העלו על דעתם שהמלך האמור לשמור על אזרחיו ועל סדרי החברה במדינה, הוא עצמו יתן פקודה לשלול את היהודים. ומאחר שהשוד נעשה בפקודת המלך אליאזיד, הרי השודדים לא נחפזו בעבודתם אלא חיפשו בבתי היהודים בצורה מדוקדקת, תוך שהם חופרים בקרקעות הבתים ובכך הצליחו לגלות כמעט כל מה שהוטמן, מה גם שהיה להם הרבה זמן, כי השוד נמשך עשרים יום.

זה לא עלה על הלב, שהמלך שחפץ ביישוב בני מלכותו, יתן אומר לחיילות הדרים עמנו, לשלול שלל ולבוז בז בלי יראה ופחד, ואין אומר השב. גם לא עלה על הדעת שיהיו שוללים קרוב לעשרים יום יומם ולילה, ומוציאים פועלים כבעל הבית המוציא פועלים לעבוד עבודתו לחפור כל הקרקעות וכל הכותלים אין נקי, ודאי כל בן דעת יודה דאונס כזה לא שכיח כלל...

ושם מציין ר' יקותיאל בסוף הפסק, כי הפורעים בזזו גם ספרי קודש לכן אין בידו ספר 'כנסת הגדולה' לצטט מתוכו, 'כי כעת אינו מצוי אתנו באבדן ספרינו וכל כלי חמדתינו'.

א. בשנת תקנ"ז (1797), המלך אסר על היהודים ללכת להסתחר בכפרי הברברים49. לא התברר המניע לגזירה זו. כתוצאה מכך הפכו הרבה יהודים למובטלים. ונתעוררה השאלה מי ישא בהפסדם של הפועלים הבטלים ממלאכתם, האם מעסיקיהם-מאחר שהפועלים מוכנים לעבוד בהתאם לתנאי ההתקשרות שביניהם, וזה שמנועים מלצאת לעבודה בכפרי הברברים, מזלם של מעסיקיהם גרם.

ב. כאשר הקהילה היהודית בצפרו כבר לא יכלה לסבול יותר את התנכלויותיהם של המושלים ועוזריהם, כי גם השר שבפאס שיתף פעולה עם מושלי צפרו לדכא את היהודים. ראשי הקהל אזרו אומץ והחליטו בשנת תקס"א (וספו), ללכת להתלונן לפני המלך. ומאחר שחששו מהמושל שיתנכל לאלה שילכו להתלונן או לאחדים מהם. לכן התקבלה החלטה על ידי ראשי הקהילה וחכמיה, שכל נזק שיבא לאחד מאלה שילכו להתלונן, הקהילה כולה תשא בו. על ההחלטה חתמו ראשי הקהל והרבנים רבי שאול ישועה ורבי שלמה אביטבול50.

ג. נסיים את התיאור החלקי מסבלם של ישראל בגלות ובשעבוד מלכויות, בדברי רבינו שאול ישועה, על מאמר חז"ל במסכת שבת (קיח, ב): אמר רבי שמעון בר יוחאי, אלמלא משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלים. ומפרש המאמר על פי דברי הזוהר, בענייני חישובי הקץ. ולאחר שמבאר הדברים ומחשב את התאריכים, מגיע למסקנה שהקץ כבר הגיע, ועדיין לא נושענו, הוא מסיים:51

ואם כן בשנת ה' אלפים תק"ס, כלה העונש ויתחיל כשחר שמחשיך תחילה ואח"כ מאיר. וכבר עברו כל העשרה שנים בדוחק ובצער. ובשנתינו זאת נשלמו יו"ד שנים מהי"ז שנים הנז', והיא שנת צרה ומצוקה, מועקה, בוקה ומבולקה, והחשיך עלינו וידל ישראל. וכל גלילות המערב לקו בגליות וגרושין ושמדות. ה' יקל ידו מעלינו, ויאיר מחשכינו בבוא הגואל בעגלא ובזמן קריב. ועיין זוהר חדש, פ' בלק, בענין המלך שיקום, וכן הוא ממש אירע לנו, ודו"ק.

ארץ י ש ר א ל

סמור למחצית המאה הי"ח, גברה עלייתם של יהודים ממרוקו לארץ ישראל. משפחות רבות מכרו את רכושם, לקחו מקל נודדים ויצאו לדרך ביבשה ובים, ללא תמיכה וללא הדרכה. כשכל משאת נפשם להגיע אל ארץ חמדה. קשיים רבים עמדו בדרכם: מרחקים גדולים, דרכים עקלקלות והוצאות מרובות, גייסות ומלחמות בין עמים, וסכנת שביה בידי שודדי דרכים, עם כל המשתמע מכך. שום דבר לא עצר בעד יהודי מרוקו, בי עזה אהבתם לזכות לדרוך על אדמת הקודש נחלתנו וארץ אבותינו.

את אהבתם של יהודי מרוקו לארץ ישראל וגעגועיהם להגיע אליה, ביטא רבי שאול ישועה במכתבים ובהמלצות שכתב לטובת העומדים לעלות ולשדר"ים. מרוב ערגתו לארץ, השקיע בהם את מיטב זמנו וכושר הבעתו, לסגננם ולנסחם בלשון מליצית השזורה מקטעי פסוקים ומאמרי חז"ל, המביעה אהבה וכמיהה לציון, וקנאה באלה שיש להם העוז והאומץ, לסכן עצמם למענה, שאותם הוא מכנה כמי 'שנצנצה בהם רוח טהרה'.

במכתב המלצה שכתב בשנת תקמ"ד (1784) להרב יוסף בן מאמון מחכמי פאס, פוסק שיש לתמוך ולסייע בידו 'כאילו הוא שליח משלוחי ארץ ישראל'52.

א'חינו ב'ית י'שראל ט'עוני ב'רכות ו'כללות ושיר למעלות, ל'כו חזו האי צורבא מרבנן עוטה מעטה תהלות, יצא מוניטין שלו בשמו ובמעשיו ובמקומו, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים פאס יע"א וכל גלילות, שם הרביץ תורה ברבים, והעמיד תלמידים הרבה... החכם השלם והכולל כהה"ר יוסף סאמון יזיי"א53. אף אנן נמי שכן כבודו בארצנו כשלש השנים, ונהנינו לאורו וזכינו לקדשו עפ"י הראיה. כמה מעלות, הולך ואור בתורה וחסידות ופרישות וטהרה וטבילות. וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש...

ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח בלימודו, כשמואל בדיני וכרב באיסורי, פסיק ותני, ובטרפיות ובדיקות שלם הוא בכללות, הכי קרא שמו יוסף, הולך ומוסיף קדושה על קדושתו, ותדבק נפשו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכל קדשו, וישם רגליו כאילות, לשבת ישיבה בארעא קדישתא... בתוככי ירושלים... עזרוהו עזרוהו סמכוהו סמכוהו לפי כבוד תורתו ומעשיו.... בשקל הקודש ישקלוהו כאילו היה הוא שליח משלוחי ארץ ישראל...

ואכן היו הרבה מאלה שיצאו בדרכם לארץ ישראל, אך למשאת נפשם לא הגיעו. כי מתו או נתקעו בדרכים. לאחר מספר חודשי מסע מפרך נאלצו לחזור על עקבותיהם למקומם, כשהם מאוכזבים ומחוסרי כל. הדים לעליות הרבות, תוצאותיהן והשאלות שעוררו בעקבותיהן. נמצאים בתשובותיהם של חכמי מרוקו, וגם בתשובותיו של רבי שאול ישועה, כמו: דיונו בשנת התקמ"ו (1786), 'בענין ראובן דמכר נכסיו לעלות לארץ ישראל, ונמנע ממנו הדרך. וחזר למקומו', האם יכול לחזור בו ממכירת נכסיו54. ובמקרה אחר ביצחק צרפתי מצפרו, שמכר את חנותו כדי לעלות לארץ ישראל, והתנה עם הקונה שאם לא יצליח לעלות יתבטל המכר. ומת בדרך בתלמסאן, ומשפחתו חזרה לצפרו. והשאלה שהתעוררה האם התנאי חל גם על בני משפחתו ויתבטל המכר. או מאחר שלא פירש בני משפחתו בתנאי, הוה ליה כמו לי ולא ליורשי55.

גם אלה ששפר גורלם והגיעו לארץ אבות, חלקם גמרו את כל הונם בהוצאות הדרכים ונשארו מחוסרי כל. ומחוסר מקורות פרנסה ותמיכה מקומית מתאימה, חלקם לא החזיקו מעמד בארץ, ונאלצו לצאת מקודש לחו"ל, עם כל הקשיים הכרוכים בזה. כגון המקרה של ר' דוד עטייא ממכנאס שסביב שנת תקס"ח (8ס8ו) מכר קרקעו לר"י מונסונייגו כדי לעלות לארץ ישראל, בביטול טענת מוכר לעלות לארץ ישראל. ועלה ולא נקלט בארץ וחזר למכנאס. ורצה לחזור בו מהמקח בטענה, שנתן את זה לאשתו כחלק מנכסי מלוג שלה, ונמצא מכר דבר שאינו שלו56.

ממעשה שאירע בשנת תקנ"ז (1797), אנו יכולים לעמוד על תעצומות אהבת ארץ ישראל החבוייות בנפשם של יהודי מרוקו. המדובר באב המצוה את בנו לעלות לארץ ולא ירד ממנה לא הוא ולא זרעו, גם כשסכנה אורבת לו בתוכה. הוא קיים מצות אביו ועלה לארץ. לפני עלייתו היה שותף עם אחיו במרוקו בשררת בית הכנסת, וכשהוא עלה וקבע דירתו בארץ ישראל, אחיו הרחיב את בית הכנסת וטיפל בה. גם כשנשללו בתי הכנסת וספרי תורה, כנראה בפרעות המלך אליאזיד, הוא קנה מכספו ספר תורה חדש. והתעוררה השאלה מה הם זכויותיו בבית הכנסת של האח שעלה לארץ. רבי שאול ישועה, פסק, האח שעלה איבד את זכותו בשררת בית הכנסת, והוא לא יכול אפילו להעמיד אחר במקומו. כי אחר שעלה לארץ, הוא לא יכול לחזור יותר למרוקו, 'שהוא מצווה ועומד מאביו שמעולם לא תדרוך כף רגלו הוא וזרעו בחוץ לארץ כלל, ואפילו תהיה ח"ו חרב מונחת על צוארם'. ויתרה מכך, כי בעלותו לארץ חל עליו איסור יציאה מהארץ: 57

והשתא אין אנו צריכין למה שבא בהשאלה שהוא מצווה ועומד מאביו שלא לצאת, שהרי מצווה ועומד ממלכו של עולם שלא לצאת אפילו בלתי ציווי אביו, וכל שכן בהצמדם יחד. ואחר שנסתלק שמעון הנז' משררת אבותיו, לא יטול כי אם חלקו המגיעו בשכירות המקום, דהיינו שיושם הקרקע במה שהוא קרקע לבד כבית דירה, לא במה שהוא בית הכנסת.

היו משפחות שהתפרקו בעקבות העליה לארץ, כשאחד מבני הזוג רצה לעלות, ובן הזוג השני סירב לעלות מפחד סכנות הדרכים וקשיי הפרנסה. בהמלצה שכתב לרבי יעקב צבע שעמד לעלות לארץ בשנת תקמ"ד (1784), מציין שהבעל נאלץ לגרש את אשתו ולפרוע לה את סכי כתובתה ונשאר מחוסר כל. לכן מצווה להתאמץ ולעזור לו ביד נדיבה.

... ועוד היום נצנצה בו רוח טהרה, נכספה וגם כלתה נפשו לעלות וליראות הסתופף בבית ה' בחצרות בית אלקים, איוה למושב לו, ישיבה בארעא, ואהבת נפשו אהבה, ולא זז מחבבה חיבת הקודש עד שנטש את נחלתו וזנח מכון שבתו ומולדתו, ועזב את ביתו זו אשתו, מחביבותא דארעא עיר האלקים, על כל וכי מאנה ללכת אתו. אמטו להכי, עמד ופיטר אותה בגט כשר לאלתר, וכל יש לו נתן בידה לפרעון כתובתה, ויצא נקי מנכסיו וכל רכושיו, ובטח בחסד עליון. יעודדהו יסעדהו יעזרהו יסייעהו יסמכהו יסובבנהו... אתם הרי ישראל הביטו וראו טוב כוונתו הרצויה ומלאו ידיכם ברכה. עזרוהו עזרוהו, סמכוהו...

במשנתו ההלכתית וההגותית של רבי שאול ישועה, תופסת מצות ישוב ארץ ישראל מקום חשוב ביותר. הוא סבר שמצוה זו נוהגת בכל הדורות מהתורה, ולכן לדעתו כל המעלות שמנו חכמינו בחשיבות מצוה זו שרירים וקיימים גם בימינו. הדבר בא לידי ביטוי כשנדונו לפניו בשנת תקל"ט (1779), בני זוג סביב העליה לארץ. הבעל רצה לעלות, ואילו האשה התנגדה משתי סיבות: א, קיימת סכנת דרכים, ואף אם תסכים לעלות עם בעלה לארץ, מי יבטיח לה שאכן תממש מצוה זו ולא תמות בדרכים במדבר. ב, היא לא רוצה לעזוב את הוריה ומשפחתה ותיסע למרחקים מקום שאין לה בו משפחה. מאחורי טענתה זו מסתתרת טענה יותר חזקה, שהבעל התחייב לה תחת החופה שלא יוציאינה מעיר בה התחתנו לעיר אחרת, כי אם בהסכמתה. תנאי הנהוג כמעט בכל הכתובות של היהודים במרוקו. להלן נוסח השאלה שממנו בוקעת ועולה צפייתם וערגתם של יהודי המגרב לעלות לציון:59

בהיות שהר' משה ן' מסעוד אזולאי, נדבה רוחו אותו ותדבק נפשו וחשקה נשמתו, לעלות ולראות הסתופף בבית ה' בחצרות אלקינו, ורצה שתעלה גם אשתו עמו. ותמאן בדברו לאמר, שאין רצונה לעקור דירתה מאצל קרוביה. ועמדו לפני לדין המדבר בעד האשה והבעל הנז'. וטען המדבר בעד האשה, שאם הוא על כל פנים ירצה לעלות לארץ ישראל, יפרע לה כל סכי כתובתה מושלם ויפטור אותה בגט וילך לו לשלום. ומה גם שכל הדרכים בחזקת סכנה. והבעל משיב, שהוא רוצה בקיומה ורוצה שתלך עמו, ואם היא לא רצתה לעלות תפסיד כתובתה.

ופסקתי ביניהם שהדין עם הבעל, ומשנה שלימה היא בפי"ג דכתובות (מי"א. קי, ב) הכל מעלין לארץ ישראל וכו'.... והאי טענה שטען שכל הדרכים בחזקת סכנה, אינה טענה. דאם איתא דחיישינן לסכנת דרכים, ליתיה להאי דינא כל עיקר. דכל הבא לכפות אשתו לעלות עמו לארץ ישראל, אמרינן ליה כל הדרכים בחזקת סכנה. ולא נאמר דין זה לבעלי שם לבד שעושין קפיצת הדרך, אלא לכל ישראל איתמר. ואיך אפשר להעלותה לארץ ישראל בלי שיעבור בדרכים...... ולמה לא ניחוש לחשש סכנת דרכים. טעמא רבה איכא, דקיימא לן במקום מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע (קה' ח, ה), ושלוחי מצוה אינן ניזוקין.... וכל שכן במצות ישיבת ארץ ישראל שהיא מצוה מן התורה... וכמה מלי מעלייתא נאמרו בה, עד שאמרו ששקולה היא ככל המצות. ואם כן בודאי הוא דאגוני מגינה מכל מיני חשש סכנת דרכים, שהרי בלכת דמצוה הוא דהולך וקרינן ביה עידנא דעסיק בה ואין שום פגע רע.

כלומר רבי שאול ישועה סבר שמצות ישוב ארץ ישראל היא מצוה תמידית ותוקפה מהתורה, בטוהר אמונתו הוא מאמין שמצוה זו השקולה כנגד כל המצוות ואשר יש בה כל הסגולות הנזכרות בחז"ל, בכוחם להגן על העולים להינצל מסכנות דרכים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. בהמשך הוא דן בדברי התוספות במסכת כתובות, שמהם משמע שהדין הזה של כפיה לעלות לארץ אינו תקף בימינו, כי כיום אין מצווה להתיישב בארץ ישראל.

רבי שאול ישועה טוען, כי גם הפוסקים הסוברים שכיום אין לכפות על העלייה לארץ משום סכנת דרכים, יודו לגבי מרוקו שכופים על העלייה. כי בזמנינו הישיבה במרוקו יש בה יותר סכנות מאשר העלייה לארץ:

ובר מן דין נראה דבנדון דידן כולי עלמא מודו דכופין להוציא, משום דבעיר איכא חשש סכנה יותר מן הדרך. בעיר הזאת שהקיפוה לגיונים ובכל יום עומדים עלינו לכלותינו, ויתובי יתבינן במצור ובמצוק, ארם מקדם ופלשתים מאחור, נוסף על חצי רעב דאייקור חטי ואינם בנמצא בעיר הזאת, ואייקור זוזי, רח"ל, אפילו בלא טענת ארץ ישראל, מי יאמר שלא יכפה הבעל את אשתו לצאת מהסכנה, אשר בעונותינו נתקיים בנו קורות שתים שהן ארבע, השוד והשבר והרעב והחרב (עפ"י ישע' נא, יט). וכבר ארז"ל ברעב פזר (ב"ק ס, ב), וכל שכן דאיכא כל הני. כלומר, מלחמות פנימיות בין ראשי השבטים הברברים בצפרו ובסביבתה, בינם לבין עצמם ובינם לבין השלטון המרכזי, כשהיהודים משמשים טרף קל לשני הצדדים. בנוסף בצורת, רעב ויוקר השערים. כל אחד מהדברים הנזכרים לכשלעצמו הופך את הישיבה במרוקו למסוכנת. קל וחומר כשכל הדברים הרעים הנזכרים מצטרפים יחדיו, ודאי שהישיבה במרוקו יותר מסוכנת מאשר הנסיעה בדרכים דרך מדברות. בגלל הסכנה אפילו ללא עלייה לארץ, יכול כל אחד מבני הזוג לכפות את בן הזוג השני לעזוב את מרוקו למקומות אחרים61.

רבי שאול ישועה וקהילת צפרו

רבי שאול ישועה היה בעל אופי חזק, הוא לא נשא פני איש ולא החניף לאף אחד. לשונו היתה מלוטשת ושנונה, בה היכה לכל סורר ומורה ולמי שהתנהגותו לא היתה ישרה ומוסרית. לעומת זאת בין בני הקהילה היו לא מעטים שלא אהבו לשמוע תוכחות מוסר בלשון בוטה, ולכן לא סבלו אותו. גם חיכוכיו עם ראשי הקהילה, בין היתר בדבר חלוקת נטל המס בצורה הוגנת וצודקת, לא הוסיפו לו אהבה מצדם. הדברים הלכו והחריפו, ובשנת תקל"ג אף הלשינו עליו למושל העיר, ורק בנס הצליח להמלט לעיר פאס, מקום שיד המושל אינה מגעת. המושל ניסה לעכב את בני המשפחה בצפרו, אולם רבי שאול ישועה פנה לבן המלך עם תשורות מתאימות, והלה נתן הוראה שלא לעכב את בני המשפחה. רבי שאול ישועה קבע את דירתו בעיר פאס, ונשארה עיירת צפרו ללא רב. ועל כל דבר קטן בענייני דת ודין, הם היו צריכים לנסוע לפאס לשאול בחכמיה. כאשר ראשי קהל צפרו עמדו על טעותם, באו לפאס אצל רבי אליהו הצרפתי, וביקשו ממנו לשכנע את רבי שאול ישועה לחזור לעיר, והם מתחייבים לקבל את מרותו. לאחר כמה הפצרות ובקשות, פעל רבי אליהו לשכנע את רבי שאול ישועה להסכים לחזור לצפרו. וזאת תוך התחייבות בכתב של ראשי קהלת צפרו, שהם מקבלים עליהם את רבי שאול ישועה לרב ולמנהיג רוחני, על פיו יצאו ועל פיו יבואו. בנוסף התחייבו לעמוד לימינו ולהעניש את הסרבנים, שלא ימלאו אחר הוראותיו.

להלן משפטים אחדים מכתב ההתחייבות:

שקבלו עליהם להחכם השלם דיין ומורה כהה"ר ישועה אביטבול בכה"ר יצחק הנ"ל, לדון את דיני בני עירם ולהיות נגיד ומצוה בכל מילי דשמייא, ולא יסורו ימין ושמאל מן דבריו שידבר בדבורו הקל. הכל כאשר לכל יהיה נחתך על פיו, כפי ראות עיניו, מהיום הזה והלאה וכל ימי חייו...

ההתחייבות כללה, שכל נזק שיגרם לרבי ישועה, עקב פעילותו הרבנית, הקהילה תישא בו, סעיף זה כנראה נועד לסתום את פירצת המלשינים, שלא ילשינו שוב על הרב למושל. כמו כן במידה שראשי הקהל לא יעמדו בהתחייבותם, יהיה עליהם לשלם לרבי שאול ישועה את ההוצאות להעברת דירתו בחזרה לפאס. ההסכם נערך בג' חשון תקל"ד, וחתומים עליו רבי אליהו הצרפתי ורבי אברהם הלוי.

תיאור הפרשה פותחת במשפטים הבאים: 'מפורסם שהחכם השלם הותיק כהה"ר ישועה אביטבול יש"ץ מתושבי צפרו יע"א, מורה צדק ודיין לכל בני עירו, ומוחה בידם כדת וכהלכה ומתנהג עמהם לאיטו'. מצויינת פה תכונת אופי של החכם בהתנהגותו עם הקהל 'ומוחה בידם', ומן הסתם המחאה כללה גם גערה. דרך זו של פנים זועפות, הרחיקה את הציבור ממנו. על אף שהכותב מנסה למזערה בהוספת המשפט 'ומתנהג עמהם לאטו'.

רבי אליהו לא שכח לקהל צפרו את התנהגותם כלפי רבי שאול ישועה, ובשנת תקמ"ד במכתב שנזף בהם על התנהגותם הנלוזה כלפי רבי שלמה אביטבול, הוא כותב: 'לא רק זו הראשונה שיצאה מתחת ידכם, האם מה שעשיתם עם הרב הגדול שלכם תעשו לזה גם כן'63. ו'הרב הגדול' הכוונה לרבי שאול ישועה. דומה שהשלום שנעשה בין ראשי הקהל לבין הרב הופר במשך הזמן, כי בשנת התקמ"ט (1799) רבי שאול ישועה היה בכעס על הקהל והפסיק לטפל בענייניהם64.

באייר שנת תקנ"ב (1792), השר הטיל על רבי שאול ישועה לפרוע סך שלש מאות מתקאל. לדבריו ההיטל היה מיועד על כל הקהל, ורק בהלשנת ראשי הקהל, הועבר ההיטל מהקהל והושם עליו. לכאורה נראה שהיטל זה היה בנוסף להיטל של מאה מתקאלים שהוטל עליו ועל רבי שלמה אביטבול הנזכר לעיל65. וכשהטיח רבי שאול ישועה הדברים בפני ראשי הקהל, הם השיבוהו בכתב חתום מעשרה ראשי הקהל, ובו נאמר שעוד יש לאל ידם להלשין עליו ככל יכולתם. לכן בא לפאס וערך מודעה שכל הסכם או ויתור שיעשה לקהל, הרי הוא בניגוד לרצונו, וכאשר יתאפשר לו הוא יתבע אותם על הנזקים שגרמו לו. המודעה נעשתה לפני רבי יעקב בר"א הצרפתי ולפני רבי ידידיה משה מונסונייגו66.

רבי שאול ישועה באלול שנת תקנ"ב ברח לכפר איגלוואן: 'ואני בתוך הגולה בכפר הנזכר בחדש אלול שעבר'67. כנראה שבריחתו קשורה להיטל הנזכר ויתכן שברח מפחד שיטיל עליו השר עוד קנסות.

רבי שאול ישועה היה מודע לאוירה העכורה סביב עבודתו כדיין, לכן ניסה להתחמק מלעסוק בדין, במיוחד בנושאים שבין הפרט לקהילה. הוא ביטא זאת בהזדמנויות שונות. בתשובתו לשאלת רבי יוסף טולידאנו, הוא פותח: 'עם היות שבדור יתום כזה, זה דור דור שוא, מוקף רובדי"ן ותבילי זרדי"ן, והצנועים מושכין את ידיהם ומושכין עצמן מן הדין, ותהי האמת נעדרת כל מה דעבדין...'.

ובשנת תקנ"ו (1796) בדיון שהיה בין הקהילה לאחדים מהציבור. רבי שאול ישועה ציין שהוא חש בזלזול בו מתייחס הציבור לפסקיו. לכן הוא מתחמק מלדון ביניהם, כי מצוה שלא לומר דברים שאינם נשמעים:

כאשר נקבצו ז' טובי העיר וכמה מהיחידים למכור האלג'זיא ו=מס פנימי על מצרכים ידועימו וכיוצא, העמידו את האשה הנז' ובעלה לדון עמם על העליה הנז'. ומחמת שלא הייתי מצוי במעמדם, כדרכי למנוע רגלי מנתיבתם. שלחו אלי לדון ביניהם בדין זה פעמים שלש, ולא רציתי ליזקק בדינם, כי מצוה שלא לומר דברים שאינם נשמעים. כי אנכי ידעתי כי מאשרי העם ס"ה מתעים ומאשריו לקלעים (עפ"י ישע' ט' טו), וילכו אחרי ההבל ומעשה תעתועים, לפאר הצבועים ולפרר הצנועים, ותהי האמת נעדרת טמונה בנקיקי הסלעים, ומה יעשה טלה אשר לא ידע לעשות חונף משפט תמים דעים, כי אם לימנע ולהתרחק מעל משכנות הרועים. אלא שלא הניחוני ומאד אלצוני ולחצוני אנשים של צורה, עד שהוכרחתי לשמוע דבריהם. ומששמעתי דבריהם לא אוכל לעצור במילין מלגלות דעתי... חבריו תלמידיו

סביב שנת תק"מ (1780), רבי שאול ישועה סמך שנים מתלמידיו לרבנות, רבי אברהם אציני ורבי שלמה אביטבול. והקהל מינה אותם לדיינים בעיר, ושניהם כיהנו עמו בבית הדין. לרבי אברהם נתנו סך חמש אוקיות בבל שבוע, מהכנסות בית הכנסת הגדולה. ורבי שלמה שמצבו הכלכלי היה טוב ולא נזקק לקהל, עבד בהתנדבות. עם עלייתו של רבי אברהם אציני לארץ בשנת תקס"ב (1802), נותרו בעיר רבי שאול ישועה ורבי שלמה אביטבול דיינים יחידים. מאחר שהיו ביניהם חילוקי דעות, לכן רבי שאול ישועה סמך לרבנות אח תלמידו וחתנו רבי יהודה אלבאז, ורצה למנותו כדיין נוסף בעיר. הוא ביקש את הסכמת חכמי פאס, והם נהגו את הסכמתם. אך ראשי הקהל בצפרו התנגדו למהלך, מחשש שזה יגביר את כוחו של רבי שאול.

רבי שמעון חיים עובדיה, בהקדמה לספרו של רבי שאול ישועה, 'אבני שיש', נדרש להסביר תופעה זו של חכוכים בלתי פוסקים, בין רבי שאול ישועה לקהילה, ובינו לבין חבריו הרבנים; ולשונו השנונה והבוטה בה תשתמש רבי שאול ישועה, כלפי כל מי שלא נשמע להוראותיו והנהגותיו. להלן דברי ההסבר שלו כלשונם:

ורגע אדבר, על אודות הרב המחבר וסגנונו, דאורייתא קא מרתחא ליה וגחלים בערו ממנו, ואחשוב כי הסיבה לזה, בשביל היותו בין אנשים פראים וגסי המוח, המכעיסים אותו תמיד על פניו, ופיו יקבם בשם טרחנים וסרבנים. וכזה וכזאת, כמה בטויים קשים התמלטו מתחת לשונו. וגם התלמידי חכמים אשר היו אתו במחיצתו לא נאמנו בבריתו, ותמיד התמרמר עליהם בחמת רוחו, ומפיו לפידים יהלוכו, לקרותם בשם ערכנים או עורכי הדיינים... שעל כל אלה עורר חניתו, ותבער כאש חמתו, וכל כך התרגל בסגנון זה עד שנעשה לו לטבע שני.

כלומר, בגלל האנשים הקשים שסובבוהו, התרגל לדבר קשות אליהם. ההרגל נעשה טבע ובלי משים אשתמש במטבע זו גם כלפי אנשים רגילים וכלפי חבריו הרבנים. ועוד חזון למועד להרחבת היריעה בנושא חק, ולהבנת מניעיה.

ספרייתו של רבי שאול ישועה

לרבי שאול ישועה הייתה ספריה עשירה בספרים בנושאים מגוונים. אפילו את ספר 'שם הגדולים' להחיד"א, הוא מזכירו בתשובותיו בשנת תקנ"ז: 'ועיין שם הגדולים להרב המפורסם מוהר"ר בכור אזולאי תיי"א'72. מעניין שאת שם הפרטי של המחבר, מציין בשם בכור ולא בשמו הידוע לנו חיים דוד יוסף. בספרייתו היו ספרים בכתבי יד, במיוחד תשובות של חכמי מרוקו בדורות שקדמו לו. את חלקם העתיק במו ידיו, והוא עושה בהם שימוש נרחב. מצטט מתוכם לפעמים תשובות שלמות. את מרבית הספרים קנה בכספו.

הוא היה משאיל את ספריו לאחרים ביד נדיבה, ללימוד ולעיון. בנוסף, ספרייתו התעשרה, גם מכספי אנשים שלפני מותם, ציוו לטובתו סכומי כסף לקנות בהם ספרים וספרי תורה לעילוי נשמתם. ידועים לנו שני מקרים, הראשון בכ"ה באב שנת תקכ"ו (1766), הגברת לידסיא ב"ר משה ארבוח: צותה מחמת מיתה ונתנה לכמוה"ר שאול ישועה אביטבול נר"ו, ספר תורה שתתעלה שעשתה בחיים חייתה במתנה גמורה, ושיעשה מנכסיה ספר תורה שתתעלה אחר ויהיה מונח בבית הכנסת הגדולה הי"ג. ושאר נכסיה יקנו בהם תלמוד אחד ושאר ספרי הקדש, כחפץ כמוהר"ר ישעוה הנז', והרי הם נתונים אליו ולזרעו אחריו.

כמו כן בשנת תקמ"ד ר' מסעוד הכהן, עמד לגרש את אשתו ויפרע לה כתובתה, כדי שיוכל להקדיש רוב נכסיו בחייו. רבי שאול ישועה שכנע אותו שבמקום לגרש את האשה, יקציב לה סכום שיעמוד לרשותה כל ימי חייה. והנותר יתחלק לאחר מותה בין היורשים ובין ההקדש. כמו כן הוא תרם סכום כסף למנוחת נפשו שינתן לרבי שאול ישועה, והוא יעשה בו מה שנראה לו מתאים יותר 'כגון ספר תורה וספרי הקודש, וצורך תלמוד תורה, ולקיים איזה קרן לצורך תלמוד תורה ליהנות התלמידי חכמים מפירותיו'.

לאחר פטירת רבי שאול ישועה, בשנת תקע"א ( 1 181), וועד הקהילה ביניהם רבי שלמה אביטבול, מינו שני חכמים לתבוע בשמם את יורשי רבי שאול ישועה ולדרוש את החזרת הספרים והקרקעות. בטענה, שזה רכוש של הציבור. אין אנו יודעים אם הוגשה תביעה ומה עלה בגורלה. מה שכן כחמש עשרה שנה לאחר פטירתו, הוגש ערעור על תוקף הצוואה של מסעוד כהן, בטענה שהצוואה לא נערכה כהלכה, מה גם שאחד מעדי הצוואה שהוא רבי שאול ישועה היה נוגע בדבר. לא ברור מהמקורות שלפנינו, מי היו המערערים, האם אלו היו בני משפחת המצווה שנפגעו מהצוואה. או שמא אחדים מראשי קהילת צפרו. חכמי מכנאס נטו לפסול הצוואה בגלל הפגמים שהתגלו בה, כפי שטענו המערערים. ועוד מצד שהחכם שהוא העד הראשון, יש לו הנאה בדבר לקנות הספרים על ידו, ללמוד בהם ולחלק לעניים כרצונו.

לעומתם חכמי פאס אמצו את הצוואה, ומחו על זלזול בכבודו של רבי שאול ישועה: 'אחר המחילה שרי להו מארייהו לדבר לשון הרע על חכם אחד ששימש בכהונה חמישים שנה לחושדו בדבר גדול כזה'. הם מוסיפים:75

שעם היות שהחכם היה מחזיק בספרים בבית הכנסת שלו ובהסגר שלו, הרי כל הספרים היו מפונקסים עליו מאת הגזבר וכולי עלמא היו יודעים מזה. וכך נאה לו להחזיק בספרים אצלו שלא יהיו הפקר לכל, דמוטב להיותם תחת ידו לידע מי המוציא ומי המביא, שהיה נותנם לכל מי שהיה צריך ולא היה מעכב עליהם. וכולי עלמא ידעי שלא דרכו של החכם למנוע ספריו שקנה במעותיו והיתה יד הכל שולטת בהם, כל שכן למנוע ספרים שאינם שלו.

יתרה מכך הם ציינו שידוע שרבי שאול ישועה היה עושה כל מעשיו גדולים וקטנים בהתייעצות עם רבו רבי אליהו הצרפתי ובית דינו, והם נתנו תוקף לצוואה זו, למרות שידעו שהספרים הם ברשותו של רבי שאול ישועה, ואיך עתה באים 'להטיל מום במעשה הראשונים חלילה'.

גם חכמי צפרו נזעקו לעזרת כבודו של רבי שאול ישועה, לדעתם הצוואה נערכה כהלכה. הם דחו את הפסק של חכמי מכנאס והאשימו אותם שנהגו בפזיזות, לכן כתבו מה שכתבו. באשר לנגיעות שיש לרבי שאול ישועה והוא עד בצואה, הם כותבים בין היתר:

והכא שם נמצאו ושם היו בבית הכנסת של החכם הנזכר יותר מט"ו ספרי תורות, ועדיין הם קיימין עד עכשיו, ואם כן מה נגיעה יש לו בתוספת ספר תורה אחד. ולענין הספרים שקנה מנכסי ההקדש, מודעת זאת בכל הארץ כי רבו כמו רבו ספריו שקנה מקנת כספו, ולא היה צריך ללמוד בספרי ההקדש. ואדרבא היה משאיל ספריו לכל באי שער עירו, ומעולם לא היה מונע בר לשואלו שום ספר. וכל שואל ממנו ספר היה לומד בספריו כרצונו, כאדם העושה בשלו. ואם הניח ספרי ההקדש בהסגר שלו לפקח עליהם לדעת מי הוא המוציא ומי המביא, אטו מפני שהטריח עצמו יקרא נוגע ואית ליה הנאה, טירחא איכא בדבר ולא הנאה. וכבר מילתייהו אמורה החושד בכשרים לוקה בגופו ובממונו.

צוואות אלו תרמו להגדיל אוצר הספרים של רבי שאול ישועה, שהקיף ספרים בתחומים שונים לבד מספרות ההלכה. דומה כי רבי שאול ישועה גם כתב לעצמו ספר תורה על ידי הסופר רבי עובד בן עטר, וזה היה סביב שנת תקמ"ו.

משפחתו

לרבי שאול ישועה ידועים לנו שלשה בנים מאשתו הראשונה ג'אמילה: רבי רפאל, רבי יוסף, רבי אברהם ורבקה אחותם. לאחר שמתה מרת ג'אמילה, נשא אשה שניה וממנה ידוע לנו בן בשם שלמה. רבי רפאל נולד בשנת תק"ל (1770). עוד בצעירותו התפרסם לתלמיד חכם רשום, הוא היה דרשן והשאיר חידושי תורה ופירוש על ההגדה. הוא נמנה על השוחטים בעיר, וכנראה מילא מקום אביו בתפקיד זה. הוא נשא לאשה ממשפחת בוסידאן מהעיר תיטואן. אשתו נפטרה והשאירה לו בנים קטנים, הוא נשא את אחותה. בריאותו של רבי רפאל היתה רופפת, הוא חלה במחלה קשה והתרפא. ושוב חלה ובשהותו בפאס להשיא את בתו, נפטר ונקבר שם בב' אב תקס"ג (1803). מההספדים שנשאו עליו, ידועים הספדים לפקידת החודש שנשאו עליו אביו וגיסו רבי יהודה אלבאז, וחברו רבי עמור אביטבול. אביו הספידו במליצה נרגשת החודרת חדרי בטן.

מה זה מהרת למצוא בני, במקום גילא דבי הילולא, שם היתה רעדת המות חלחולי מחלחלה. כי רחק ממני משיב נפשי, והניח אבי'ו קלוי בא'ש, קולט אריס מן המזחילה. אוי לו לאב שזרח לו אור גדול ונעלם, ונגלה לו מטמון ונחתם, ונפתח לו מעין המתגבר ונסתם, ועלה בידו אתרוג שלם ונקטם.

גם גיסו רבי יהודה וחברו רבי עמור הקדימו להספדם מליצה חרוזה, בה תיארו את אשיותו של הנפטר וגודל האבדה83. חכמים מופלגים חרזו עליו קינות והריצו מכתבי תנחומים לאביו84. מבניו מוזכרים הבת שחיתן ושני בנים יעקב ויצחק. רבי שאול ישועה היה אפוטרופוס על נכדיו, הוא מכר את חלקם בעזבון אמם הנמצא בתיטוואן. הקונה חזר בו בטענות של מקח טעות, והענין נדון לפני חכמי פאס ומכנאס. השתמרה דרשה שהכין רבי שאול ישועה לבר מצוה של הנכד יעקב, היא פורסמה בחיבורו 'אבני קודש'. פותחת במליצה ארוכה חרוזה, שכל פיסקה חותמת במלת יעקב. להלן אחת מפיסקותיה:

ומנפש אדוני צרורה בצרור החיים בצלו של אל. אבי אבי רכב ישראל, המלאך רפאל ז"ל. דמזומן איהו בישיבה עליונה בחדוה דהאי הילולא, דמצוה אבא ואימא נגד פני אל. האבות עטרה לבנים לשמח כל לב עקוב, רנו ליעקב.

גם בצוואתו דאג רבי שאול ישועה לנכדיו בני רבי רפאל.

רבי יוסף אביטבול בנו של רבי שאול ישועה, נולד כ"ז תמוז תק"מ (86.)1780 היה תלמיד חכם והשאיר חידושי תורה ומוזכרים על ידי בנו. הוא נמנה על סופרי העיר וחתום בשנת תקצ"ב עם רבי יוסף אגייני על שטר87. היו חיכוכים וחילופי דברים קשים בינו ובין רבי עמור אביטבול. ומנוסח הדברים וחריפותם נראה שזה היה בצעירותם88.

מתוך דברי בנו דלהלן, ברור כי בשנת תקצ"ד רבי יוסף לא היה בין החיים. מבניו ידוע רבי שאול אהרן, אשר חיבר ספר בשם 'בני הנעורים' בשנת תקצ"ד (1834). שהשתמרו ממנו שני דפים הראשונים שער הספר וההקדמה89. להלן נוסח השער:

ספר הנותן אמרי שפיר90 מלוקט חדושים מפי השמועה, מפי רבנן ותלמידיהון לקדושים אשר באר"ש, המה חכמים מחוכמים יפרו וירבו וידגו לרוב. וגם לרבות הן הובא בספר הלזה חידושים שחדש אבא מארי זלה"ה מעט מזעיר מהם. הכי קרא שמו אני שבר"י שאול ברבי יוסףו בשנת' בני הנעורים שנת צדק"ת לפ"ק.

ר' אברהם אין לנו עליו פרטים, הוא התחתן בב"ח כסלו תקס"ו. עם מרת סולטאנא ב"ר יקותיאל הכהן אלכלאץ. ודומה שאלו היו נשואיו השניים,באלול תקס"ט הוא חתום עם אחיו ר' יוסף לקיום צוואת אביו.

ר' שלמה אין לנו פרטים עליו הוא מת בחיי אביו, והשאיר יתומים קטנים. הבת רבקה השיאה לתלמידו רבי יהודה אלבאז, וממנה יצאה שושלת רבני משפחת אלבאז מצפרו, בהם חכמים, פוסקי הלכה, משוררים, ומרביצי תורה וראשי קהלה.

רבי שאול ישועה נפטר ביום רביעי חמשה ועשרים יום לח' אלול שנת התקס"ט (1809), בהיותו כבן שבעים שנה. ציון קבורתו ידוע, ורבים מהמשתטחים על ציונו מספרים שתפילותיהמ ובקשותיהם נענו בזכותו.

רבי שאול ישועה ערך צוואה לפני מותו ובה חילק את נכסיו לחמישה חלקים. שני חלקים לשני בניו מאשתו הראשונה, ושני חלקים לנכדיו בני רבי רפאל. וחלק אחד לנכדיו בני ר' שלמה. הוא מינה עליהם אפוטרופוס את חתנו רבי יהודה אלבאז. כמו כן ציוה לתת לחתנו, כל חלק וזכות שיש לו בחצר הנקראת על שם בן פאפו93.

בשנת התקע"ד (14 18 ) הקהילה מינתה את חתנו ותלמידו רבי יהודה אלבאז לדיין, יחד עם רבי מאיר צבע94. יתכן גם רבי מאיר צבע נמנה על תלמידי רבי שאול ישועה. ואנן עם כל החיכוכים והקשיים מבית ומחוץ, זכה רבי שאול להרביץ תורה ברבים ולהעמיד תלמידים ממשיכי דרכו בהוראה.

ההדרה

תשובותיו של רבי שאול ישועה, ראו אור לראשונה מכתב יד, בירושלים בשנת תרצ"ח, בשני כרכים, דומה כי חלק א', היה ערוך שנים רבות קודם, יתכן עוד בחיי המחבר. כי כבר רבי יהודה אלבאז ז"ל ערך לו מפתחות. בעוד החלק שני כנראה נערך מתוך מספר קבצי כתבי יד, וכנראה חלק מהתשובות נאסף גם מדפים בודדים. עורך מהדורה זו הוא רבי יקותיאל מיכאל אלבאז, נו"נ לרבינו הרב המחבר זצ"ל. במהדורה זו מספר תשובות הופיעו פעמיים, לפעמים מקום אחד התשובה חסרה בסופה. התשובות פורסמו ללא עריכה עניינית או כרונולוגית, כנראה הם נדפסו כפי שהם הגיעו לידי העורך. מספר תשובות אינן שייכות לרב המחבר. הרב העורך, עשה עבודה גדולה, בתנאים של אותם הימים. מה גם המרחק הגדול בינו שישב בצפרו, לבין מקום הדפוס שהיה בירושלים. ללא עבודתו אז, ספק אם הכתבי יד היו משתמרים ומגיעים לידינו היום. עובדה היא, שהכתבי יד ששימשו למהדורה זו לא הגיעו לידינו, וכנראה גם לא השתמרו. בכל אופן הם לא קיימים אצל משפחת העורך, וגם לא אצל צאצאי המחבר ממשפחת אביטבול טובאלי.

במהדורתינו ערכנו את התשובות לפי סדר ענייני, כלומר לפי סדר ארבעת חלקי השו"ע. הוספנו פיסוק, מקורות והערות. כדי שלא להכביד על הקורא את ציוני המקורות הכנסנו במקום בטכסט בסוגריים עגולים ובאותיות קטנות. לעומת זאת סוגריים במקור הם בסוגריים מרובעים. ביטלנו כפילויות, הוספנו תשובות חדשות, והשמטנו תשובות שאינן שייכות לרב המחבר. תקננו טעויות ודאיות בלי להעיר. הפנינו מתשובה לתשובות, לגבי התשובות העוסקות באותו נושא. הוספנו מפתחות ולוח השוואת סימנים בין מהדורה ראשונה למהדורתינו.

תרגמנו לעברית כל המלים והמשפטים הכתובים ערבית במקור, את התרגום נתננו בתוך הטכסט באותיות קטנות ובסוגריים עגולים. לפני כל תשובה כתבנו תמצית תוכנה באותיות קטנות. קבענו ציון מספרי סימנים חדש, וליד זה הציון המקורי בסוגריים. הוספנו מפתח השוואה לציוני סימני המהדורה הראשונה עם המהדורה הנוכחית. הוספנו מפתחות עניינים לספר. הוספנו מבוא לתולדות הרב המחבר, לשיטתו ההלכתית וההגותית וליצירתו. עפ"י בקשת המשפחה, פתחנו כמעט כל ראשי התיבות והקיצורים. כל מה שעשינו היה לברר מקחו של צדיק רבנו המחבר, ויה"ר שזכותו תעמוד לנו ולב"ב ולבני משפחתו של רבינו הגדול, להתברך בכל מילי דמיטב מתוך בריאות הגוף ושלוות הנפש, אכי"ר.

עד עכשיו, אוצר בלום זה היה נדיר, השימוש בו היה קשה ומסורבל מכאן ואילך תורה מונחת בקרן זווית כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, כל אחד מה שלבו חפץ. יה"ר שחפץ ה' בידינו יצלח, ונזכה להימנות עם מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, אכי"ר.

כעתרת

ע"ה משה עמאר הי"ו בלא"א שלמה ולמ"א רחל זלה"ה