רבי עמרם אלבז עיין חיי עמרם החדש

הרמ"ז מופת הדור והדרו הגאון המפורסם רב עמרם חסידא זצוק"ל, בנו השני של מו"ז כמוהר"ר יאודה זלה"ה כנז' לעיל, נולד ב"ז מרחשון שנת מבש"ר טו"ב היא שנת תקנ"ט, וכך כותב עליו אביו זלה"ה ברשימותיו: "בסם"ו והצל"מ (בסימן טוב והצלחה מרובה), בן נתן לי ערב יום ו' בשבת ל' כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך יום ששה עשר למר חשון, ונמול יום ו' בשבת כ"ג לחודש ונקרא שמו בישראל עמרם, יהי רצון מלפני אלקינו שבשמים כשם שזכה למצות מילה כן יזכה לכל מצוות האמורות בתורה בחיי אביו ואמו וכל קרוביו אכי"ר שנת מבש"ר טו"ב משמיע ישועה לפ"ק. בשנת י"א ללידתו חנכו אביו במצות תפילין, וכן מצאנו לו בין כתביו הרבים וז"ל: "דרשות להבן יקיר לי עמרם יצ"ו בהתחנכו למצות תפלין והציצית. יה"ר מלפני האל הגדול הגבור והנורא, שכשם שזכה למצוות אלו, כך יזכה לכל המצוות האמורות בתורה, ויזכהו האל לחופתו בקרוב בחיינו ובחיי כל קהל בית ישראל. ודרוש דרש יום ב' בשבת במדרש ובשנת מצות"י חקות"י ותורותי לפ"נ (היא שנת התק"ע) והוא יום כ"ד למרחשון משנה הנז' והיא שנת י"א ללידתו שנכנס בה ה' ימים. אחלי פני אבינו שבשמים שיגדלהו לתורה ולעבודה אכי"ר.

 מגיל צעיר ניכר היה שהנער נולד לגדולות, בכשרונותיו הגדולים שיד ההשגחה העניקה לו, בסביבתו ובמשפחתו ובית אביו בה גדל וצמח, אשר בה היו רבנים גדולים ועצומים ענקי רוח וקדושי עליון יושבי כסאות למשפט. ועוד זאת היותה של עיר מולדתו צפרו הקטנה סמוכה לערים הגדולות פאס ומקנס, אשר מהם יצאה תורה והוראה לישראל; כל אלו עזרו לרב המופלא הזה, לגדול ולהיות לארז אשר בלבנון, עד שבמשך הזמן נתפרסם שמו והיה לאחד הגדולים בין חכמי המערב בדורו. גדולתו בתורה ויראתו הקודמת לחכמתו ובקיאותו הנפלאה בכל מכמני התורה היתה הפלא ופלא, ומכל ערי המערב הקרובים והרחוקים היו מריצים לו שאלותיהם, וכל דבר הקשה יצא לחפש"י. וכן מעידים מאות המכתבים והשאלות בהם פנו גדולי התורה אליו בדורו בכבוד גדול, בהערכה ובהערצה מכל הערים מסביב, וכמו שנביא בעז"ה אחדים מהם לקמן.

בין רבותיו בדור דעה זה, היה הגאון כמוהר"ר ישראל יעקב עולייל, שהיה מתלמידיו של מר זקנו המרא דאתרא הגאון שאול ישועה אביטבול זלה"ה הנ"ל, בעל שו"ת אבני שיש. ובכמה פסקים בא בחתום עם אביו רבי יהודה. כמובן שגם אביו הגדול האציל עליו מרוחו מתורתו ומיראתו. הוא ז"ל התברך בכשרונות גדולים. חריפותו ובקיאותו היתה לשם דבר. כן התברך במדותיו הטובות, היה ענותן ושפל ברך וכל דבורו היה בנחת. אומרים עליו, שלא הסתכל חוץ מד' אמותיו. התמדתו ושקידתו בתורה היתה ללא גבול. יום ולילה לא שכב לבו, עד שנפל על המטה וס"ת עמו. בפטירתו אמרו עליו הפתגם הידוע: "משמת בן עזאי בטלו השקדנים". אביו הגדול צפה לו עתיד מזהיר, וכן היה, עוד בהיותו צעיר לימים והוא בן י"ח או י"ט שנים נסמך לדיין ע"פ בקשת נכבדי העיר, כמו שתראה בקשתם וחתימתם בכמה אגרות הנה הנם תחת ידי. ונתמנה לאחד מן הב"ד בין אריות גדולי תורה ויראה שהיו בימים ההם, וכבר נדפסו לו שני פסקים בספר אבני שי"ש ח"ב סי' צ' להרב מר זקני הנ"ל, מסכימים הולכים עליהם רבני פאס הל"ב וזמנם שנת תק"ף לפ"ק. וגם הוא ז"ל רמז בהם שהיה עדיין רך בשנים, וכן הוא כותב בסוף התשובה בסוף סי' פ"מ הנ"ל, "כה דברי הצעיר קטן שאין בו דעת, ואין ידיעתו מכרעת הלוא הוא כמו"ץ וכו"' ע"כ. (ראה בספר שו"ת חיי עמרם הנדפס מחדש חו"מ סי' א' וב') הוא ז"ל הרביץ תורה בישראל בישיבה אשר היתה לאביו הגדול, וזה היה משוש חייו וחמדת לבו הטהור, ולכן כל חכמי ורבני צפרו שהיו אחריו היו רובם תלמידיו ותלמידי תלמידיו כידוע. וכן כותב הגאון בן אחיו הנודע הרמ"א זלה"ה בהקדמת ספרו הלכה למשה הנ"ל וז"ל: בהיותי עוד עול לימים נגעה בי יד ד', ותזנח משלם נפשי, כבודי מעלי הופשט וימר עטרת ראשי, עליונים מבקשים את רבי אבא מארי זלה"ה. והייתי כגבר אין אייל, זלעפה אחזתני ותושיה נדחה ממני. מלך רחמן גבר עלי חסדו ויקם אם הוגה רחם כרוב חסדיו, והושיבני בשבת תחכמוני בישיבת מר דודי זלה"ה, לשקוד על דלתות תורת ה' תמימה מאירת עיינים מקור מים חיים, לא זזתי מאהבתה, אף לילות לדרוש ולתור בש"ס ופוסקים הנחמדים מזהב ומפז רב מתוקים" עכ"ל.

כאמור הוא שמש בכהונה גדולה בבית דינו של אביו יחד עם עמיתו שהיה יותר זקן ממנו, הגאון המופלא בחסידותו וביראתו הקודמת לחכמתו סבא דמשפטים כמוהר"ר עמור אביטבול זצוק"ל בעל שו"ת "מנחת העומר" ועוד. ואחר פטירת אביו זלה"ה נשארו שניהם ויחד הנהיגו את עדתם, ושאלות שעמדו על הפרק ובקשו את פתרונם, ובפרט בעניני אישות ועגונות, וכן שאלות שבאו מחכמי הדור מערים אחרות, ובקשו את חוות דעתם בפתרונם הופנו אליהם. גם השדרי"ם שהגיעו מאר"י או כתבו משם, פנו אליהם ובקשו את עזרתם מתוך כבוד והערכה לשניהם יחד, כי יחסי אהבה ורעות גדול היה בין שניהם כל ימי חייהם ובעת שנשבה ארון האלקים ונתבש"ם כמוהר"ר עמור אביטבול קרא על עצמו מו"ז כמוהר"ר עמ"א דבר זלה"ה בהספדו את דברי רבא בתענית כ"ג: "או חברותא או מיתותא". כי האהבה שהיתה תלויה בדבר, היא אהבת למוד התורה בין השנים, היתה עמוקה ללא גבול, ולא נתנה להפרדה.