הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
 

"שְׂשׂוֹן לִבִּי"

 
 לעילוי נשמת דודי מורי ורבי
הרב ששון עבדול עזיז מזרחי בן ג'חלא, זצוק"ל
"סעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות"
ביום השישי ז' ניסן התשנ"ח
ליקט וחיבר הרב ששון נתן שליט"א
   ששון ליבי    פתח דבר    לינקים / צור קשר    פרשת השבוע    בראשית תמן    English
 
    מיוחד לט"ו בשבט
    מיוחד לפורים
    זיווג טוב
    אותיות כפולות
    פסח
    תנך-תלמוד ומספרים
    מילים כפולות בתורה
    פרפראות
    Audio / Video
    לראש השנה
    בראשית תמן
    English

בס"ד, פרשת "האזינו", ה'תשס"ו

לזיכוי הרבים – ולמיתוק הדינין מעל עמו ישראל

פרשת "האזינו" – (שבת לפני סוכות)

 

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי".

 

"האזינו" – רמזים לחשיבות הימים שבין כיפור והושענא רבא

 

ידוע, שבתקופה שבין ראש חודש אלול ועד הושענא רבא, ניתנים לאדם שלוש אפשרויות לעשות תשובה.

תקופה ראשונה: (כל ימות השנה ובעיקר) ראש חודש אלול עד ראש השנה.

תקופה שניה: ראש השנה עד יום הכיפורים, שהם "עשרת ימי תשובה".

תקופה שלישית: יום כיפור ועד הושענא רבא.

 

פרשת "האזינו" נקראת תמיד לפני סוכות והיא גם כן הכנה לקראת התקופה השלישית בה האדם חוזר בתשובה שלמה ומיטיב דרכו, שכן עדיין שרוי בהשראת הימים שכבר עברו: ראש השנה ויום הכיפורים.

להלן רמזים בפרשה הנותנים "כלים – כלי מלחמה" ביצר הרע, לעזור לאדם בדרכו הטובה:

וזו המילה האזינו = ה"א זינו = 5 כלי זין, כלי מלחמה.

 

חמישה עיקרי התשובה שהם יסוד הדת, שאם אדם מקפיד עליהם, בזה מכופף ושולט ביצר הרע, וחמישה אלה רמוזים במילה "מחצדי חקלא" – שפירושו הקוצרים בשדה התבואה – כך מכנה הזוהר הקדוש את העמלים בתורה, כי הם מכינים מזון תבואה לנשמה, צידה לדרך שהיא העולם הבא. והמילה "מחצדי" – ראשי תיבות לחמישה היסודות ששומרים על הנשמה:

מ- מאכלות אסורות – דהיינו כשרות המאכלים הנכנסים לגוף המשפיעים על הנשמה.

ח- חילול שבת ומועד – הקפדה על שמירת שבת ומועדים

צ- צניעות המשפחה – ובכלל זה טהרת המשפחה

ד-  דיבור – הקפדה על דיבור היוצא מהפה, בכלל זה לשון הרע ורכילות

י- האות הקטנה בא"ב המרמזת לטוהר המחשבה

 

ועוד רמז, מן המילים: "אִמְרֵי-פִי" – בהיפוך אותיות: "ימי פאר", רמז לאדם שאם ישמור חמישה דברים אלה שהזכרנו לעיל, החיוניים לשמירת הנשמה, אזי יזכה לימים מפוארים ובריאים לחמשת החושים שבגוף: שמיעה, ראיה, ריח, טעם, מישוש. וזה רמוז בפסוק הראשון: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה" – אם כל כוונותינו לשם שמים, לעשות נחת רוח ליוצרינו ולעשות רצון בוראינו, – אזי יתקיים גם "וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי" גם הדברים החומריים בגוף נהנים.

 

החגים הרמוזים בפסוקים הראשונים – ככלי נגד יצר הרע

ידוע, כי לא נתנו לישראל החגים וימי שבתות, אלא כדי להתעסק בתורה. שכן כל השבוע עסוקים בפרנסת הבית וכשמגיע שבת ויום טוב, הרי הוא קודש לה', להתעסק בתורה. ובזכות "כלי" זה אין פתחון פה למקטרג, שכן אומרים לו: מה רצונך מאדם זה? כל השבוע מביא אוכל לבני ביתו ואינו יכול להתעסק בתורה. אך משבאים שבתות וימים טובים, הריהו יושב ועוסק בתורה. לכן הרף ממנו.

וזה רמוז בפסוקים: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם" = הוא יום ראש השנה, רמז ליום הדין הנעשה בשמים.

"וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ" = הוא יום הכיפורים, בו נמנעים מאכילה, שתיה, סיכה, וכו' שכולם דברים גשמיים.

"יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" = הוא חג הסוכות, בו נידונים על המים ואומרים תיקון הגשם.

"תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" = הוא חג הפסח, בו נאמר תיקון הטל.

"כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא" = הם ראשי חודשים (רמז לשעיר הנזרק לשטן שיתעסק עימו ולא עם ישראל).

"וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב"=הם השבתות. כשם שהרביבים, הגשמים, הם מקור הברכה לעולם, כך השבת.

"כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא" = הוא חג השבועות – מתן תורה. (זהו פסוק שאומרים תמיד לפני שמראים התורה לעם. והקהל עונה: "וזאת התורה אשר שם משה..."

 

 

חג הסוכות, שמחת בית השואבה, שמחת תורה – החגים והשפעתם על המים.

 

נאמר בחג הסוכות: "ושמחת בחגך" מה שלא נאמר בחג אחר. מדוע? כמו כן נאמר: "בחג (הסוכות) – נידונים על המים". נביא להלן מספר דברים שנעשו בעבר והנעשים כיום, כדי שהשנה הבאה עלינו לטובה תתברך בגשמי ברכה, וכתוצאה מכך, יתברך העולם במזון ובפרנסה טובה. ממילא אם יהיה מזון לכל חי ופרנסה לכל אדם עלי אדמות – יהיה שלום ושלווה בעולם.

 

לחג הסוכות – כמו לחגים אחרים מן המקרא – יש גם היבט חקלאי: סוכות הוא חג האסיף, שבו אוספים את היבול החקלאי מן השדה ומן הכרם – "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ (=מן הגורן שלך) וּמִיִּקְבְּךָ (=מן היקב שלך)" (דברים ט"ז, י"ג). חג הסוכות מציין את סיומו של מחזור חקלאי, וכאשר היבול עולה יפה – מתעוררת תחושה טבעית של שמחה. אחרי האסיף מתחיל מחזור חדש של עבודת אדמה וזריעה, ולקראת העיבוד והזריעה המחודשים מתעוררת דאגתו של האיכר, שאינו יודע אם השנה החדשה תהיה שנה גשומה או חלילה שנה שחונה, שנת בצורת, אם יהיו הגשמים גשמי ברכה – או חלילה גשמי זעף הרסניים. על-פי המסורת, בחג הסוכות נקבע גורל השנה מבחינת הגשמים: "ובחג [הסוכות] נידונים על המים (=הגשמים)" (משנה, מסכת ראש השנה,א', ב').

 

בעיית המים בישראל אינה חדשה – להפך: זוהי בעיה עתיקת יומין המלווה את החיים בארץ ישראל מאז תקופת האבות (לפני כ- 4,000 שנה). תיאור חיי האבות בספר בראשית – הראשון בספרי המקרא – כולל סיפורים על בצורת ורעב, על מחסור במים ומריבות על בארות מים. התורה מספרת על אברהם אבינו שנאלץ לרדת למצרים בגלל הרעב בארץ כנען, וכן יצחק שהיה צריך לריב עם תושבי המקום על בארות המים, וכך גם יעקב, שירד עם כל בניו למצרים מאותה סיבה.


ארץ ישראל ענייה, כידוע, במשאבים בכלל – ובמקורות מים בפרט. החקלאות בארץ ישראל הייתה מאז ומתמיד תלויה בגשמים, כפי שמעיד המקרא: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ - לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָיִם" (דברים י"א, י"א). גשמים בעתם, בעונתם, היו הברכה שהבטיח הקב"ה לבני ישראל תמורת שמירת הברית: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹםוְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ…" (דברים, י"א, י"ד).

 

היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת הבית השני היה יישוב חקלאי, וגשמי ברכה היו חיוניים לקיומם ולפרנסתם של התושבים. על כך מעידים טקסי המים שהתקיימו בתקופת הבית השני בימי חג הסוכות, חג האסיף, לקראת עונה חקלאית חדשה.


ניסוך המים: בזמן שבית המקדש היה קיים, היו נוהגים לנסוך, לצקת, מים על המזבח בבוקר של כל אחד מימי חג הסוכות. תהלוכה גדולה של אנשי ירושלים ועולי רגל, בראשה כוהנים ובתוכה מנגנים בחצוצרות ותוקעים בשופר, הייתה צועדת עם שחר למעיין השילוח שלמרגלות הר הזיתים. בצלוחית של זהב היו שואבים מים מן המעיין, ומביאים אותם לבית המקדש. את המים היו מעבירים לספל מיוחד עשוי כסף – שבו השתמשו רק פעם בשנה, בחג הסוכות – ובספל זה יצקו את המים על המזבח. ניסוך המים על המזבח סימל את הבקשה לשנת גשמים ברוכה – "כדי שיתברכו לכם גשמי שנה" (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז עמ' ב).


שמחת בית השואבה (כינוי למקום במעיין השילוח שממנו נהגו לשאוב את המים לטקס ניסוך המים בתקופת הבית השני): הטקס היומי של שאיבת מים מן המעיין וניסוך המים על המזבח בחג הסוכות היה מלווה בשמחה גדולה שהתקיימה בלילה, החל במוצאי החג הראשון. על-פי התיאור במשנה (מסכת סוכה, פרק ה) היו מדליקים בבית המקדש את מנורות הזהב, "ולא הייתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה". הייתה זו חגיגה המונית, שכללה ריקודים עם לפידים בוערים לצד שירה ונגינה של הלוויים במספר עצום של כלי נגינה – כינורות, נבלים, מצלתיים וחצוצרות. על היקפן של החגיגות וגודל השמחה נאמר: "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו".

 

תפילת הגשם: חג שמיני עצרת – שמחת תורה – מציין את ראשית עונת החורף, ובו נוהגים לומר בבית הכנסת תפילה מיוחדת על הגשם. תפילה זו מורכבת מפיוטים (שירי קודש) שעוסקים במים ובגשם. יש הבדלים בין הפיוטים של הספרדים ובין אלה של האשכנזים, אך תוכן הבקשה זהה: בקשה מהקב"ה שיוריד גשם – בזמן המתאים ובמידה הנכונה, גשמי ברכה שיביאו טובה לאדם ולאדמה.

אף על פי שחג הסוכות נחשב במסורת לזמן שבו נקבע גורלם של הגשמים, קבעו את תפילת הגשם רק לשמיני עצרת, משום שגשמים במהלך ימי הסוכות אינם נחשבים לברכה כי אינם מאפשרים לחגוג את החג בסוכה. גם בשמיני עצרת, בשמחת תורה, מסתפקים בהזכרת הגשמים במילים "משיב הרוח ומוריד הגשם" – ולא מבקשים שהגשמים ירדו מיד. בקשה מפורשת לגשם – "ותן טל ומטר לברכה" – מתחילים לומר רק בחודש חשוון, כשבועיים אחרי החג. וזאת כדי להבטיח שכל עולי הרגל, גם אלה שהגיעו ממקומות רחוקים, יספיקו לחזור לבתיהם לפני תחילת הגשמים.

 

יהי רצון מלפני אלוקי השמים שיסייענו להשתמש בכלים הנזכרים להלחם ביצר הרע, ויסכר פי המקטרג, ויחתמנו הקב"ה לחיים טובים ולשלום. ויהי רצון שיבוא עלינו חג הסוכות לטובה ולברכה, בשמחה ובצהלה, ואולי נזכה עוד השנה לראות פני משיח ולחגוג בבית המקדש, אמן.

כתיבה וחתימה טובה. חג שמח. מועדים לשמחה.

 

אם רצונך להפיץ עלון זה ברבים אנא התקשר ל-02-581-2830, (מעלות דפנה 127/5) או, קח את הדפים המקוריים ועשה העתקים לזיכוי הרבים. אין אנו רוצים כסף.  העלון השבוע:  לרפואת גלית רבקה בת חנה, רוחמה דינה בת עיישה, יצחק אייזק בן חיה שרה הי"ו, חיים יעקב בן שמחה הי"ו, רפואה שלמה, רפואת הנפש ורפואת הגוף. ויחזירם לאיתנם כבראשונה. א-ל נא רפא נא להם. אמן. ליקט וחיבר: הרב ששון נתן