הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
 

"שְׂשׂוֹן לִבִּי"

 
 לעילוי נשמת דודי מורי ורבי
הרב ששון עבדול עזיז מזרחי בן ג'חלא, זצוק"ל
"סעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות"
ביום השישי ז' ניסן התשנ"ח
ליקט וחיבר הרב ששון נתן שליט"א
   ששון ליבי    פתח דבר    לינקים / צור קשר    פרשת השבוע    בראשית תמן    English
 
    מיוחד לט"ו בשבט
    מיוחד לפורים
    זיווג טוב
    אותיות כפולות
    פסח
    תנך-תלמוד ומספרים
    מילים כפולות בתורה
    פרפראות
    Audio / Video
    לראש השנה
    בראשית תמן
    English

בס"ד,  "נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי-שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה"

עלון "שְׂשׂוֹן לִבִּי" לפרשת "פנחס" ה'תשס"ו

לזיכוי הרבים – ולמיתוק הדינין מעל עמו ישראל

 

פרשת "פנחס"

"...פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל,

בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי".

 

פרשת 'פנחס' חלה על פי רוב בימי 'בין המיצרים', מה הסיבה?

פרשת פנחס בדרך כלל תחול בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז וט' באב. הימים האלה הינם ימי אבל על חורבן בית המקדש והארץ. יש חשש שמא מרוב צער ויגון, ישקעו העם בעצבות יתר. לכן, תקנו חז"ל שיהיו קוראים בפרשת פנחס, כי מוזכרים שם כל החגים והקורבנות שמקריבים בחגים. כך יעלו זכרונות וגעגועים לבנית בית המקדש, ורוח של שמחה הנושבת מן הפרשה תושרה על העם ותחמם ליבו.

 

"כיצד הצליח פנחס להגיע אל איש ישראל והמדיינית?

בסוף הפרשה שעברה, קראנו: "וַיַּרְא, פִּינְחָס...וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

איך היצליח פנחס לסלול דרך עד איש ישראל והמדיינית, לדקור אותם ולהביאם אל משה? הרי היו שם אלפים שאם היו רואים אותו עם רומח, היו הורגים אותו?

ויקח רמח בידו. שהוציא את הברזל ושמו בחיקו, ורק את הניצב החזיק, והראה כאילו הוא נשען עליו בהליכתו. שאילו היו רואים אותו אנשי זמרי שהולך עם רומח, היו הורגים אותו, ולא היו נותנים לו להיכנס לתוך האהל של זמרי. וכשנתקרב לאהל, אמר להם: היכן מצינו ששבט של לוי יותר חשוב משבט שמעון? שהרי שבט שמעון הוא שבט שלכם יותר גדול משבט לוי, ואתה נצמדים לבנות מדין ומואב, למה אנו צריכים להיות צדיקים יותר מכם? וכששמעו דברים אלו יוצאים מפיו של פנחס (משבט לוי) היו סבורים שאף הוא רוצה לזנות ונתנוהו להיכנס בפנים. וכשנכנס פנחס לאהל ומצא אותם יחד, הוציא את הברזל של הרומח והכניסו לתוך הניצב ודקר שניהם בעודם מצומדים. והוציאם מחוץ לאהל. (וידוע כי היו 12 ניסים בשעת מעשה פינחס, ראה מעם לועז).

 

משה, מבקש מהקב"ה למנות "איש על העדה", מה כוונתו?    משה מבקש למצוא:

יִפְקֹד ה', אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר – מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו

אִישׁ, עַל-הָעֵדָה              איש שיהיה משכמו ומעלה מעל לעדה. איש שיוכל לעמוד למעלה מכל עדתיות

אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם          לבדוק דרכים בטוחות, לפני שמוליך עמו בהם. (שיהיה מוכן להוציא נשמתו למענם).

וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם         בודק על עצמו לפני שמביא דרך חדשה על העם

וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם                יוציאם מן הטומאה, יוציאם מן הטבע והגשמיות

וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם                 ויביאם אל הקדושה ואל הטהרה

וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ה', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶהצריך שהמנהיג יזכיר לעם, שבעצם המנהיג האמיתי, והרועה האמיתי הוא הקב"ה, בכבודו ובעצמו. שכן כל העולם סובב על פי הרועה הגדול, הוא הקב"ה.

יתכן כי דעת העם היא: שעם התמעטות הדורות, אפשר להסתפק במנהיגים יותר 'קטנים'. אך לאמיתו של דבר, צריך להיות להפך: ככל שהדור 'קטן' יותר, כן זקוק הוא למנהיג 'גדול' יותר. משל לחולה, ככל שמתגברת מחלתו – כן צריך רופא גדול ומומחה יותר.

 

האורים ותומים – מכונת אמת? כלי תקשורת? כיצד פעלו?

אחד מבגדי הכהונה של הכוהן הגדול היה החושן, שהיה לובש על חזהו. בחושן היו קבועות שתים-עשרה אבני-חן, שעליהן שמות שנים-עשר שבטי ישראל. אולם החושן לא היה בגד מפואר בלבד. בתוך כפליו היה מונח השם המפורש של הקב"ה. בני-ישראל היו שואלים שאלות ומקבלים תשובות על-ידי שאותיות באבני החושן היו מוארות. זהו ה'אורים ותומים', כפי שמצווה התורה בפרשת תצווה: "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים". ה'אורים ותומים' הוא "כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן, שעל-ידו הוא מאיר את דבריו ומתמם את דבריו" (כדברי רש"י). על שם זה הוא גם נקרא 'חושן המשפט', שכן על-ידו ביררו בני-ישראל את המשפט. לדוגמא: כשעכן מעל בחרם, במלחמת העי, שאלו באורים והתומים ועכן נתפס. שמואל הנביא "בחר" את שאול בעזרת האורים והתומים. אפילו לפני מלחמת האזרחים של בני ישראל עם שבט בנימין, שאלו באורים והתומים (שופטים, כ'). כלומר האורים והתומים שימשו "ככלי תקשורת" אל הקב"ה, באמצעות רוח הקודש של הכוהן הגדול.  

מצב זה התקיים עד חורבן בית-המקדש הראשון. לאחר מכן, בבית-המקדש השני, לא היה בחושן השם המפורש, וכך לא היו ה'אורים ותומים'. הכוהן הגדול לבש את החושן, אולם בלא השם המפורש ובלא הסגולה הפלאית של 'אורים ותומים'.

חז"ל אומרים ש'חשן' אותיות 'נחש'. מצד שני מובא ש'חשן' = 358 =  'משיח'.

זהו בעצם מצב הגלות: הגלות באה בגלל ה'נחש', הרומז לחטאים ולעוונות. ההיבט של 'משיח', שיש ב'חשן', שרוי כרגע בהעלם ומה שרואים בגלוי הוא ה'נחש'. אולם גם אז קיים עניין ה'משיח', ותפקידנו לגלות את ההיבט הזה ולהוציאו ממצב ההעלם שלו, עד שיהיה בבחינת 'חשן משפט' – שתתגלה פעולתו בעולם.

כמה קורבנות תמיד הקריבו במשך כל השנה?

בכל יום מימות השנה, מקריבים שני כבשים, שנאמר: "...כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם, עֹלָה תָמִיד" – בשנה פשוטה = 706 כבשים. (יכול להיות גם 708, או 710, לפי חודשים חשוון וכסלו אם מלאים או חסרים).

בשנה מעוברת = 766 כבשים. (שיש עוד 30 יום נוספים).

אך בשנה ממוצעת שיש בה 365 ימים כמניין ימות החמה, מקריבים: תש"ל = 730 כבשים והסימן:

תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם = ראשי תיבות = תש"ל = 730 כבשים בשנה ממוצעת.

 

"וביום השבת" – לשון יחיד, "ובראשי חודשיכם" – לשון רבים. למה השינוי?

מצינו בפרשה בעניין הקרבת הקורבנות בשבת: "וּבְיוֹם, הַשַּׁבָּת" – בלשון יחיד, וכשמוזכר ראש חודש, נאמר: "וּבְרָאשֵׁי, חָדְשֵׁיכֶם" – בלשון רבים, מדוע ההבדל בלשון?

מפני שימי השבת אינם קשורים זה בזה ואין אנו מונים שבת א', ב', ג' וכו'. כמו כן אין שמות לשבתות, אלא אנו אומרים היום שבת, ותו לא.  אך בראש חודש אנו אומרים ראש חודש תשרי, חשוון וכו' = 12 במניין. גם בתורה נימנים החודשים: בחודש הראשון, שני, שלישי וכו'.

חשיבותה של השבת הינה גדולה יותר מכל ראש חודש או חג לכן מוזכרת בלשון יחיד.

 

מדוע כתוב "את הכבש אחד" ולא 'את הכבש האחד'?

1.     "אחד" רמז לעם אחד. שיד כל ישראל שווין בקורבן התמיד.

2.     "אחד" = המיוחד שבין שני הכבשים – "תעשה" – יקריב הכוהן בבוקר.

3.     כי בקורבן התמיד היו עוסקים 13 כוהנים כמניין = א'ח'ד' = 13.

4.     "אחד" ולא ראשון, אם אין תמיד בבוקר – מקריב בערב בלבד, וההפך. שאין מעכבין זה לזה. ובפרשת "תצווה" בעת חינוך המזבח נאמר "האחד", שאילו לא הקריבו בבוקר מפני שעדיין לא נתחנך המזבח, וחנכוהו אחר כך, אין מקריבין של בין הערביים באותו יום (מנחות נ).

 

בקורבן ראש חודש כתוב להביא שעיר עיזים אחד "לחטאת לה'", מה הכוונה?

"וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, לַה'" – מה פירוש לה'? הרי כל הקורבנות מקריבים לקב"ה, למה מזכיר "לְחַטָּאת, לַה'"? או אולי הכוונה אחרת?

מצינו במסכת חולין ס': " אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לְחַטָּאת, לַה'? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח". אם כך הקורבן בא כקורבן לְחַטָּאת, לַה', כביכול, עבור הקב"ה.

 

לפעמים כתוב "שעיר" ולפעמים "שעיר עזים", מדוע אין אחידות?

ראינו שבקורבנות החג פעמים שהתורה כותבת: "וּשְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד" ופעמים: "וּשְׂעִיר חַטָּאת, אֶחָד". מדוע אין אחידות בכתוב? או שיהיה כתוב תמיד "וּשְׂעִיר-עִזִּים" או "וּשְׂעִיר"? האם יש הבדל?

אכן, יש רמז גדול בהבדל הנאמר. שבעים הפרים באין לכפר על אומות העולם, שתחילתן מבניו של נח. משנעשה אברהם "אב המון גויים", ניתן כוח שבעים האומות ביוצאי חלציו, וכולן יונקות מבניו של אברהם.

בתחילה נעשה ישמעאל – ראש לכל 70 אומות. משנולד עשו, נתחלקה ההשפעה היורדת משמים ל-70 אומות בין ישמעאל ובין עשו. לפיכך, נעשה ישמעאל – ראש ל-35 אומות, ועשו – ראש ל-35 אומות.

לעומתם עומד יעקב וצאצאיו, עם ישראל (שירדו ב-70 נפש למצרים), ועומדים כנגד 70 האומות.

ואמרו חזל: ישמעאל מכונה בתורה = "שעיר עזים", ועשו מכונה בתורה = "שעיר" סתם. וכשישראל מקריבים בחג, 70 פרים לכפרת האומות, הרי ש-35 מהם לשם האומות הנתלות בישמעאל, ו-35 פרים באומות הנתלים בעשו.

 

הפטרת השבוע: "דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, מִן-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן" (ירמיהו א')

כאשר פרשת פנחס נקראת לפני י"ז בתמוז, אזי קוראים בהפטרה "ויד ה' היתה אל אליהו", שכן פנחס הוא אליהו וידוע שההפטרה היא מעין הפרשה (שצריך שיהיה משהו דומה בין עינייני הפרשה וההפטרה). אבל היות שפרשת פנחס נקראת השנה לאחר י"ז בתמוז, אזי קוראים הפטרה ראשונה מבין שלוש הפטרות הנקראות: "הפטרות דפורענות" או "תלתא דפורענותא" (שלוש של פורענות), היות וימים אלה הם זכרון כואב על חורבן בית המקדש. אך מיד לאחר ט' באב, קוראים שבע הפטרות של נחמה.

 

יהי רצון שנזכה השנה לקרא רק הפטרות של נחמה, ונזכה לראות בבניין בית המקדש ובהקרבת הקורבנות ובעבודת בית המקדש במהרה בימינו אמן.

שבת שלום