הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
 

"שְׂשׂוֹן לִבִּי"

 
 לעילוי נשמת דודי מורי ורבי
הרב ששון עבדול עזיז מזרחי בן ג'חלא, זצוק"ל
"סעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות"
ביום השישי ז' ניסן התשנ"ח
ליקט וחיבר הרב ששון נתן שליט"א
   ששון ליבי    פתח דבר    לינקים / צור קשר    פרשת השבוע    בראשית תמן    English
 
    מיוחד לט"ו בשבט
    מיוחד לפורים
    זיווג טוב
    אותיות כפולות
    פסח
    תנך-תלמוד ומספרים
    מילים כפולות בתורה
    פרפראות
    Audio / Video
    לראש השנה
    בראשית תמן
    English

בס"ד,  "נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי-שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה"

עלון "שְׂשׂוֹן לִבִּי" לפרשת "תולדות"

לזיכוי הרבים – ולמיתוק הדינין מעל עמו ישראל

 

שבת פרשת "תולדות"

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם:  אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק"

 

ברכת השנים – נאמרה על ידי המלאכים, בזכות יצחק

"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ ה'". על פי התוספתא בסוטא פ"י, היות שהיה רעב בארץ, אבל כשבא יצחק לגרר – מיד היה שובע. לכן זרע יצחק אבינו ומצא ברכה. וכל זמן שהיה יצחק בארץ ההיא – היתה הברכה שרויה בתבואה. (לכן גם באו אליו אבימלך ופיכול והתחננו שיחזור או לפחות שימחל להם). אומר המדרש: "כשראו זאת המלאכים אמרו: "ברוך אתה ה' מברך השנים".

הנה רואים אנו שיש ומשמים גוזרים רעב או בצורת חלילה, אך בכוחם של הצדיקים למטה, בארץ, לבטלה. וכן ראינו עם יעקב, שהיה צריך להיות רעב במצריים 7 שנים והיה רק שנתיים. כי מיד שבא יעקב – פסק הרעב.

 

מעשה אבות – סימן לבנים

"וַיִּגְדַּל, הָאִישׁ...וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים", יצחק מתעצם והופך גביר עשיר מאין כמוהו, עד שאומרים חז"ל, ב"ר, ס"ד: "אמר רבי חנן, עד שהיו אומרים הבריות, זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך". מעדיפים היו החקלאים לחכות ולקחת את זבל הבהמות של יצחק, לזבל בהם אדמתם, (שכן היתה בזה ברכה), ולא לקבל "סיוע ממשלתי" מאבימלך. למה זה גרם? "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים" – לקינאה. ומה גרמה הקנאה? "לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד" – הקינאה הביאה לגירוש. כך קרה בספרד, בגרמניה, צרפת...וידועים שאר המקומות....לצערינו.....

ומה ילד יום? האם הגירוש הבא מארה"ב? הנה קוראים אנו מידי יום על ההכנות שנעשים בארה"ב לקראת הבחירות בשנה הבאה, ובכל מקום מצביעים על מספר היהודים "הרב" הנמצא בקונגרס, ובעמדות מפתח שם. לפני כ-10 שנים כתב מישהו כי סימן גרוע הוא ליהודים, אם תבחר אישה כנשיאת ארה"ב...... והמבין – יבין.

 

שאלה קשה, כביכול, על יצחק אבינו, ע"ה

הנה ראינו בפרשה שכאשר מגיע יעקב אל יצחק אביו, עם האוכל, מרגיש יצחק שמשהו "חשוד" כאן.

ראשית, יעקב ועשו בני 63 שנה. בפרק זמן זה יודע אבא להבדיל בין קולות בניו. מה גם "וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת", כשחוש הראיה חלש, בדרך כלל חוש השמיעה חזק יותר, אז איך לא יבחין בין עשו ליעקב?. שנית, אופיו של עשו שונה לחלוטין מאופיו של יעקב. עשו מדבר בגסות כאיש ציד, רוצח, גביר, "גיבור כל יכול", מדבר בפקודות: "יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ--בַּעֲבֻר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ". קום, תאכל ותברך – הרי בשביל זה אני כאן.  לעומתו יעקב, כשמגיע ליצחק, עודו מהסס ומפחד, אומר: "אָבִי", כאילו לקבל רשות להכנס בכלל לאוהל אביו, "קוּם-נָא שְׁבָה", הכל בנימוס כיאה לבן תורה. ונראה שמאופי דיבורו של יעקב שהיה מנומס והססני מאוד, הבין יצחק שזה אינו עשו.

על כל פנים, לאחר "התחקיר" ולאחר שעדיין היה בספק אם זהו בנו עשו, שהרי אמר: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו", בכל זאת ברך את יעקב.

והנה בא עשו. יצחק "נחרד חרדה גדולה", כי הבין מיד מה קרה. מה היה צריך אב היודע כי שני בניו אינם בדיוק מסתדרים ביניהם, האחד "איש ציד" והשני "תם יושב אוהלים", אהבה ואחווה אין ביניהם. מה עושים במקרה כזה? צריך היה יצחק להראות לעשו כאילו לא קרה כלום. לאכל קצת מן האוכל, לעשות 'מי שברך' פשוט לעשו, לשלוח אותו, ושלום על ישראל.

מה עושה יצחק? מוסיף שמן למדורה, ומתסיס את עשו ואומר לו: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ", לשם מה לאמר לעשו, הרוצח בדם קר, שאחיו בא בְּמִרְמָה? הלא תחרד שמא עכשו אתה, יצחק, האבא, נותן לעשו עילה להרוג את אחיו יעקב? הלא תזכור את קין שהרג את הבל, אחיו, על סתם קינאה? מדוע לא תעביר ותסיים עם עשו, ותשלח אותו עם איזה ברכה שהיא, ואחר כך תקרא את יעקב ותברר מה קרה? יתרה מזאת, אם באמת התקשה יצחק להאמין שזהו עשו, מדוע לא קרא לרבקה אשתו, (או לאחד העבדים שבוודאי עמד ושימש את יצחק כל היום), והיה שואל: האם זה העומד כאן, יעקב או עשו? וזהו, מיד היה יודע.

איך נסביר מעשה זה?

אלא: יצחק אבינו, ע"ה, מכיר את בניו היטב. ברגע שנכנס יעקב ומדבר, מיד מרגיש יצחק שמשהוא כאן לא כשורה. הוא מכיר את יעקב. יודע יצחק שבנו הצדיק, יעקב, לא ישקר וירמה, בכל עניין שהוא. נכון שבגלל חשדו של יצחק, ביקש למשש את יעקב, והריח את הבגדים, ועדיין חשד שאין זה בנו עשו. יתרה מזו לפני שהוא מברך את יעקב, מבקש יצחק לנשק את בנו, זו בעצם הקירבה הכי בטוחה לדעת מיהו העומד מולו. ובוודאי ובוודאי שריח יעקב שונה מריח עשו, שם נוכח לדעת יצחק שכנראה מאת ה' היתה זאת, ואומר: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'". הברכה מאת ה', וזה, הבן הראוי לה. אם הגעתי למצב כזה שבני, יעקב הצדיק, מגיע אלי בדרך עוקפת כדי לקבל ברכתי, חייבת להיות לכך סיבה מוצדקת, ויד ה' בדבר. לכן אברך אותו. זה יסביר מדוע על אף חששותיו של יצחק, בכל אופן בירך את יעקב.

ולשאלה, מדוע יצחק לא שלח את עשו בברכה, אלא כביכול, התסיסו נגד אחיו? כאן נאמר שיצחק אבינו, ע"ה, השתמש "בתרגיל" פסיכולוגי מעולה. כנראה קרה משהו בין יעקב לעשו, שיצחק לא יודע. (אנו יודעים שעשו מכר הבכורה ליעקב). יצחק רוצה להוציא את האמת לאור, יצחק רוצה שעשו יספר לו בדיוק מה קרה ואיך זה שיעקב "לקח" הברכה. מה עושה יצחק? נותן לעשו לרתוח מכעס, לבכות ולילל ובסופו של דבר, ברגע השיא של הכעס, מודה עשו למה שעשה ואומר: "אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי". הודה עשו בפיו כי איננו הבכור. אם כך: עשו הודה שאיננו הבכור, (שכן יעקב שיצא אחריו – נוצר לפניו בתחילת ההריון), לכן אמר יצחק: "גַּם-בָּרוּךְ, יִהְיֶה". בוודאי מגיעה הברכה ליעקב.

 

שלש דמעות הוריד עשו

רבי אלעזר אומר, שלש דמעות הזיל עשו הרשע, אחד מעינו של ימין, ואחת מעינו של שמאל, והשלישית נקשרה בעינו ולא ירדה. אימתי? בשעה שברך יצחק את יעקב, שנאמר: "וישא עשו קולו ויבך". בוא וראה כמה שלוה נתן לו הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש" (תהלים  ו'). שלוש, אין כתיב אלא "שליש", שלא היו שלש שלמות. ומה אם רשע זה על שכבד את אביו, מה פרע לו הקדוש ברוך הוא. המכבד את אבותיו ועושה מצות אחרות, על אחת כמה וכמה. (תנחומא, קדושים ט"ו)

 

"וישטם" – שנאת אחים = נותנת חיות לעשו

נאמר בתנחומא שמות כ"ז: "את מוצא כל האחים שונאים זה לזה: קין שונא להבל, שנאמר: (בראשית ד) "ויקם קין אל הבל אחיו". ישמעאל שונא ליצחק, שנאמר: "ותרא שרה את בן הגר המצרית" (שם כא) ואין מצחק אלא שבקש להרגו, שנאמר: "יקומו נא הנערים ויצחקו" (שמואל ב ב). עשו שונא ליעקב שנאמר: "ויאמר עשו בלבו" (בראשית כו). השבטים שנאו ליוסף, שנאמר: "וישנאו אותו" (שם לז)".

כך מקבל עשו עד היום את חיותו בעולם הזה. כל עוד בישראל יש שנאת חינם בין אחים – כן גובר כוחו של עשו. ואין המדובר באחים מאותו אב או אם, אלא בכל היהודים באשר הם שם, כי כל ישראל אחים.

 

"קצתי" – האות ק' זעירא, על שום מה?

אומרת רבקה ליצחק: "קַצְתִּי בְחַיַּי, מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת" – האות ק' זעירא:

  1. במדרש הבאור כת"י נאמר: "אמרו, שלושה דברים מקצרין ימיו של האדם: הדר בעלייה, המגדל בביתו תרנגולין, ומי שמדבר ואין אנשי ביתו שומעין לו. כך היתה רבקה מדברת אל בנות חת בשביל (כנגד) עבודה זרה – ואינן שומעות לה. לכך נאמר: "קַצְתִּי בְחַיַּי, מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת". (וצריך עיון: למה דוקא אות ק' זעירא?).
  2. ק' קטנה, מלמד שראתה ברוח הקודש, שטיטוס הרשע, יחריב את בית המקדש שגובהו ק' = 100 אמות וימעט כבודן של ישראל.

 בת כמה היתה רבקה כשנשאה ליצחק?

בשבוע שעבר קראנו על רבקה השואבת מים ומשקה את הגמלים, שלפי החישוב היתה צריכה לשאוב 20 דליים, שכן כל גמל שותה בערך 2 דליים, והיו לאליעזר 10 גמלים. הדעה הרווחת היא, שרבקה היתה בת 3 שנים באותו זמן. אומנם קשה לנו "להבין" הכיצד ילדה בת 3 יכולה לבצע פעולות כאלה? אך הנה בפרשת השבוע, נבאר שיש דיעה נוספת אולי יותר "הגיונית".

התורה מעידה על יצחק: "וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה..", ובת כמה היתה רבקה?

לפי דעה אחת, על פי חישוב: רבקה היתה בת שלוש שנים כשהביאה אליעזר אל יצחק. אומנם לפי החישוב, כשיצחק נעקד היה בן 37 שנים. בדיוק אז נודע לאברהם שרבקה נולדה. כלומר כשיצחק היה בן 40, רבקה היתה בת 3 שנים.

לפי דעה שניה, על פי מדרש הגדול: אמרו, 14 שנה היתה רבקה כשנישאת. שני חייה – 133 שנים. 20 שנה – עקרה, יעקב בן 77 שנה כשעמד על הבאר, 20 שנה היה בבית לבן, שתי שנים היה יעקב בדרך בחזרה לבית הוריו ובזה הזמן נפטרה רבקה. נחבר 20,77,20,2 = 119. 133 פחות 119 = נשתיירו 14 שנה קודם שנישאה ליצחק. מכאן שהיתה רבקה בת 14 כשנישאה.

 

"ויעתר יצחק לה'" – 10 לשונות של תפילה:

"אמר ר' יוחנן: עשרה לשונות נקראת תפילה, ואלו הן: 1.) שוועה, 2.) צעקה, 3.) נאקה, 4.) רינה,

5.) פגיעה, 6.) ביצור, 7.) קריאה, 8.) ניפול, 9.) פילול 10.) ותחנונים.

שוועה, צעקה - שנאמר: 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו'.

נאקה - דכתיב 'וישמע אלקים את נאקתם'.

רינה ופגיעה - דכתיב: 'אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי'.

ביצור וקריאה - דכתיב: 'בצר לי אקרא ה''.

ניפול - דכתיב: 'ואתנפל לפני ה''.

פילול - דכתיב: 'ויעמוד פנחס ויפלל'.

ותחנונים - דכתיב: 'ואתחנן אל ה''".

לכאורה, לפנינו רשימה של כינויים שונים לתפילה. למעשה, אולי ניתן לראות ברשימה זו ובסדר שבו היא מופיעה יותר מאוסף של מילים נרדפות. ייתכן שהמדרש מתאר כאן סוגים שונים של תפילות, ובסדר עולה דווקא.

השוועה היא מלשון לשווע - לרצות מאד. רצון בוער הוא שורשה של התפילה.

צעקה כבר יוצאת החוצה - האדם אינו שומר את רצונו בפנים. הצעקה אינה ממוענת בהכרח לכתובת ברורה. נאקה גם היא אינה ממוענת, אך היא מגיעה ממקום יותר עמוק.

רינה היא קפיצת מדרגה. כעת כבר יש נמען: אנו מרננים ומשבחים את ריבונו של עולם דווקא.

הפגיעה פותחת את המדרגה החדשה של התפילה - בקשה מאת ה'. כאן כבר אין רק רצון ואין רק סיפור של גדלות ה', אלא שילוב של שניהם ביחד: הפניית הרצון אל ה' בבקשה.

ביצור הוא התבססות והגנה. הקשר שבין המתפלל לבין הקב"ה הולך ומתהדק, והוא מגיע לשלמות בקריאה - מעשה מודע הניתן לשחזור.

עד כאן הלך האדם והתכוון יותר ויותר לעמוד מול פני ה'. השלבים הבאים של התפילה הם ניפול, פילול ותחנונים. נפילה לפני ה' היא הכרת המבקש בקטנותו. הוא אינו רק קורא אל ה', אלא נופל לפניו. המפלל תובע מה' 'בדין', ועל כולן היא התחינה - כדברי חז"ל בהמשך: בקשת מתנת חינם, ללא הזכרת לזכויות. במדרגה זו פונה האדם אל ה' בבקשה למלא את רצונו לא בגלל שמגיע לו, אלא כמתנת חינם, כגילוי ה' בטהרתו.

 

ובילקוט שמעוני: עשרה לשונות נקראת תפילה: (1.)זעקה, (2.)שועה, (3.)נאקה, (4.)קריאה, (5.)רינה, (6.)פגיעה, (7.)עתירה, (8.)עמידה, (9.)חלוי, (10.)תחינה.

נקראת עתירה "ויעתר יצחק". נקראת חלוי "ויחל משה". נקראת תחינה "ואתחנן אל ה".

רבקה, כשרה אימנו – נביאה היתה, מי עוד היו נביאות? (ע"פ אוצר המדרשים):

כ"ג נשים ישרות, גדולות בצדקות היו בישראל, ואלו הן:

1. שרה             2. רבקה           3. רחל              4. לאה             5. יוכבד            6. מרים

7. (5 בנות צלפחד) מחלה         8. נועה             9. חוגלה           10. מילכה        11. תירצה

12. דבורה        13. אשת מנוח (צללפונית)         14.חנה            15. אביגיל        16.אשה התקועית

17. האלמנה של אליהו (אמו של יונה הנביא-אשת אמיתי)                        18. השונמית (אחות אבישג השונמית אם עדו הנביא)                        19. יהושבע       20. חולדה        21. נעמי           22. אשה אחת מנשי בני הנביאים (אשת עובדיה)                        23. אסתר המלכה.

ויש מהן נביאות ואלו הן: שרה, רבקה, רחל, ולאה, ומרים, דבורה, חנה, אביגיל, וחולדה.

ועוד יש נשים חסידות גיורות כשרות מן הגוים ואלו הן: אסנת, צפורה, שפרה(יוכבד), פועה(מרים), בת פרעה, רחב, רות, ויעל".

 

הוכחות לאמיתות הבכורה ליעקב ולא לעשו:

  1. "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו" יעקב נוצר מטיפה ראשונה, ועשו משניה. צא ולמד משפופרת שפיה צר, תן בה שתי אבנים זו תחת זו; הנכנסת ראשונה, תצא אחרונה; והנכנסת אחרונה, תצא ראשונה (רש"י). מבארים חז"ל (ב"ר ס"ג, ח'): "בדין היה אוחזו בו לעכבו, יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השנייה... ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה ויטול את הבכורה מן הדין".כלומר: יעקב הבכור.
  2. יעקב אומר לעשו: "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי" – מהו כיום? מה היום הולך ואינו חוזר, אף מכירתך קיימת בלא חרטה ובלא חזרה (ע"פ לקח טוב). ועוד, היום – מותר למכור בכורה, אבל לאחר מתן תורה – אסור, (ע"פ מדרש הגדול).
  3. עשו אומר: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" – מה עושים הקורבנות? הורגות את בעליהן בזמן שאינם צדיקים. ואני, עשיו, איני צדיק, אם כך, למה לי בכורה, קח אותה אתה – יעקב, אתה צדיק.
  4. "וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה" – בְּכֹרָה ללא וא"ו –כתיב חסר. אמר רב שמואל: עשו אומר "ולמה זה לי בכורה", ורוח הקודש צווחת ואומרת: "ולמה לך ברכה", ברכה = בְּכֹרָה בהיפוך אותיות. מכאן שיעקב זכה בברכה מדין משמים.
  5. "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ" – קיבל הבכורה בשבועה.
  6. "וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים" – עשו קיבל תשלום. היתה כאן עיסקה.
  7. "וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה" – עשו זילזל בבכורה ונתנה בעבור נזיד עדשים, לכן אין לו מה להתלונן.
  8. כששומע יצחק שיעקב לקח הברכה ומבין מה בעצם קרה כאן, אומר: "מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ; גַּם-בָּרוּךְ, יִהְיֶה" – אין זה יתכן שיעקב יעשה דבר כזה? אין זה כי קרו מספר דברים שלא ידעתי עליהם ומן השמים סיבבו כך, לכן אני יצחק מאשר כי יעקב הוא הבכור ולכן: "גַּם-בָּרוּךְ, יִהְיֶה".
  9. כשחוזר יעקב אחרי 20 שנה לבית הוריו ונלחם איתו שרו של עשו, מבקש יעקב מהמלאך שיודה שאכן הברכות נתנו לו מצד הדין ויאשר את הברכה במו פיו. ואכן המלאך מברך ומאשר את הברכה והבכורה: "וַיֹּאמֶר (יעקב למלאך) לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי.  וַיֹּאמֶר אֵלָיו (המלאך) מַה-שְּׁמֶךָ? וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב.  וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב (מלשון עיקוב) יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל.  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקִים וְעִם-אֲנָשִׁים (לבן, ועשו – ניסו להשפיע עליך ולהכחידך מאמונתך, אך אתה היית חזק ואיתן בדעתך) וַתּוּכָל...וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם" – (רש"י): ועל כורחו של המלאך – הודה (הסכים) על הברכות שבירך יצחק את יעקב.

אם כך לאור כל האמור לעיל, יעקב קיבל בכורתו עוד ביצירתו כוולד במעי אימו, אביו הודה והסכים, משמיים הודו והסכימו. לכן, לעשו אין מה להתלונן ולהתווכח. וגם לעתיד לבא יודו בני עשו וישמעאל כי זרע יעקב הוא הבכור והוא הנבחר, ובלית ברירה יאלצו לקיים את ברכתו של יצחק: "יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים--הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ".

 

יהי רצון מלפני אלוקי השמים שהקב"ה יעתר לנו בכל יום ויום לתפילותינו, כשם שנעתר ליצחק בתפילותיו. ויהי רצון שיתקיימו בנו כל 10 הברכות שבירך יצחק את יעקב: וְיִתֶּן-לְךָ, הָאֱלֹקִים: 1. מִטַּל הַשָּׁמַיִם, 2. וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, 3. וְרֹב דָּגָן, 4. וְתִירֹשׁ.  5. יַעַבְדוּךָ עַמִּים, 6. וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים, 7. הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, 8. וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ, 9. אֹרְרֶיךָ אָרוּר, 10. וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ (וטוב ומועיל למנות אלה באצבעות).

ויאמר לצרותנו די, ויחיש גאולתנו ובניין בית הבחירה במהרה בימנו, אמן.

הפטרת השבוע: "מַשָּׂא דְבַר ה', אֶל-יִשְׂרָאֵל, בְּיַד, מַלְאָכִי. אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה', וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ; הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה', וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב. ְאֶת-עֵשָׂו, שָׂנֵאתִי..." (מלאכי א').

ספר מלאכי מתחיל בהצהרת הקב"ה לאהבתו את בניו – עם ישראל. ואפילו חוטאים הם – עדיין הם בניו. ספר מלאכי, הוא הספר האחרון בתרי-עשר, ואחרון הנביאים. לפי הכתובת שבראש הספר - "משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי", מלאכי הוא שמו של הנביא, אך יתכן שמלאכי פירושו "שליחי", שליח ה', נביאי, ושמו אינו ידוע. יש האומרים כי מלאכי – זה מרדכי היהודי, יש שאומרים שזה עזרא.

הנביא מוכיח את העם על הזנחת הקורבנות ונישואי תערובת. הוא גם מזהירם בהמשך על העונש הצפוי באחרית הימים, רחמנא לצלן.   

 

יהי רצון מלפני אלוקי השמים שתעקר שנאת האחים מעימנו, וישכין בינינו אהבה ואחוה ושלום וריעות. בזכות זה לא נצטרך לאומות אחרות ולא לטובתן. יהי רצון, שיצילנו מחזון אחרית הימים הקשה ויפסח על "מלחמת גוג ומגוג" ויחיש גאולתינו מהרה, ונשמע ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות, אמן.

 

שבת שלום – חודש טוב ומבורך

 

ליקט וחיבר: הרב ששון נתן