הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
 

"שְׂשׂוֹן לִבִּי"

 
 לעילוי נשמת דודי מורי ורבי
הרב ששון עבדול עזיז מזרחי בן ג'חלא, זצוק"ל
"סעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות"
ביום השישי ז' ניסן התשנ"ח
ליקט וחיבר הרב ששון נתן שליט"א
   ששון ליבי    פתח דבר    לינקים / צור קשר    פרשת השבוע    בראשית תמן    English
 
    מיוחד לט"ו בשבט
    מיוחד לפורים
    זיווג טוב
    אותיות כפולות
    פסח
    תנך-תלמוד ומספרים
    מילים כפולות בתורה
    פרפראות
    Audio / Video
    לראש השנה
    בראשית תמן
    English
בס"ד

 

קדש ורחץ

מסלול חיי האדם משעת "יצירתו" על ידי הקב"ה, האב והאם

ועד לעליתו מעלה חזרה לאלוקיו

קדש

צריכים האם והאב להתקדש במצוות פרו ורבו. האם, כידוע, מתקדשת בגופה על ידי טבילה במקווה טהרה כדת וכדין, וגם מברכת בשם ומלכות. כמו כן ביציאתה צריך שתראה רק דברים קדושים וטהורים. גם, צריכים האב והאם לקדש מחשבותיהם, שכן כפי קדושת מחשבותיהם - כן הם מורידים נשמה קדושה שתכנס בוולד.

 

ורחץ

רוחץ וטובל הוולד במי השפיר ברחם אימו, יומם ולילה - תשעה חודשים, נר דלוק לו מעל ראשו ומלאך ה' צבקות מלמדו כל התורה כולה. ומצווה אותו המלאך לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה. ותמיד, מוסיף מלאך, רחץ וטהר ואל תאחר לבקש רחמים על מעשיך ותמיד עשה תשובה כדי שתהיה שלם עם בוראך.

 

כרפס

הכרפס מזכיר לנו את ס'=06 הריבוא שעבדו בפ'ר'ך'  )כרפס=ס' פ'ר'ך'(, כמו כן, הכרפס בצבעו הירוק, מסמל כידוע את תחילת האביב והפריחה. והנה, תשעה ירחי לידה חלפו וצירי הלידה על כל הכאבים וצעקות ההתאמצות בשעת הלידה כבר מאחורינו. הוולד יוצא לאוויר העולם והכל מצפים לו עתיד ירוק ומזהיר.

 

יחץ

עתה מגיע זמן ה-"התנתקות" מהאם על ידי חיתוך חבל הטבור. שתי הגופות, האם והולד, נפרדים לשנים. וכמו החצי של האפיקומן, נשמר הילד מכל משמר עד הגיעו לגיל שבו יכול לצאת ולהתמודד עם העולם הזה.

 

מגיד

כל זמן שהוולד בחיק אימו ובבית הוריו, הם המגידים לו כל אשר יצטרך לדעת כדי להיות יהודי טוב לעבודתו יתברך. הוא ילמד את ההסטוריה של עמו, ישחק ויתרועע עם ילדים חכמים, רשעים, תמימים ושאינם יודעים לשאול, ילמד לברך ולהודות לה' ויקבל כלים לבסס את עצמו בתורה ובקמח, "שאם אין קמח - אין תורה".

 

רחצה

מגיע הזמן שהוולד, שעתה גדל והפך לאיש, יצטרך לצאת לעולם הגדול "להתרחץ" ולהרגיש על בשרו את עול הפרנסה כפי שאמר הקב"ה: "בזיעת אפיך תאכל לחם". צריך להזיע עד כדי רחצה כדי להביא פרנסה בכבוד.

מוציא - מצה

אם "הרחצה", העבודה הקשה לצורך הפרנסה, היתה ביושר וביראת ה', הרי שעכשיו הוא יוכל לאכול בנחת ולברך "המוציא לחם מן הארץ" כפי שאמר דוד המלך: "יגיע כפיך כי תאכל - אשריך וטוב לך". אך חלילה אם לא עבד  ביושר, אז כל מה שהוא יאכל יהיה בחזקת "מצה" - לחם עוני - מלשון "לענות", כלומר שלאחר 021 שנה יצטרך לענות הרבה תשובות לבית דין של מעלה "האם נשאת ונתת באמונה"? ומה יענה ביום הדין?

 

מרור

מהר מאוד לומד האדם על גופו שהחיים בעולם הזה מרים כלענה. בין אם הוא עני ובין אם הוא עשיר, חיי העולם הזה אינם תכלית העניין שלשמו היגיע האדם. ולכן עליו למהר ולחזור למקורות ולזכור את מה שלמד בינקותו. שהכל מאת ה' יתברך והוא חייב לעשות השתדלות עד כמה שידו משגת, ללכת בדרך החיים והטוב והקב"ה יצליח דרכו. שהרי הקב"ה ממלא כל העולם וסובב כל העולם )וזה כורך(.

 

כורך

אחרי שעשה וניסה כל כך הרבה דברים בחיים, ובנתיים הזמן רץ והוא נעשה מבוגר מיום ליום, הולך ותוהה האדם מה אני עושה לא טוב? מדוע לא הכל מצליח? מדוע לא הכל וורוד?

והנה נזכר שיש בורא לעולם והוא מסבב כל הסיבות, הוא עילת העילות וסיבת הסיבות, הוא המסובב עולמות וממלא עולמות, הוא המחליט והקובע.  וכשם שב-"כורך" לוקחים המצה והמרור וכורכים ביחד וטובלים בחרוסת, כן האדם לוקח כל עמלו בין אם הוא מר כמרור ובין אם הוא מתוק כחרוסת, ואומר: "בידך אפקיד רוחי" אני שלך הקב"ה  ומה שאתה עושה, בצדק אתה עושה. שנאמר: "אל אמונה ואין עול - צדיק וישר הוא".

 

שולחן עורך

שולחנו של האדם, משמש לו כשולחן אוכל, שם - מידי יום חול וימים טובים ובשבתות, נאספים בני הבית לארוחה. אם זכה האדם וכיבד שולחנו, ודאג שבני ביתו תמיד ישמעו דברי תורה, וחוץ מאוכל גם אמרו הלכות ודינים - "שולחן ערוך", הרי שיתברך האדם בברכת דוד המלך, ע"ה: "אשתך - כגפן פוריה... בניך - כשתילי זתים סביב לשולחנך".

 

צפון

הזמן חולף, האדם מבוגר ובעל משפחה עם ילדים, נכדים ונינים. עומד ותוהא האדם על ילדיו וצאצאיו מה יהיה באחריתם? מה צפון להם לאחר מותו? ואז נזכר הוא בחייו מרגע הולדתו ועד היום ואומר:

 

ברך

"ברוך השם !!

כשם שדאג לי הקב"ה מיום היותי על האדמה ועד עתה, כן ידאג הקב"ה לצאצאי מעתה ועד עולם".

 

הלל

וכאן מהלל ומשבח להקב"ה שעשה עימו חסדים עד היום הזה ולא הסיר חסדו ואמיתו. ואם היגיע לגיל 07, או לגיל 08, הרי שלובש ומתעטף בטלית חדש ומברך "שהחיינו" ומודה להקב"ה על כל הטובה שעשה עימו.

 

נרצה

עתה רוצה האדם לחיות לעולמים, שכן היגיע אל המנוחה והנחלה בחייו. אבל קללת אדם הראשון עדיין קיימת ואין אדם אשר יחיה לעד. לכן, מקווה האדם שנתרצה הקב"ה וקיבל תפילותיו ברצון עליו ועל משפחתו. עתה יושב האדם ומתפלל יום יום שבעת רצונו של הקב"ה ליקח אותו מן העולם הזה, שיהיה זה בניחותא עד כדי מיתת נשיקה שכן "נשמה שנתת בי טהורה........ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא". וכשיבא הגואל כמו בסיפור ה-"חד-גדיא" שבבוא הגואל ישחט הקב"ה למלאך המות ויחיו המתים ויכנסו בשירה וזמרה לחיי העולם הבא.  אמן.

 

מאחלים לכל בית ישראל באשר הם שם: חג כשר ושמח