הצורך בהמנון ישראלי

עד היום משמש השיר "התקווה" כהמנון הרשמי של ישראל. שיר זה נכתב בסוף המאה התשע עשרה בידי אחד מחובבי ציון. המשורר הביע יפה את מחשבותיהם ורגשותיהם של יהודים במזרח אירופה שהשתוקקו לעזוב את ארצות מגוריהם ואת חייהם הדלים. חלק מהם קיוו להגיע לארץ שהזכירוה השכם והערב בתפילותיהם, היא ארץ ישראל. השיר דיבר אל ליבם של יהודים ציונים. החלו לשיר אותו בקונגרסים הציוניים מ- 1901 ואילך, ובשנת 1933 נתקבל רשמית להמנון ההסתדרות הציונית.

אבל בשביל החברה הישראלית בימינו, במדינה העצמאית החֲברה בארגון האומות המאוחדות כבאת כוח של כל אזרחיה - ההמנון הזה הוא בעל תוכן אנכרוניסטי מובהק ואיננו מביע שום משאלה ראויה.  התקוה "לשוב לארץ אבותינו" (בנוסח הישן) עלולה להתפרש כמשאלה לקבל דרכון זר של אחת מארצות אירופה; התקוה "להיות עם חופשי בארצנו" נשמעת כאילו אינה מן העולם הזה שלנו. השיר התאים למשאלות יהודי מזרח אירופה תחת שלטון הצאר הרוסי בסוף המאה התשע עשרה, אבל בימינו הוא זר לישראל כמדינה וזר לאזרחיה כפרטים. גם למי שהוריו יהודים שבאו לישראל ממזרח אירופה הוא זר, וודאי הוא זר ותפל לישראלים שאינם צאצאי יהודים ממזרח אירופה. ההמנון הזה מתרכז בבעיות היהודים שם מלפני מאה שנים ויותר, וישראלי שאינו יהודי ודאי שאינו יכול להיות שותף אמיתי למה שמובע בו. 

המנון של מדינה ראוי שיביע את העקרונות העיקריים של המדינה ואזרחיה, והתנאים הבסיסיים של כולנו השתנו. מגילת העצמאות הביעה תכנים הוגנים ומתאימים למדינה הנוסדת באמצע המאה העשרים, על בסיס עקרונות השוויון והשלום שנחקקו בהכרזות המשותפות של האומות המאוחדות. עקרונות של שוויון, של כבוד הדדי, של מניעת מלחמות והסדרת המחלוקות בין המדינות לא בדרכי מלחמה. גם אם עקרונות אלה אינם מתממשים ובוודאי לא תמיד – המנון של מדינה ראוי שישא אותם על נס. אבל ההמנון הנוכחי רחוק מאוד מן העקרונות האלה. אין בו כל רמז לשאלה המרכזית של העולם בימינו – השוויון בין בני האדם. אין בהמנון הזה שום הבטחה לשוויון; שום הבטחה למניעת קיפוח מכאן ולאיסור זכויות-יתר מכאן; אין בו שום הבטחה לכבד כל אזרח באשר הוא אזרח; אין בו אפילו תפילה לשָלום שכל אזרחי ישראל מבקשים אותו.

כאשר חלים שינויים עקרוניים בעמדות ובמיוחד כשהם שינויים מדיניים רבי עוצמה - משנות מדינות את המנוניהן המסורתיים. מה גם שההמנון הנוכחי השתלט עלינו פשוט מתוך אינרציה לא מוצדקת, מתוך שיתוק וחוסר כוח להחליט עקב קשיי קואליציה רגילים. אם אכן אנו רוצים שאזרחי המדינה ירגישו שההמנון שייך להם ויראו עצמם כבני הלאום החדש שנוצר עם עצמאות המדינה החדשה, מן הראוי לתת לכך ביטוי בהמנון הלאומי. חלק ניכר מאזרחיה, מהם גם הנחשבים ליהודים, לא מתאים להם המנון של תנועה יהודית נושנה ממזרח אירופה, המביטה כביכול מזרחה ושואפת להקמת איזו אוטונומיה או "בית לאומי" בציון. יש מקום לבחור בשיר חדש בתור המנון המתאים למעמדנו ולשאיפותינו. אמנם ספק אם הציבור הישראלי מוכן כבר היום לכך, אבל הצעות כאלה אם יותן להן פומבי עשויות לפתוח את הלב לאפשרות כזאת. באופן אוביקטיבי הציבור צריך להיות בשל להמנון חדש, לתפיסה חדשה של המציאות הרופסת שלנו.

המעשים הגזעניים שנעשים היום בתוך גבולות ישראל ובשטחים הנתונים למרותה, וכנגדם ההתנגדות הקשה להם, מובילים את החברה שלנו למצב של אבדן דרך. שני הצדדים, מַשליטי היהדות מזה ורודפי השלום מזה עומדים מול שוקת שבורה. לא בידי אלה ולא בידי אלה אין שום פתרון לבעיות חיינו. מה שברור הוא שאם הישראלים יחשיבו בעיקר את המוצא האתני שלהם ו/או את הדת שהם שייכים אליה באופן רשמי, ויימנעו מברית עם בני אדם אחרים השותפים איתם ביחידה מדינית אחת  – "הסכסוך" יימשך עד הרס מוחלט. בהמנון החדש יש להציע דרך אחרת: המוצא והדת אסור שיפריעו לגיבוש האזרחים כולם לחברה מדינית אחת, ששורר בה שוויון מלא בחיים ובחוק, ששורר בה כבוד הדדי, שפעולותיה הן פעולות לטובת הכלל, בלי קיפוחים ובלי נטילת זכויות-יתר.