יחשוב כל אחד לא על המצוי בישראל, אלא על הרצוי: האם נרצה לחיות במדינה שחוקרת ורושמת במסמכיה את המוצא ואת הדת ואת שיטת הגיור של כל אזרח בה ?, או במדינה ששואלת רק: האם אתה מוכן להזדהות עם החברה המאכלסת את המדינה, חברה שאתה חבר בה, ואם חברה זו תהיה הוגנת, האם תרצה שהיא תוסיף להתקיים?  חברה שמונעת קיפוח והפליה, שכל האזרחים זוכים בה לכבוד בלי תלות במוצאם או בדת הוריהם, שאין בה  רישום של מוצא או דת – היא חברה שתזכה לתמיכה מצד כל בניה.

מי שהתפיסה הדמוקרטית נראית בעיניו –יכול לראות עצמו ישראלי בלא כל פקפוק. גם אם הוא חש שהוא בן נאמן לאחת הקהילות הקיימות בישראל, גם אם הוא רואה עצמו שייך לדת זו או זו, ומתפלל או נוהג מנהגי דת זו או זו.  במשטר שאנחנו מקווים לו, איש לא יפריע לשום אזרח לראות עצמו – בצד היותו בן ללאום הישראלי – גם בן לקהילה זו או זו, בן למעמד או לקבוצה אתנית זו או זו – ואין זה נוגע כלל לעובדת היותו בן ללאום הישראלי. כי הלאומים בעידן המודרני נוצרים על ידי המסגרת המדינית, ולא על פי השתייכותם האתנית או הדתית של האזרחים.

בני הקהילות היהודיות בארצות הברית הם בני לאום המדינה האמריקני. הם גאים בלאום שלהם ואינם מתביישים בו, וזה לא מפריע להם לחשוב את עצמם יהודים.  "הלאום האתני" או הדת שלהם - "יהודי" ו"לאום המדינה" שלהם הוא "אמריקני". לא חייבת להיות סתירה בין שני אלה. גם בישראל, כל הרשומים היום כבני "לאום יהודי" או "לאום גרוזיני" או "ערבי", "דרוזי", או "שומרוני" וכדומה, יכולים לתבוע כבר עכשיו להירשם כבני הלאום הישראלי. רישום  הלאום "ישראלי" לא יפריע להם להיות מה שהם, אבל ליושבי ישראל יהיה גג לאומי משותף המבטיח שוויון רשמי אמיתי בחוק לכל הישראלים בכל פינות החיים. ומשוויון רשמי מתגלגל ובא גם שוויון חברתי.

 (מאמר זה נכתב תחילה לפני הדיון בבית המשפט המחוזי ב 2007)