מוּ"מ שְמוּם

האמנם יש אפשרות שייפתח מו"מ על שלום עם שכנינו: אולי עם המנהיגות הפלשתינית? אולי עם שליטי סוריה? זהו חלום בהקיץ: אין להניח שעל יסוד התפיסות הקיימות - אצל שני הצדדים! -משא ומתן כזה יוכל באמת להביא שלום.

מבעד לכל דיבורי האיבה המופנים לעבר ישראל בולטת קביעה מרכזית אחת, והיא שמעשיה של ישראל מוכיחים כי היא אינה מעוניינת בשלום: "ישראל דואגת רק ליהודים. ראו את פלשתין הכבושה. ליהודים שהתיישבו בה נותנת הממשלה את כל צרכיהם, בונה להם כבישים מיוחדים, מרשה להם להרחיב את בתיהם, מעניקה להם מים כל צורכם, מעמידה גדרות וחומה לבטחונם, משחררת אותם ממיסים כבדים, ואילו התושבים הפלשתינים מקופחים בכול, בהגבלות תנועה, באיסורי חיפוש עבודה, ברשיונות בנייה, עבודה, לימודים או יציאה לחו"ל."

אבל גם בתוך הגבולות המקוריים ישראל דואגת בעיקר לשלום היהודים. עד היום יש לה דמות של גוזלת אדמות שהיו שייכות לערבים לטובת תושבים יהודים חדשים; היא הורסת בתי ערבים ומשחיתה יבולים של ערבים; מינהל מקרקעי ישראל מעביר אדמות מדינה בעיקר ליהודים, מכרזים על משרות ציבוריות ואפילו על שיכון פתוחים רק למי שהוא "יוצא צבא" – אבל רק יהודים, ואפילו אם הם תלמידי ישיבות, זוכים בתואר "יוצא צבא". לא כן אזרח ערבי שהגיע לגיל 18. הוא כלל אינו נקרא לשרת את הארץ שהוא אזרח בה. מי יאמין שישראל, המעניקה זכויות יתר לאזרחים יהודים, רוצה לחיות בשלום ובשוויון עם המוני הלא יהודים שמסביבה ?

כל ראשי הממשלות,משמאל ומימין, אומרים כי "למען השלום יש לעשות ויתורים מכאיבים". אבל האומרים כך אינם מבינים ש"הוויתורים המכאיבים" העשויים להביא שלום הם לא קרקעות ואדמה, אלא ויתור על זכויות-היתר שיש ליהודים בישראל. לישראל בתקופת הקמתה ולפני שהתקבלה לאו"ם הייתה דמות דמוקרטית בחוקיה, דמות מדינה שוויונית שאינה נותנת זכויות יתר ליהודים ואינה מקפחת מי שאינו יהודי. חידוש הדמות של מסגרת מדינית נאורה, שאינה פוגעת לא בתרבות ולא במהות של תושביה, ומתייחסת באופן שווה לכל אזרח, ויהא מוצאו האתני או דתו אשר יהיה, הוא הבסיס שיאפשר משא ומתן.