ממלחמת דת לסכסוך בין שכנים

בכל המדינות שמסביבנו קיימות מפלגות איסלאם קיצוניות, והשלטונות פועלים נגדן, לרוב ביד קשה. גם בחברה הפלשתינאית קיים שסע בין החמאס, שהיא מפלגה איסלאמית קיצונית, ובין ציבור רחב שאיננו סוגד למצוות הקיצוניות של האמונה המוסלמית. אבל החמאס הצליח במה שלא הצליחו מפלגות איסלאם במדינות אחרות. תפיסת השלטון ברשות הפלשתינאית בידי גוף איסלאמי קיצוני היא יוצאת דופן בסביבה שלנו, והיא מביכה גם מדינות אחרות. הנקודה העיקרית היא שהיום שוב אין זה "סכסוך בין שכנים" שבין ישראל ושכנותיה, אלא מלחמת דת, ושום ויתור טריטוריאלי מצד ישראל  לא יעלה ולא יוריד, כי האיסלאם כפי שהוא מקובל על החמאס ועל קבוצות מוסלמיות קיצוניות אחרות אינו יכול להתפשר עם שום ישות לא מוסלמית, במיוחד לא עם ישות השולטת על אדמה שהייתה פעם נחלת החליפות. הם חושבים גם את אנדלוסיה וסביליה ל"ארצות מוסלמיות כבושות"... 

מלחמות דת אינן מסתיימות אלא בחרב, ולכן אין סיכוי להגיע דרכן לשלום. חיוני אפוא הוא לנו שמתנגדי מפלגות האיסלאם יתגברו בכל אחת מן המדינות האלה ובמיוחד שזה יהיה המצב בפלשתין. מדיניות החותרת להתגברות כזאת צריכה להיות בראש מעייניה של ישראל, כי היום מה שניצב לפנינו אינה מדינה שכנה בשם "ישות פלשתינית" שאיתה יש לנו סכסוכי גבולות, אלא אידיאולוגיה דתית קיצונית שפלשתין היא רק סניף קטן שלה.

אמנם גם לפני ניצחון החמאס בבחירות עמד מולנו גוף שלפחות בעת היווסדו פעל לא בשם "העם הפלשתיני" אלא בשם "האחדות הערבית", השאיפה הפן-ערבית לאיחוד כל ארצות ערב היא ששלטה באידיאולוגיה של הפתח ושל "אמנת אש"ף" מ- 1964. עיקריה של אמנה זו זהים לעיקריה של חוקת מפלגות הבעת בסוריה ובעיראק וכמוהן הייתה גם היא מיוסדת על השאיפה הפן ערבית ל"אחדות ארצות ערב". בכולן סומנה ישראל כאויב הראשון שיש להשמידו.  אבל בשנים האחרונות הסתמנה מצד האחראים למדיניות הפלשתינאית מגמה מעשית אשר הלכה וקירבה את המלחמה נגדנו למעמד של "סכסוך בין שכנים". כעת, נוכח ניצחונה המתמשך של החמאס חזרה הבעיה שלנו להיות - איך להפוך מלחמה אידיאולוגית לסכסוך בין שכנים, וביתר דיוק - איך לסלק את התפיסה שהמלחמה נגדנו היא מלחמה דתית. 

אין מקום להידבר עם מנהיגים האומרים בפה מלא שברצונם למחות אותנו מעל פני האדמה. לכן לכאורה "אין עם מי לדבר".  לכאורה  –  כי עם ההמונים הפלשתינאים שלא בחרו בדגל האיסלאם הקיצוני ראוי וראוי לנו לדבר.  אלה יוסיפו להיות שכנינו גם בעתיד. ולכן עלינו לחזק את היסודות האידיאולוגיים המקומיים של שכנינו הפלשתינאים, אלה שכבר הראו כי הם מוכנים לקבל את המציאות החדשה שקמה עם הכרזת העצמאות של ישראל, ולמעשה כבר הראו שהם מוכנים להסתכל על המלחמות בינינו כעל סכסוך בין שכנים, שגם בעתיד יחיו זה בצד זה.  להם יש לאותת על דרכים מכובדות להגיע להבנה, שהרי יש לנו עניין חיוני בכך שהם ישתתפו איתנו בהתווית שיתוף הפעולה בכל התחומים האפשריים, לא רק באמצעים למניעת מחלות ולחלוקת מים, אלא גם בתוכניות כלכליות ומדיניות בעתיד, העשויות לכלול גם את ממלכת ירדן. הפתרון שהאיסלאם הקיצוני מציע לאותם השכנים של ישראל, מיוסד על הרס והרג המוני, ולא מובטח בו עתיד טוב לשום אדם חוץ מבתולות גן העדן הדמיוניות. ואילו הפתרון שאנחנו מסוגלים להציע לכל מי שאינו הולך בתלם האיסלאם הקיצוני אינו כרוך בהרס ולא בשפך דם והוא מיוסד על סיום סכסוך בין שכנים.

איך נדבר עם הפלשתינאים  במישרין ולא באמצעות המנהיגים הנבחרים? 

מעל ראשיהם של המנהיגים, בלי הסכמה מראש ובלי שום בקשה לשיתוף פעולה עם מנהיגים ערביים, לא בתוך ישראל ולא מחוצה לה, יכולים אנו לדבר עם הפלשתינאים לא במילים אלא בפעולות שישפיעו במישרין  על  שינוי  הכיוון  הנוכחי  שבו  הם  נראים  לכאורה  כמצטרפים  למלחמת   האיסלאם   נגדנו.

(1) ראשית עלינו להימנע כליל מכול ויכוח דתי. אסור שהסכסוך הזה ייראה כאילו ישראל נלחמת על עקרונות יהודיים דתיים נגד עקרונות מוסלמיים, וכאילו זו מלחמה בין שתי דתות. (2) שנית, עלינו להראות במעשים ברורים שגם אזרח מוסלמי יכול להזדהות עם ישראל בשלמות, שכן היא מכבדת את כול אזרחיה, וגם למוסלמי גם לנוצרי נעים לחיות בה לא פחות מאשר לכול ישראלי אחר. כול אזרחיה חיים בה בכבוד וכולם נהנים מכל הזכויות כשווים בין שווים. אם נדבר בשם עקרונות דתיים יהודיים – נגדנו יועלו עקרונות דתיים מוסלמיים, ואם בישראל אין שוויון ללא-יהודים, והשותף המרכזי במדינה מתבדל מזולתו ומשליט חיים של "לחוד" - מי יאמין שייתכן שלום איתו?

ביטול משטר ה"לחוד" הוא המפתח לשלום. כדי להשפיע במישרין על העם ולעקוף את המנהיגים – כולל את רוב המנהיגים של הרשימות הערביות לכנסת בישראל - יש לבטל את משטר ה"מיגזרים" הנהוג בישראל, משטר המפלה בין האזרחים היהודים ובין האזרחים הערבים כמעט בכול תחום: בזכות למגורים, בחינוך לילדים, בתקציבים לפיתוח ובמתן שירותים. ביטול ה"לחוד" הוא ביטול החוקים המפלים לטובה כל יהודי ומפלים לרעה כל לא-יהודי. ביטולו הוא הפיכה לחוקים-של-רשות את החוקים המחייבים כל אזרח להשתייך ל"עדה דתית". ביטולו הוא לקרוא לשירות צבאי או אזרחי גם אזרחים ערבים ולמנוע בכך את ההפליות המנומקות בטענה ש..."הם לא משרתים בצבא".

תמיד הובעה בישראל על ידי רוב המפלגות הנכונות "לוותר הרבה למען השלום". אבל כל זמן שהמלחמה בינינו ובין שכנינו תתנהל כאילו היא מלחמה דתית – אין סיכוי שהיא תסתיים אי פעם. אשליה היא לחשוב שויתורים על שטחי אדמה  או יצירה חד-צדדית של "גבולות קבע"  יוכלו לשים קץ למלחמה דתית. את האופי הדתי של המלחמה יש לסלק, והויתור היחיד שיכול להפוך את המלחמה הדתית לסכסוך בין שכנים הוא ויתור על נימוקים יהודיים דתיים והיסטוריים וויתור על זכויות היתר של היהודים הנובעות מנימוקים אלה.  עלינו להפוך את ישראל למדינה שכל אזרח בה יחוש שהיא מדינתו ההוגנת שלו. זה יהיה איתות ברור להמוני האדם שמעבר לגבול שישראל מסוגלת ורוצה לחיות בשלום עם שכניה. כאשר עמדה ישראלית זו תהיה ברורה הפלשתינאים עצמם יפעלו לסילוק האיסלאם הזה מן השלטון ויסתייגו ממנו, כמו שעושה היום כול מדינה שארגוני האיסלאם הקיצוני מאיימים עליה.