דלדול הרוח

אישים רבים במדינה מתלוננים על דלדולה של הרוח בישראל. כוונתם שהרוח האנושית, שבמרכזה חירות ושוויון בין בני אדם, מדוכאת בישראל, והמבע היחידי שלה הוא ההפגנות והמחאות של קבוצות אידיאולוגיות נגד מעשי השלטון. אחרים מוצאים שהתרבות הישראלית נמצאת בנסיגה מאחר שהיא מזהה את היהדות עם הפנטיות החרדית הקיצונית, זו המדגישה שלהיות יהודי פירושו להיות נבדל ונפרד מכל מה שאינו יהודי.

בימי הקמתה הייתה המדינה מיוסדת על שוויון וכבוד בין כל האזרחים. על זה מעידים מסמכי היסוד של ישראל. הפקודות הראשונות של מועצת המדינה ומגילת העצמאות פונות אל כל בני הלאום החדש, שאך עתה הכריז על עצמאותו - ומזמינות את כל תושבי השטח שבידי ישראל, בלי הבדל דת או שיוך אתני, לקחת חלק פעיל בבחירות לגוף שהיה מיועד לכונן חוקה לישראל. העם שהתבקש לפעול למען החוקה איננו "העם היהודי", אלא כל תושבי ישראל, והחוקה שהייתה אמורה להתקבל מיוסדת על שוויון כל האזרחים ללא כל הפליה.

אבל תרבות השוויון הדמוקרטית נבעטת ומושלכת לצידי הדרך לא רק על ידי היהדות החרדית. התביעה שישראל תוכר כ"מדינת העם היהודי" איננה של היהודים החרדים, אלא של כל הקואליציה המרכיבה את הממשלה. ההפרה הבוטה של השוויון מתבטאת לא רק במקרים של התנהגות לא אנושית מצד אנשי כוחות הבטחון, אלא בראש ובראשונה בחוקים שכל כוונתם היא להפריד בין יהודים ולא יהודים. ההפליה והפנים המכוערות שלה, האלימות, נובעות קודם כול מן ההפרדה הקיימת בחוק.

החקיקה המפרידה בין האזרחים החלה רק אחרי שישראל התקבלה לאו"ם. ההפרדה התחילה בחוק האזרחות המבדיל בין "אזרחי שבות" ו"אזרחי ישיבה"; היא נמשכה בכניעה לדרישות של יהודים (לא חרדים) למנוע נישואים אזרחיים ולקבוע חוקי נישואים נפרדים לפי הדת; היא חייבה כל יהודי ליום מנוחה דווקא בשבת, לעומת הזכות ללא יהודי לבחור יום מנוחה כרצונו; היא הקימה מוסדות חינוך נפרדים לגמרי ליהודים ולערבים, ואפילו לא בית ספר משותף אחד שילמדו בו גם עברית וגם ערבית; ובמיוחד היא השליטה מגורים נפרדים ליהודים וללא יהודים. כל אלה לא נקבעו על ידי "יהדות חרדית", אלא על ידי העקרון המרכזי של היהדות: לא להתערב ב"גויים". המצווה הדתית של ההיפרדות אמנם נמצאת בהרבה דתות, אבל ביהדות היא ראשונה במעלה.

אנטישמים רבים האשימו את היהודים בעולם שיש להם נאמנות כפולה. בישראל הנאמנות הכפולה של היהודים ניכרת בבירור. כאזרח אתה נאמן למדינה שאתה חלק ממנה, אבל האזרח היהודי נדרש להיות נאמן גם ל"עם היהודי". מה קורה אם הנאמנויות האלה עומדות בסתירה זו לזו? מה לנו יותר משכנע מהצהרתו של ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, שהכריז בפומבי כי הוא "קודם כול יהודי ורק אחר כך ישראלי". תארו לעצמכם את ג'ון קנדי, נשיא ארצות הברית מכריז שהוא "קודם כול קתולי ורק אחר כך אמריקאי"...

 כדי למנוע את דלדול הרוח יש לחזור לעקרונות הדמוקרטיה ולהיות נאמנים לישראל בלבד. הנוף האנושי שלנו הוא ביסודו דמוקרטי, ורוח השוויון והאחווה תפרח אם לא נערב את נאמנותנו למדינה ולעקרונות הדמוקרטיים שלה בנאמנויות הפוכות של הפרדה. החינוך בבתי הספר אסור שיהיה מכוון להעמיד מכאן נאמנות לעם היהודי, ומכאן נאמנות לעם הערבי. חינוך מפריד כזה הוא המביא את תופעות האלימות הקשה. הנאמנות לישראל בלבד תביא אותנו ממילא לנאמנות לעקרונות השוויון והכבוד לכל בני האדם. האזרחים חופשיים כמובן לשמור את המצוות הדתיות, אבל אסור שמצווה דתית תקבל צורה של חוקי אפליה, הסתגרות וקיפוח ותקבע את חינוך הישראלים הצעירים.

21.9.09