התרבות האמיתית של ישראל שלנו בימי הקמתה אכן הייתה מיוסדת על שוויון בני האדם. עדות לכך במסמכי הייסוד של ישראל. מגילת העצמאות והפקודות הראשונות של מועצת המדינה הזמנית פונות אל כל בני הלאום הישראלי החדש, שאך עתה הכריז על עצמאותו -ומזמינות את כל תושבי השטח שבידי ישראל, בלי הבדל דת או השתייכות אתנית, לקחת חלק פעיל בבחירות לגוף שהיה מיועד לכונן חוקה לישראל. העם האמור לקבל את החוקה איננו היישוב היהודי, אלא כל תושבי ישראל. החוקה מיוסדת על שוויון כל האזרחים ללא כל הפליה, כפי שאומר ניב גורדון במאמרו.

אבל תרבות השוויון הדמוקרטית נבעטת ומושלכת לצידי הדרך לא רק על ידי היהדות החרדית, כפי שסבור יוסף דן. הקונצנזוס שישראל היא "מדינת העם היהודי" יש לו משמעות ברורה של יהדות מיושבת והוגנת. אבל הקונצנזוס היהודי מתבטא לא רק במקרים של התנהגות לא אנושית של אנשי כוחות הבטחון, אלא בראש ובראשונה במערכת חוקים שכל כוונתם היא להפריד בין יהודים ולא יהודים. ראשית ההפליה והפנים המכוערות, האלימות, נובעת מן ההפרדה.

החקיקה המפרידה החלה מייד כשישראל התקבלה לאו"ם. כאילו מאז לא היה צורך בשוויון. ההפרדה התחילה בהגדרת שני סוגים של אזרחים (אזרחי שבות ואזרחי ישיבה), היא נמשכה בכניעה ל"יהדות שפויה" שקבעה חוקי נישואים נפרדים ומנעה נישואים אזרחיים, בהטלת שַבת חובה לכל יהודי לעומת זכות ללא יהודי לבחור יום מנוחה, בהקמת מוסדות חינוך נפרדים ליהודים, ובמיוחד במיסוד מגורים נפרדים ליהודים וללא יהודים. כל אלה לא נקבעו לפי איזה "סטראוטיפ חרדי", כפי שמאשים יוסף דן, אלא לפי העקרון המקודש ביותר של היהדות: לא להתערב בגויים! יהודים לחוד וכל העולם כנגדו לחוד.

אנטישמים רבים בעולם האשימו את היהודים שיש להם נאמנות כפולה. בישראל הנאמנות הכפולה ניכרת בבירור. כאזרח אתה נאמן למדינה שאתה חלק ממנה, והיא עומדת בזכות נאמנותך לה, אבל מצד אחר האזרח היהודי נדרש להיות נאמן ל"עם היהודי". מה קורה אם אחת הנאמנויות האלה עומדת בסתירה לנאמנות האחרת? מה לנו יותר משכנע מהצהרתו של ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, שהכריז בפומבי כי הוא "קודם כול יהודי ורק אחר כך ישראלי". תארו לעצמכם את ג'ון קנדי, נשיא ארצות הברית מכריז שהוא "קודם כול קתולי ורק אחר כך אמריקאי"...

כדי להעלות את הרוח הישראלית יש להיות נאמנים לישראל בלבד. חברתנו ביסודה היא חברה דמוקרטית, ורוח השוויון והאחווה תפרח אם לא נערב את נאמנותנו למדינה ולעקרונות הדמוקרטיים שלה בנאמנויות הפוכות של הפרדה. החינוך בבתי הספר אסור שיהיה מכוון להעמיד נאמנות לעם היהודי, ובצידו נאמנות לעם הערבי. חינוך כזה הוא המביא את התופעות שניב גורדון מדבר עליהן. הנאמנות לישראל תביא אותנו ממילא לנאמנות לעקרונות השוויון והכבוד לכל בני האדם. כשם שיהודי יכול לחיות בתנאי שוויון בארץ דמוקרטית אחרת בעולם, כך הוא ייהנה מכל הזכויות בישראל, אבל המצווה לא להתערב בגויים אינה יכולה להיות מבוטאת בחוקים ובחינוך הישראלים הצעירים, ולא להיות מוטלת מלמעלה על כל מי שמשרד הפנים או הרבנות היהודית קובעים שהוא יהודי.

המאמר התפרסם ב"תרבות וספרות", הארץ 9 באוקטובר 2009