שגו מארגני הכינוס בהכניסם השקפה מוטעית על לידתה של העברית החדשה לאירוע שנועד לציין מלאות חמישים שנה לכינונה הרשמי של האקדמיה ללשון העברית. תאריך ייסוד האקדמיה הוא תאריך חשוב לעצמו, ודי היה בו כדי לקרוא לכינוס חגיגי על העברית החדשה. כינונה של האקדמיה בא לתת חותם של רשמיות למעשה הפיתוח של הלשון העברית החדשה שהחלה ב"תחיית הלשון" ושל הפיקוח עליה. פעולה זו התנהלה עד אז במסגרת ועד הלשון, ונעשתה מתוך התנדבות של חבר אנשים שתחיית הלשון הייתה פועל ידיהם והייתה יקרה ללבם.

על שום מה ראו מארגני הכינוס להרחיק את מעשה הבראשית של העברית החדשה לאמצע המאה השמונה-עשרה? על שום מה התעלמו מן התהליך העיקרי שחל בעברית בארץ ישראל? הרי בקלות יכלו להכריז שהכינוס נועד לציין מלאות מאה ועשרים שנה לתחיית הלשון!

הרושם הוא שאת התשובה יש לחפש הרחק מן העיון הבלשני. לא ההשקפות הבלשניות יכלו להביאו. אני מאמין שהדבר נובע מהרגשה פוליטית עמומה, ואולי בכמה מקרים מהשקפות פוליטיות מפורשות. הרגשת העלבון של סופרי מזרח אירופה בראשית תקופת התחייה על שיושבי ארץ ישראל מעזים לקבוע בענייני הלשון העברית מחלחלת כנראה עד ימינו. הרי זו הרגשת העלבון הישנה של בני הגולה, כנאמר בספר יחזקאל, "אשר אמרו להם ישבי ירושלם [...] לָנוּ היא נִתְּנָה הארץ למורשה" (יא, יד). לא, אומר הנביא: "ונתתי לכם" – אתם בני הגולה – "את אדמת ישראל" (שם, יז). אלא שלעלבון הנושן מצטרפת גם שאלה לוהטה בת ימינו: אחדות העם היהודי היא האידאל המכוון את כל גופי הממסד השלטוני והחברתי בישראל, ואם תרצו או לא תרצו – תחיית הלשון העברית בארץ ישראל הייתה תהליך שפגע באחדות העם היהודי. תחיית הלשון חילקה את העם היהודי לישראלים מזה וללא-ישראלים מזה. ליהודים בפזורתם מוסיפה העברית לשמש במקרה הטוב שפת דיגלוסיה, ובמקרים אחרים שפה נשכחת; בשונה מן היהודים בארצותיהם, לנו הישראלים העברית היא שפה לאומית אמתית, ולא עוד אלא שהיא משותפת לכל יושבי ישראל. מי שצופה במשחקי קבוצות כדורגל ששחקניהן אינם "בני מגזר", אלא הם ניכרים כ"ישראלים", כגון קבוצת בני סחנין או נבחרת ישראלית בספרד, רואה זאת בעיניו ושומע באוזניו. הקביעה הלא-מוצדקת "מאתיים וחמישים שנה" בשמו של הכינוס לכבוד חמישים שנות האקדמיה ללשון העברית נראית לא יותר מחוליה נוספת בשרשרת הניסיונות השונים להמעיט מערכו של בן-יהודה, לטעון שהעברית הייתה חיה בארץ ישראל כבר לפניו, או שגם בלעדיו הייתה נעשית חיה, או שבכלל קדמו לו אנשים שונים, או שנעשתה אחריו, או שתחיית הלשון לא הייתה כלל, או שאינה אלא חידושי מילים, או שהיא בעיקר קליטת מושגים מודרניים מהתרבות האירופית, ושהיא דומה לשפות אחרות שהתופעות האלה חלו בהן – כל הטענות האלה נובעות ממקור לא בלשני. ניסיונות אלה נובעים – חלקם בוודאי בלי משים – מן החשש שמא הכרה בתחיית הלשון העברית כמניע ראשוני ומייסד של חברתנו הישראלית תתפתח ותגיע לכדי ניסוח פוליטי של הכרה בחברה הישראלית כחברה לאומית לעצמה.

מסקנה מעשית שיש להסיק מן הדיון הזה היא שהמילונאים ייטיבו לעשות אם לא יכרכו יחד במדור "התקופה החדשה" גם את חידושי המשכילים וגם את החידושים שנתחדשו מתקופת התחייה ואילך. כך יוכל המעיין להבחין בין מילים שנתחדשו בכתיבתם של סופרים מתקופת הדיגלוסיה ובין מילים שנוצרו במנגנוניהם הלשוניים של דוברי עברית כשפה אופפת כול, בין שהם סופרים ובלשנים ידועי שם בין שהם דוברים תמימים.