הזהות הלאומית הישראלית איננה העם היהודי

תביעתו של נתניהו ששכני ישראל יכירו בה כ"מדינת העם היהודי" היא חסרת בסיס ואבסורד כלפי העולם.

‏לאום לפי התפיסה המקובלת בעולם הוא חבר האנשים הנמצאים בטריטוריה שבה חי הלאום, שחשובה להם אחדותה של הטריטוריה, ושהם מקיימים עליה או שואפים לקיים עליה ממשלה משלהם. התרבות וההיסטוריה אינם תנאי קודם להקמת לאום ולקיומו. יש שהם נוצרים עם הקמתו, ותמיד יש גם טעמים אחרים.

‏השתייכות כל אזרחי המדינה ללאום המדינה מבטיחה שיהיה שוויון בין כל האזרחים. ‏ ‏"לאומיות" פירושה הקשר המשפטי-החוקי בין האדם ובין המדינה, ואין הוא מציין מוצא אתני של אדם". כך קבע כנס הלאומיות באירופה 1997. כל האזרחים שייכים ללאום המשותף האחד, הוא "לאום המדינה", ושום אדם לא יירשם, ולא יופלה בגלל דתו או השתייכותו האתנית.

‏ביסוד האו"ם ב- 1945 הוכרז כי החברוּת של המדינות באו"ם היא של האנשים הכלולים בכל אחת מהאומות החברi‏ת באו"ם‏. כל מדינה, כולל ישראל, מייצגת באו‏"ם את כל האזרחים שלה, להיות יהודי פירושו לראות עצמו שייך לדת היהודית, ולא ל"לאום יהודי". בישראל גם החוק קובע שיהודי הוא "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". "העם היהודי" איננו לאום אלא דת.

‏ לעומת זאת, בגישה גזענית השלטון מבדיל בין בני האדם "לפי הדם", ומחליט על פי המוצא מי שייך ללאום המדינה ומי זר. כך במשטר הנאצי וכך במשטר הישן של דרום אפריקה.

‏‏אבל יש קבוצות בני אדם שהחלוקה ל"דת" ו"לאום" אינה מתאימה להן. ‏בשלטון התורכי הוכרו "מילאטים"(ملة) - קבוצות אתניות בעלות דת מיוחדת, כמו אשורים, ארמנים או יהודים. לא רק לפי הגדרת "לאום" אלא גם לפי משמעות "מילאט" לא קיים "לאום יהודי".

‏מכריזי העצמאות ידעו שהעולם מחולק ללאומים ולא למילאטים, ושהלאום שישראל מייצגת הוא "לאום מדינה". בפקודות הראשונות של המדינה נקבע שהערבים הנמצאים בשטח מדינת ישראל שותפים בהקמת המדינה, ושהם ישותפו במועצת המדינה הזמנית, ובממשלה הזמנית. על יסוד פרסומים אלה החליט האו"ם שהלאום הישראלי רוצה ויכול לקיים שוויון מלא לכל אזרחיו - וקיבל את ישראל כחברה באו"ם ( 11 במאי 1949 ‏).

‏* * *

‏אבל מאותו רגע השתלטה התפיסה האתנית-דתית, הקובעת שיהודי ישראל הם רק חלק מ"העם היהודי". נחקקו חוקי הפליה וניתנו זכויות יתר למילאט היהודי. למילאט הישן התחילו לקרוא בתוך המדינה בשם המכובד "לאום".

‏לא כך כלפי העולם. בדרכון כתוב באנגלית שה-Nationality (القومية) של האזרח הישראלי היא ישראלית.‏ אבל למעשה, גם בישראל האמנה הקיימת בין האזרח ובין המדינה היא "אמנה לאומית": ה"ביטוח הלאומי"= "التأمين القومي" (הנקרא التأمين الوطني), בתי החולים הממשלתיים הם "לאומיים" ולא "מילאטיים", תשלומי לידה – לא לפי ה"מילאט"; גימלאות - על בסיס הלאום המשותף, קיצבאות ילדים, המיסים; "השירות הלאומי", (خدمة مدنية؟ وطنية ؟ ) ואפילו "ליגה לאומית" בכדורגל - הכול לא על בסיס מילאטי. ‏גם חוק שירות הבטחון חל בשווה על כל אזרח, ולא על המילאט היהודי. בסידור מתוחכם קצין הגיוס לא קורא לכל הישראלים חייבי הגיוס למלא חובה לאומית זו , וכך נשמרת ההפליה...

‏* * *

‏ לפני העצמאות התפרסמה התפיסה הפוליטית הכנענית. היא ראתה בהכרזת המדינה התחלה חדשה בתולדות הארץ וקראה "להתחיל מאָלֶף", ולא כהמשך של ההוויה היהודית.

‏הכנענים האמינו שכמו בכל הארצות שהגיעו אליהם מהגרים גם בארץ ישראל נוצר לאום חדש המורכב מצאצאי המהגרים ומבני הארץ הוותיקים. על יסוד ההזדהות עם הארץ והשפה העתיקה, הכנענים קראו לו "לאום עברי". הכולל את כל יושבי הארץ, בלי הבדל דת או מוצא אתני. זו הייתה תפיסה מודרנית של לאום. היא השלטת במגילת העצמאות ובפקודות הראשונות של ישראל. מנהיגי כל המילאטים – ערבים ויהודים כאחד - התנגדו לכנענים. תפיסה פשוטה וברורה שכולנו, יושבי הארץ, הננו שייכים ללאום משותף אחד, הבהילה את כולם. מה יעשו אז מנהיגי ה"מיגזרים"? וכמו כן, השם "עברי" נתפס כמכוון רק לחלק מהאזרחים.

השם הטבעי ללאום המשותף שלנו הוא "לאום ישראלי". גם הדרכון הישראלי מעיד, כמו כל דרכון, באנגלית, שלאום המדינה הוא ישראלי. הלאומיות המשותפת לכל בני לאום המדינה מחייבת השלטת שוויון מלא והפסקת אפליה כלפי לא יהודים, כלפי ערבים, כלפי רוסים, כלפי מהגרי עבודה.

ההפרדה מכוח החוק למילאטים פוגעת בלאום הישראלי. הכינוי "לאום" למילאטים מסכן את החברה, ומעודד כל מילאט לחפש "אחים בחוץ לארץ". ‏לא תיתכן מדינה שבעליה הוא מילאט המורכב מבני לאומים זרים המפוזרים בעולם כולו. ישראל איננה "מדינת העם היהודי", אלא מדינת הלאום הישראלי המשותף שלנו ומדינתנו היא מדינה ישראלית דמוקרטית.

[התפרסם בא-סנארה 26.6.09]