חנה ושבעת בניה

יש סיפור עממי יהודי על מלך עובד אלילים שרצה להשליט בכוח את דתו על כל התושבים. בין נתיניו הייתה אישה בשם חנה שהיו לה שבעה בנים. המלך קרא לחנה ודרש ממנה שילדיה ישתחוו לפסל שבארמון.

הדת של חנה אוסרת על כל השתחוות לפסלים, והנה המלך תבע מן הילד הגדול להשתחוות ואיים להוציא אותו להורג אם לא ישתחווה. לעומתו קראה חנה לילד לא להשתחוות, גם אם יוצא להורג. הסיפור נמשך כשמתוארת השיחה בין המלך ובין כל ילד. האם מעודדת אותם אחד אחד למות, וכולם מוצאים להורג זה אחרי זה.

רוצה אני להביע דעה נחרצת נגד דת המוכנה להקריב את ילדיה ובלבד שלא יפרו את הציוויים שלה, וגם נגד דת המצווה להוציא להורג כל מי שמסרב לציית לציוויים שלה. המסקנה הברורה – יש להתנגד לכל דת שרוצה לשלוט יחידה על בני האדם. הסיפור על חנה ושבעת ילדיה מייצג שנאה ומוות מכל צד. שנאה שכביכול אנחנו חייבים לשנוא את כל מי שאיננו כמונו, נכונים למות לפי ציווי דתי "על קידוש השם", ושולחים מוות על כל מי שאינו מסכים לשנות את אמונותיו ולהיות כמונו. הסיפור הזה משקף תקופות קשות ורעות בהיסטוריה של המין האנושי, כשקם אדם אחד, בעל כוח מיוחד במינו, ובשם בורא העולם מצווה על המאמינים לרדוף כל מי שעדיין אינו נמנה עם המאמינים האמיתיים ולאלץ אותו להיספח אל המחנה הזה, המחנה "הטהור", ואם יסרב - להרוג אותו או להפוך אותו לעבד.

למזלנו, העולם בחלקו הגדול התפתח בכיוון הפוך. עדות לכך ברעיונות המופצים על ידי הארגונים הבינלאומיים כגון האומות המאוחדות. ההיסטוריה של המין האנושי מראה שמלחמות דת הביאו רק אסונות על כל מי שהיה מעורב בהן. מה שקרה לחנה ושבעת בניה קרה לאלפים. העולם שהתפתח אינו מסכים שהרעיון הדתי הנעלה יופץ בכוח הזרוע. השלטון אסור לו להיות מעורב בדתות ובאמונות של התושבים הסרים למרותו. תפקידו של השלטון הוא רק לדאוג לרווחת התושבים, ולא לאלץ אותם להאמין בדת ובמנהגי הדת שראשי השלטון מאמינים בה.

אבל עדיין משטרים רבים בימינו אינם מתירים חופש דתי. גם בישראל, לכאורה דמוקרטית, יש חוקי כפייה דתית, כגון חוקי אפליה המכוונים לפי הדת, עריכת נישואים רק לפי הדתות, או הפיכת ציווי דתי יהודי לאיסור חוקי על יהודים לעבוד בשבת. בכמה מדינות לא רחוקות מאיתנו אשה חייבת להסתיר את פניה כשהיא יוצאת מביתה. מקור הציוויים האלה הוא בדת, ומשטר דמוקרטי אסור לו לחוקק חוקים שמקורם בדת.

לפעמים המאבק שהדת נאבקת למען מטרותיה מתחפש למאבק כאילו למען ערכים לאומיים. זו איננה אמת. מלחמה למען פתרון לאומי אינה יכולה להיות כרוכה בציוויים דתיים המלאים שנאה ונושאים מוות לכל מי שאינו הולך בדרכיה. והמדובר כאן לא רק על אלה הנחשבים "כופרים". כשהמלחמה האמיתית היא למען הדת סופה שהיא פוגעת גם בבני האמונה עצמה. בהקשר של חיינו, הדבקות באיסלאם הקיצוני עלולה לשבש את הכוונות הטהורות של המאמינים בחופש לאומי שהוא חייב להיות גם חופש דתי. המונחים הדתיים מימי ראשית האיסלאם, כגון הודנה ותהדיה אסור שישמשו מסגרת לדרישות מדיניות. השימוש במילים אלה מחזיר אותנו לתקופות שבהן הלוחמים הדתיים הקנאים יוצאים שוב לכבוש את העולם למען אמונתם, לשנוא מי שאינו בדיוק כמותם, בין שהוא כופר שאינו מוסלמי בין שהוא "בוגד" מוסלמי. המילים שנכון להשתמש בהן הן המילים הכלליות הפסקת אש ( وقف اطلاق النار) שביתת נשק ( ? )או שלום (سلام ). המלחמה הזאת למען הדת הקיצונית איננה מלחמה השואפת לפתרון לאומי ואינה קשורה למלחמה למען חופש לאומי.

התפרסם באל-סינארה 30.1.09