על המלחמה ועל ההפגנות

בחבל עזה מתחוללת מלחמה קשה ומרה ודם רב נשפך, גם של אזרחים חסרי מגן וגם של לוחמים משני הצדדים כשכול לוחם בטוח בצדקתו. עם כל הצער על אבדן חיים יקרים והרס הסביבה, לא צודק יהיה להפנות את כל האצבעות המאשימות לעבר ישראל.  ברצוני להביע כאן את אי הסכמתי לסיסמאות שמשמיעים בהפגנות נגד המלחמה.

ישראל מאוד לא רצתה לפתוח במלחמה. היא רצתה להמשיך את הרגיעה וחיפשה דרך איך לערוך הסדרים שיפסיקו את ירי הטילים הבלתי פוסק מחבל עזה על יישובים ישראליים. מי שלא הסכימו להמשכת ה"רגיעה" היו הארגונים הצבאיים שנותרו פעילים בחבל, אלה הם ארגונים איסלאמיים קנאים ובראשם שליטי החמאס. עובדה זו ידועה לכול, וכדברי שר החוץ המצרי, החמאס הוא שבישל את הדיסה, ולכן הוא אוכל אותה כעת. הצרה היא שאת הדיסה החרוכה אוכלים כולנו. ידיד מחוץ לארץ שאל אותי איך קרה שפרצה מלחמה. שאלתי אותו מה היה עושה אילו פצצות היו נופלות יום יום ביישוב הקטן שהוא גר בו, ואלה המפגיזים אותו אינם מוכנים כלל לדבר איתו... האם לא היה דורש מן השלטונות שלו לפעול בכל דרך כדי למנוע את הפצצות ולהגן על חיי האזרחים ? האם היה מחכה שמונה שנים?

אכן המעברים לחבל עזה נמצאים בפיקוח הישראלים. הסיבה לכך היא שהשליטים בחבל עזה הפכו את אמונתם הדתית למאיימת על כל מי שאינו כמותם. גם לפני תקופת הרגיעה הוברחו כמויות אדירות של כלי נשק למטרה ברורה זאת, ותקופת הרגיעה נוצלה כדי לאסוף עוד ועוד כלי נשק התקפי המאיים על כל מי שאינו כמותם. הדרך למנוע מלחמות עתידות היא להכיר בזכות של כל אדם להאמין בדרכו.

המפתח להבנת המאורעות הוא שפעולות החמאס - גם הרגיעה וגם הפעולות המלחמתיות שלו - מיוסדות על כללים ותקדימים הטבועים בהשקפות האיסלאם הלוחם. אפילו הכינויים לסוגי השלום השונים, לסוגי ההסכמים השונים ולצורות ה"רגיעה" לקוחים כולם מן המילון הדתי המוסלמי. אבל אנחנו חיים במאה העשרים ואחת, ומאחורינו אלפי שנים שבהן נוצרו דרכים שונות גם לניהול מלחמות וגם להסכמי שלום. כך הגיעה האנושות לדרגות שונות של שיתוף, בלי שצד אחד יאלץ את זולתו להאמין באמונותיו וללכת בדרכיו. ימינו אלה אינם דומים לראשית ימי האיסלאם. העיקרון שבני האדם שווים זה לזה הוא העיקרון המרכזי בימינו, ורק הנכונות להכיר בזכותו של כל אדם לחיות לפי אמונותיו היא היוצרת אפשרויות לחיות בשלום זה בצד זה וזה בתוך זה. העקרונות האנושיים אוסרים עליך להכריח אנשים אחרים לחיות לפי אמונותיך.

גם מוסלמי אינו חייב לזכור בכל יום ובכל רגע את המעשים וההתנהגויות של צבא הנביא (יברך אותו האלוהים וישים לו שלום) וחליפיו במאה השביעית, ולחשוב שגם בימינו אפשר להשליט את האיסלאם בכוח הזרוע. ובאמת בין מיליוני המוסלמים שבעולם רק חלק קטן הוא בעל השקפה דתית קנאית כזאת. רוב בני הדת המוסלמית מוכנים ושמחים לחיות בשלום ובהבנה גם עם בני אדם שאינם מוסלמים. החלוקה האמיתית איננה בין הדתות, אלא בין אלה שאינם מוכנים לסבול קיום של אנשים שונים מהם בדת, ובין המאמינים באפשרות ובצורך לחיות בחברה סובלנית שיש בה בני דתות שונות והשקפות מגוונות.

אמת זו יש להשמיע לא רק כלפי הקנאים המוסלמים, אלא גם כלפי הקנאים היהודים. הנה חבורות המתנחלים, החומדים את הארץ לעצמם בלבד, הלא גם הם מחרחרי מלחמה. וכן יש להשמיע אמת זו גם כלפי הכפייה הדתית הפנים-יהודית, ובמיוחד כלפי מערכת חוקי ההפליה הנהוגים בישראל. חוקים אלה מיוסדים על חוסר שוויון ואפליה בוטה בין יהודים ולא יהודים. על המאמינים בשוויון, בחובת הכבוד ההדדי ובשותפות בין בני אדם שונים זה מזה לא לתת לקנאים משום צד להשליט את דרכם עלינו. התקוה האמיתית לשלום בארצנו – אחרי שתסתיים מלחמה רעה זו - היא שבשלטון יימצאו רק אלה המאמינים בשותפות על יסוד עקרונות השוויון בין בני אדם השונים אלה מאלה.

נכתב ב- 6.1.09

התפרסם ב-א-סינארה 9.1.09