להיכנס? לצאת?

שום מדינה לא תסבול ירי בלתי פוסק מעבר לגבול. והנה ירי כזה נמשך מרצועת עזה כשמונה שנים וישראל אינה מפסיקה אותו. יחסי הכוחות בינינו ובין אויבינו מאפשרים פתרון צבאי, גם אם הוא לא יהיה טיול של יום אחד. מדוע פעולה צבאית להריסת מקורות הירי בעזה לא נעשתה עד כה, וזמן רב ישראל דוחה פעולה צבאית. האם זה מתוך תקווה שמשהו ייעשה על ידי אחרים, אולי מצרים, ומי יודע, אולי סוריה?

שני טעמים לדחייה: הטעם הראשון הוא כי פעולה כזאת תביא לאבידות לא מעטות מבין אנשינו. אכן בכל תולדות העולם, המלחמה מביאה אובדן של חיי אדם, משני הצדדים. אך למרות הכאב והאבידות, מי שאינו עושה זאת בשלבים הראשונים סובל אבידות קשות יותר כעבור זמן. אורח מחשבה של "ארבע אמהות" ממיט אסונות כבדים. מה גם שאויבינו מוכיחים כי הם מוכנים לספוג אבידות ככל שיידרשו. ומי שאינו שם לב לאבידות, ידו על העליונה גם בלי קרב.

הטעם השני הוא הדאגה איך נוכל לצאת מעזה לאחר שנבטל בה את שלטון החמאס. הרי כוונתו המוצהרת היא להשליט את האיסלם על כל הארץ שלנו, והוא חורש רע על כל מי שאינו מוסלמי. לכן גם אם בפעולה צבאית נוכל להשתלט על חבל זה, ברגע שנצא משם תקום שם ריקנות פוליטית, הכוחות העוינים אותנו ישובו וישתלטו מחדש על השטח ועל האזרחים החיים בו, ושוב נזכה למלחמות מעבר לגבול. המסקנה היא שישראל אינה יכולה "להתנתק" מרצועת עזה. אין ברירה לישראל אלא לקחת על עצמה שליטה מלאה על הנעשה בגבולותיה.

אכן בלתי אפשרי הוא "לצאת מעזה", אבל אם נישאר בה על מנת לקיים שלטון יציב לאורך ימים, יתברר לנו במהרה שחלק ניכר מן התושבים יעשה הכול כדי לחיות איתנו בשלום. וכאן מבצבצת האמת הפשוטה: התקווה לשלום תלויה קודם כול ובעיקר בנכונות שלנו לקבל את תושבי חבל עזה המשוחרר באופן שיבטיח גם להם בטחון, שלום וגם כבוד אנושי, כשותפים מלאים לחיי שיתוף בינינו וביניהם.

משימה זו היא הקשה ביותר. היא מצריכה שינוי ערכים חריף בהלך הרוח של אזרחי ישראל. החברה היהודית בכל ההיסטוריה שלה שמרה על ייחודה על ידי התבדלות מוחלטת מכל מי שאינו בן הדת היהודית. ניתן להבין את הצורך בכך ליהודים כשחיו כקבוצות דתיות קטנות המפוזרות בין המונים רבים בני דת אחרת. אבל החברה הישראלית של היום שונה בתכלית מן הפזורה היהודית של המאות שעברו. החברה הישראלית ללא מליצות היא חברת לאום-מדינה, ולא קהילה יהודית מסוגרת ומפוחדת. בהיותנו השליטים בארצנו נוכל לקלוט אלינו, אל חברה ישראלית פתוחה, לא רק יהודים, וגם מי שהיו אויבים יוכלו להיות ישראלים ללא פגם - אם אך נרצה! אין זו משימה שניתן להגשימה במהירות ובחיפזון. זוהי דרך ארוכה המצריכה שלבים שונים והרבה סבלנות, אך זוהי הדרך היחידה לפתור את הבעיה העומדת לפנינו. רק על פי חזון שלום זה נוכל להביא לנו ולבנינו גם בטחון וגם שלום. משטר מוסלמי קנאי בשכנות לנו, המתכוון להצמיתנו, אסור לנו לאפשר את קיומו, אבל חברה יהודית המכה בכל עוז על ימין ועל שמאל ומסתגרת מכל מי שאינו יהודי לא תוכל להתקיים כאן לאורך ימים.