להכיר בלאום הישראלי

לפני כשבועיים הגישו כעשרים אזרחים ערעור לבית המשפט העליון. הם תובעים לרשום אותם במרשם התושבים כבני הלאום הישראלי. ביניהם יש הרשומים כ"יהודי", אחרים כ"ערבי" ועוד. לדבריהם, בכל מדינה בעולם יש קבוצות אוכלוסין מגוונות ושונות זו מזו. בבריטניה, למשל, יש אנגלים, ולשים וסקוטים – קבוצות ממוצא אתני שונה. בין האזרחים הבריטים יש גם בני דתות שונות: אנגליקנים, קתולים, יהודים ומוסלמים. אבל ההשתייכות האתנית או הדתית איננה סותרת את הלאום המשותף של כל האזרחים. מכיוון ששם המדינה הוא "בריטניה" -- כול האזרחים הבריטים הם בני הלאום הבריטי. מה שחשוב הוא שהמדינה איננה רושמת את ההשתייכות האתנית או הדתית של האזרח, אלא במסמכיו של האזרח רשום רק שהוא שייך ללאום המדינה המשותף. כאשר הרישום הוא רק של לאום המדינה לא יוכל להיות שום חוק המיועד לאנגלים בלבד, ואין שום חוק או תקנה האוסרת על ולשים לגור באזורים שגרים בהם אנגלים. הולשים, הסקוטים והאנגלים, מוסיפים להיות מה שהם, גם אם כולם מחזיקים דרכון שכתוב בו "הלאומיות: בריטית"

בדומה לכך, גם כל אזרח ישראלי המחזיק דרכון יכול לראות כי הלאומיות שלו היא ישראלית. לעומת זאת, משרד הפנים רושם את האזרח לא לפי לאום המדינה המשותף, אלא לפי ההשתייכות לקבוצת האוכלוסין הפנימית. המערערים מראים שכבר בהכרזה על הקמת המדינה הוקם הלאום הישראלי וכל אזרח בישראל שייך ללאום משותף זה. השתייכות ללאום הישראלי איננה מונעת משום אדם להיות שייך לפי רצונו גם לקבוצה פנימיות נוספת. כמו שכל בריטי שייך גם לקבוצה פנימית, כך גם כל אזרח ישראלי, מלבד היותו ישראלי לפי הלאום, יכול להיות בן דת או בן עדה דתית או בן קבוצה אתנית זו או זו, אבל אין מקום לרשום השתייכות זו במסמכים ממשלתיים.

ובאמת, בהכרזה על הקמת מדינת ישראל הושמעה קריאה ברורה בשם "העם העברי העצמאי" לתושבים הערבים בישראל, לתת את חלקם בבנייית המדינה על יסוד "אזרחות מלאה ושווה" לכולם. בהכרזת המדינה לא היה שום רמז לחוקי אפליה שנחקקו אחר כך, ולא לשני סוגי אזרחות – אחת מכוח שבות, ואחרת מכוח ישיבה. כנגד הטענה הרווחת ש"זוהי מדינה של העם היהודי" מראים המערערים שלא רק לפי הכרזת העצמאות, אלא גם לפי חוקי ימינו שום יהודי שאיננו ישראלי אינו שותף במדינת ישראל ולא בשום החלטה שלה, ולכן הבעלים של המדינה הם רק אזרחי ישראל.

הערעור הוא שלב נוסף בפעולות העמותה "אני ישראלי". העמותה כבר עתרה לפני שנים אחדות לבג"צ בדרישה לחייב את משרד הפנים לרשום את העותרים בתור בני הלאום הישראלי. העתירה התגלגלה לבית המשפט המחוזי בירושלים, אבל לאחר כשנתיים של דיונים החליט השופט שהנושא "אינו שפיט". הוא בחר לראות רק את הצד הפוליטי והציבורי בתביעה, ובפסק הדין לא התייחס לטענה שהרישום יוצר אפליות וקיפוח המשפיעים יום יום על כל אזרח. הרי מי שרשום בתור "יהודי", למשל, אסור לו לפי החוק לעבוד בשבת, וקנס מוטל על מי שמעסיק יהודי בשבת; מי שרשום בתור "ערבי" לא מצליח לקנות דירה אם מינהל מקרקעי ישראל מחליט שאותו מקום נועד "ליהודים בלבד", ואלה רק דוגמות לחוקים ולתקנות מפלים ומקפחים. המערערים טוענים שלפי הכרזת המדינה החוק חייב להיות אחיד לכולם, ובמדינה דמוקרטית לא ייתכן שתהיה אפליה לפי החוק. מסגרת של לאום אחד, לאום המדינה המשותף לכולנו, תבטיח שוויון אמיתי ותמנע מצד אחד זכויות יתר ליהודים ומצד אחר קיפוח של מי שאיננו יהודי. כל זאת מבלי לבטל את ההשתייכות של האדם לקבוצת האוכלוסין המסורתית שלו.

כתובת העמותה: http://www.ani-israeli.org

המאמר פורסם ב الصنارة ב 24.10.08