איזו מדינה זאת?

                               לפני  ימים אחדים  (ב- 22.4.08 )  האזנתי לחלק משיחה ב"גלי צהל" בין יעל דן ובין שני אורחים שלה:

                   ד"ר אחמד טיבי ומר שוקי ח'טיב. הראיון התקיים בעקבות פגישה עם הנשיא לשעבר ג'ימי קארטר.

                  המרואיינים היטיבו לתאר את מעשי הקיפוח וחוסר השוויון שסובלים ממנו הישראלים הערבים. הוזכר הקיפוח

                  בהקצאת תקציבים לפעילויות ציבוריות, כגון תקציבים לבתי הספר, הרשויות המקומיות, פיתוח תשתיות,

                  הקצאת קרקעות לבתי מגורים ועוד. וכן הוזכרה הקליטה המיזערית של עובדים ערבים ברשויות הציבוריות.

               לדברי ד"ר טיבי, נרעש הנשיא לשעבר ג'ימי קארטר כשסוּפר לו שבין 900 העובדים של בנק ישראל אין אף

                ערבי אחד.

                            נוסיף כאן כי דומה לזה היא מערכת החינוך של בתי הספר העבריים. כמעט אין בהם מורים ערבים.

        אבל    הידע והחוכמה של המורה אינם תלויים בהשתייכותו האתנית... ולכאורה אין שום סיבה המונעת מורים

                 ערבים בוגרי סמינרים ואוניברסיטאות, מלהשתלב בבתי הספר העבריים.

                           ד"ר טיבי לא היסס לכנות את ההפליה הזאת בשם הפליה גזענית. הכינוי המדויק יותר יהיה

                            "הפליה מילאטית" (ملة), כי לפחות באופן תיאורטי ה"כניסה" לחברה היהודית היא כניסה דתית , והיא נקבעת 

                 לפי השתייכות דתית ולא גזעית.  לעומת זאת הכניסה לחברה הישראלית הכללית היא באופן עקרוני

               לא תלויה לא בדת ולא בהשתייכות אתנית. ההגדרה "ישראל" מלכתחילה הייתה כרוכה במושג "משטר

                דמוקרטי" מה שחייב שוויון אמיתי ומלא, ואם זה עדיין לא הושג – יש להיאבק למען ישראל דמוקרטית,

                וזאת בלי קשר להשתייכות האתנית או הדתית של האזרח.

                             עם כל ההערכה לדברים הנכונים האלה, הייתה חסרה לי כמאזין התייחסות לתחום חוקי ההפליה.

                  הטענה הרווחת שיש זכויות הצבעה שוות  לכל האזרחים איננה מספיקה.  מה מעבר לזה? במיוחד רצוני

                   להזכיר חוק יסוד שנחקק בישראל הצעירה כמעט לפני 60 שנה, הוא חוק האזרחות.  לפי חוק זה

                  מתחלקים אזרחי ישראל לשני סוגים: יש אזרח "מכוח שבות" ויש אזרח "מכוח ישיבה". אבל המילים

                  הגסות "יהודי" ו"לא יהודי" לא מוזכרות בחוק. אילו היו מוזכרות במפורש הייתה ההפליה מזדקרת לעין,

                  ובארגון האו"ם התנאי הברור שהועמד לפני כל מדינה המבקשת להיכנס לאירגון היה – שוויון מלא בין

                  האזרחים.

                              החוק קובע בלשון מעורפלת שאדם היושב בארץ "מכוח שבות" יהיה לאזרח ישראלי. זהו סעיף 2 לחוק.

                  סעיף 3 פותח אפשרות נוספת: מי שלא נעשה אזרח לפי סעיף 2 יוכל להיות אזרח אם בתאריכים מסוימים

                 ישב בישראל. שני הסעיפים האלה לכאורה מבדילים בין יהודים ובין כל זולתם. אבל זה לא פשוט: הרי

                 מאות אלפי אנשים ישבו בשטח המנדט הבריטי וחלק ניכר מהם היו יהודים. לכן הם היו צריכים להיות

                 אזרחים מכוח ישיבה , לפי סעיף 3! אבל הכנסת לא רצתה שיהיה הבדל בין היהודים שהיו בארץ לפני

                 הכרזת העצמאות ובין היהודים שבאו אליה אחר כך, ולכן התחכם החוק וקבע כי אם אדם ישב בארץ

                 לפני העצמאות שואלים כלפיו שאלה פשוטה: אילו לא היה יושב בישראל, אלא בחו"ל ואחרי הכרזת

                העצמאות היה מבקש להיכנס אליה – האם היה רשאי להיכנס אליה לפי חוק השבות?  אם התשובה

                 חיובית הוא נהיה לאזרח "מכוח שבות" , ואם לא – הוא אזרח מכוח ישיבה... 

                              כך גברה החלוקה האתנית והדתית על הדמוקרטיה, שישראל נשבעה לה אמונים בהכרזת העצמאות.

                  ניתן לומר שאזרחי ישראל היום מחולקים לפי השקפותיהם בין אלה הדבקים באמונתם הדמוקרטית

                  וברצונם לשוויון מלא, ובין אלה הדבקים בהשתייכות האתנית והדתית  (ויהיו בני דת כלשהי, יהודים,

                 מוסלמים או בני איזו כת כלשהי) כהשתייכות העיקרית שלהם. אלה - הדמוקרטיה מהם והלאה.

                 איני יכול אלא להביע את תקוותי העזה שהרעיונות הדמוקרטיים יהיו המנצחים.

             (התפרסם בא-סנארה  25.4.08)