יתרונותיה של שפת העמיה - הערבית המדוברת

לפני שבועות אחדים ב- 21.2.08 התכנס קהל של מורים ובלשנים ודנו בשאלה אם מן הנכון להתחיל את הלימודים בבתי הספר הערביים בשפה הערבית הספרותית (פוצחה) או מוטב להתחיל את הלימוד בשפה שהילדים מכירים מתוך הדיבור בבית ובין החברים בני גילם (העמיה).

כידוע, בתי הספר היום אינם מביאים בחשבון בכלל את השפה המדוברת בתור שפת לימודים. הנימוק של האחראים לגישה זו הוא שיש שפה ערבית אחת. זוהי שפה עשירה מאוד, וכל תלמיד ערבי חייב ללמוד אותה, שאם לא כן, יש סכנה שהשפה האחת הזאת תתפצל, ותיהפך לשפות רבות השונות זו מזו.

אבל בכנס נשמעו הרצאות ובהן הועלו טיעונים חשובים בעד הוראה בלשון המדוברת. מתברר ששאלה זו איננה נשאלת רק בחברות דוברות הערבית. במקומות שונים בעולם נהוגה שפת דיבור שהיא שונה מן השפה המשמשת לכתיבה ולקריאה. אחד המרצים, פרופסור ג'והן מייהיל מחיפה, מסר שהתברר בלי כל ספק שילדים בכל העולם לומדים לקרוא במהירות רבה יותר ותוך הבנה רבה יותר אם השפה שבה הם לומדים היא השפה המדוברת בפיהם. שפה מדוברת זו היא השפה היחידה שהילדים מכירים בגיל צעיר, ומתברר כי בארצות שבהן התחילו לכתוב את השפה המדוברת עלה תוך שנים מעטות אחוז יודעי קרוא וכתוב. המרצה הזכיר לדוגמה את שפתם של יושבי מלטה. שפת מלטה היא שפה ערבית מדוברת. היא אמנם נכתבת באותיות לטיניות, אבל כל דובר ערבית יכול להכיר בה בקלות את השפה המדוברת, הדומה במידה רבה לשפה הערבית המדוברת שהוא רגיל אליה בארצו. המעניין הוא שאחוז יודעי קרוא וכתוב במלטה הוא כ 93%, הרבה יותר גבוה מהמצב בכל ארץ שהלימודים בה מתנהלים בערבית התקנית, שבה רק  71% הם יודעי קרוא וכתוב.

המרצה הזכיר בעניין זה גם את קביעת הארגון העולמי לחינוך ולתרבות UNESCO. לפי הארגון העולמי הזה "מטעמים פדגוגיים, יש להתמיד בשימוש בשפת האם עד לשלב מאוחר ככל האפשר בחינוך", ובערבית "שפת האם" היא רק השפה המדוברת, ולא הערבית התקנית שבה כותבים היום ושרק בה אפשר היום למצוא ספרים ועיתונים. הערבית התקנית איננה יכולה להיחשב כ"שפת אם". להדגמה חיה רצוני להביא סיפור ישן: אחרי המלחמה  ב- 1967   סטודנט, שלמד ערבית באוניברסיטה העברית, יצא לכפר קטן מצפון לירושלים, פגש ילד ושאל אותו בפוצחה: "מה שם הכפר הזה?" ענה לו הילד בעמיה: "בעריפיש עבראני"...

המרצה  מסר שעד המאה השתים עשרה באירופה אפשר היה לכתוב רק לטינית, אף על פי שבני האדם דיברו בשפות שונות. באותם הימים רק חלק קטן מאוד מן האוכלוסיה ידע קרוא וכתוב. אבל רק לאחר שהשפות המדוברות החלו להיכתב, ובעקבותיהן של הצרפתית, האיטלקית, הספרדית והפורטוגלית, גם שפות נוספות – רק אז החלה ההשכלה לעלות. לאחר שהומצא הדפוס והתרבה החומר המודפס בשפות הדיבור, התרבה לאין שיעור מספר יודעי קרוא וכתוב, וכך נהפכה אירופה המערבית לציווליזציה המתקדמת ביותר בעולם. אירופה לא הייתה תופסת את מקומה הבכיר בתרבות העולמית אילו היא הייתה נשארת לכתוב רק בלטינית "כדי לשמור על אחדותה".

גם בתקופתנו, הוסיף המרצה, החל שינוי טכנולוגי העשוי להביא תקופה היסטורית חדשה. זאת היא הכתיבה האלקטרונית. הדורות הצעירים משתמשים בה ביד רחבה (בדואר המחשב ובs.m.s. בטלפונים הניידים), והכתיבה הזאת, בכל מקום בעולם, אף פעם אינה נעשית בשפה הספרותית אלא תמיד בשפה המדוברת. לדעת המרצה, אותן החברות שיקבלו ברצון את ההתפתחות הזאת - בהן יתפתחו האוכלוסיות המשכילות והפרודוקטיביות ביותר בעולם העתידי.

(התפרסם ב-א-סינארה  4.4.08)