כנס מדעי על פוצחה ועמיה

האדם שומר בזיכרון את המילים שבשפתו, אבל את המשפטים שהוא משמיע הוא  ממציא בעצמו. ואכן הדיבורים  שאנו שומעים או קוראים הם בעיקרם יצירות חדשות שמעולם לא נאמרו לפני כן. קורה גם לא מעט שהאדם המדבר בשפה מכניס אליה פתאום גם מילה מיוחדת שהוא המציא, או ששמע אותה בשפה אחרת.  הכוונה בדברים אלה איננה רק לסופרים ולמשוררים, שהיצירות שלהם הן לעולם חדשות ושונות מכל מה שהיה לפני כן, אלא כל דובר פשוט ממציא בלי הרף את המשפטים שהוא אומר. אתה לא יכול לדבר רק במשפטים שכבר שמעת אותם...  במיוחד נכון הדבר לגבי ילדים, שמגיל צעיר הם חשופים למה ששמעו בבית ובין חבריהם. על יסוד מה שקלטו הם ממציאים לא רק משפטים, אלא גם צורות חדשות של מילים. הרבה מן המילים שלהם – המבוגרים קוראים להן "טעויות", אבל חלק ניכר מן ה"טעויות" האלה נשאר בפי הילדים גם כשהם גדלים, וכך יוצא שבכל דור ודור השפה שבני אדם מדברים בה זה עם זה קצת שונה ממה שדיברו הוריהם או סביהם.

התהליכים האלה הם תהליכים טבעיים, וקורים בכל שפה ובכל חברה לשונית. זהו פשר השינויים המתמידים הניכרים בכל שפה חיה. מי שלמד אנגלית יודע שהיום קשה מאוד לדובר אנגלית להבין את המחזות של שייקספיר, כי האנגלית של היום שונה מהאנגלית של המאה השש עשרה. הוא הדין בעברית. נסה לדבר אל דוברי עברית בשפה שכתוב בה ספר התנך או בשפה האחרת שכתובים בה ספרי המשנה – בקושי יבינו אולי מה בערך אתה רוצה... כך קורה גם בתחומי השפה הערבית, וזה פשר התופעה של שני מיני הערבית, הפוצחה והעמיה.

ד"ר אלינור סאיג-חדאד לימדה בבית הספר התיכון בכפר יסיף, אבל אחר כך הרגישה צורך להמשיך ללמוד, והיום היא מרצה באוניברסיטת בר אילן. ד"ר אלינור עוסקת כבר שנים רבות בשאלה מהי הדרך הטובה ביותר ללמד בה את התלמידים דוברי הערבית. אכן זוהי בעיה נכבדה: האם יהיה מועיל לילדים, ששפתם היא עמיה, להתחיל את הלימודים בבית הספר בשפה שאיננה השפה שבפיהם? האם התחלת הלימודים בפוצחה איננה מעכבת את יכולת ההתקדמות התרבותית והמדעית שלהם במהלך לימודיהם ובחייהם בעתיד?  איך צריך להתייחס לעמיה? האם היא מיטרד המביא נזק, או שראוי להכיר בה כדיאלקט ערבי שלם, בצד הפוצחה?

השאלה הזאת עולה אצל כל מי שמחפש דרכים לקדם את החינוך בבתי הספר בשפה הערבית. ועל כן יזמה ד"ר אלינור כנס של חוקרי חינוך וחוקרי שפות שונות שגם אצלן בעיה זו קיימת. לפעמים כדי לפתור בעיה כדאי לשמוע איך אותה בעיה נפתרת במקומות אחרים.  ביום 21.2.08 נערך הכנס הזה ונשמעו בו הרצאות מרתקות על מצבים דומים של חברות לשוניות שיש בהן שתי גירסאות של השפה או שתי שפות זו בצד זו. 

הרצאה על השפה "האנגלית אפריקנית" השמיעה פרופסורית ג'ולי וושינגטון מויסקונסין (היא עצמה ממשפחה של אזרחים שחורים). זוהי ממש שפה לעצמה, בעלת דקדוק ודרך הבעה לעצמה. במחקרי הפרופסורית התברר שהסיבה העיקרית לנחשלות הלימודית של ילדים שחורים היא המעבר החד והפתאומי לשפת "אנגלית תקנית" מייד בתחילת לימודיהם בבית הספר.

בהרצאות אחרות דיברו החוקרים על חברות לשוניות אחרות שיש בהן בעיה דומה של שתי שפות (או דיאלקטים), כיצד הן מתמודדות עם הצורך לקדם את הילדים בצורה הטובה ביותר מבלי להזניח אף אחת משני הדיאלקטים או שתי השפות של החברה, והאם ניתן להשוות את הישגיהן זו לעומת זו.

על ההרצאות האחרות ועל הדיון שניהלו אישים העוסקים בהוראת הערבית ובמחקר בלשני וסוציולוגי, אמסור לקוראי "אל-סינארה" בפעם הבאה.

 (א-סינארה 21.2.08)