דרכו הציבורית של אהרון אמיר

שנים רבות עברו מאז התוודעתי אל אהרון באחת הפגישות החצי-מחתרתיות של מה שנודע בשם "הוועד לגיבוש הנוער העברי". אהרון הצטרף אלינו בשנת 1941, ומאז הלכנו יחד כברת דרך ארוכה. הפעילויות של אנשי "הוועד" היו בעיקרן שיחות עקרוניות, ופעולותינו כוונו "לצוד נפשות " לרעיון שכולנו דגלנו בו: בנים אנחנו ללאום חדש, שקם והתהווה בארצנו זה כמה עשרות שנים. כבר קמו לאומים חדשים בארצות ההגירה, גם אם מבחינה ביולוגית לאומים אלה היו בחלקם צאצאים של בני אדם שהשתייכו לחברות אחרות. גם אנו, בני הארץ, איננו  "דור יהודי חדש", כביכול גלגול קצת שונה ממה שהיו אבותינו הביולוגיים, אלא אנחנו בני לאום אחר. לא זו בלבד, אלא האבות שאיתם אנו מזדהים הם דור בני הארץ שקדם לנו, ולא מולידינו שהיגרו לכאן.

היווצרות הלאום החדש שלנו, לפי מה שהאמננו, מהירה היא, כי אנו גדלנו לא רק כדור המשך לבני הארץ של התקופה האחרונה, שהביעו את מעמדם המיוחד בארגוני נוער מקומיים כגון מחתרת ניל"י או "גדוד מגיני השפה", אלא בעיקר משום שגדלנו בארץ שמהותה העברית הקדמונית מנצנצת מול עינינו בכל פינה. ההזדהות של בני הארץ, דוברי שפת הארץ העתיקה, עם יושבי הארץ מימים שקדמו לכיבושי מצריים ואשור, הקימה את הלאום החדש שלנו במסגרת לאומית עתיקה.

כעבור שנים, במסגרת עבודתי הבלשנית-חברתית, נגלה לי שגם "מלחמת השפות" של ראשית המאה העשרים, הייתה מרידה של הנוער העברי הצעיר, שגדל בבתי ספר עבריים, למען שפתו הלאומית. הציונים ומנהיגיהם התנגדו להם התנגדות נמרצת,  אבל הנוער התמיד במרידתו ולא שעה לאזהרותיהם, ורק אז גם הורים ומורים, שהוקיעו תחילה את "מעשיהם הנמהרים" של הנערים, נאלצו להצטרף למאבקם הנחרץ, שהוכתר בנצחון. 

כדי לתאר מעט את חברי הקבוצה שאהרון נמנה עימהם, אצטט את דבריו של אוריאל שלח, הוא יונתן רטוש.  במכתב שכתב בשנות השישים אל בנימין תמוז, שהיה מעמודי התווך שלנו בזמנו,  הוא אומר:

       "ביסדנו ב- 1939 את מה שמכונה ברשימתך בשם 'הכנענים', הייתי אני האדם המבוגר היחידי בחבורה, כבן 30. השאר, שמהם עתידים היו להתפתח סופרים, משוררים, עתונאים ועוד, כדבריך, היו בעת ההיא נערים בני 19-20, כיוון שמראש לא פניתי אלא אל משכילים בני גיל זה, מתוך הנחה שמבוגרים מהם נשחתו בתוך הגופים הציוניים והאוירה הציבורית הציונית."

השתתפתי עם אהרון וחברים אחרים בהדפסה ובהפצה של  החוברת "כתב אל הנוער העברי", שהכילה גם  "איגרת אל לוחמי חרות ישראל", שכתב אוריאל. ניסינו להקים דפוס משלנו, ואף רכשנו אותיות עופרת כדי שנוכל לערוך את כתבינו בכוחות עצמנו, אבל פעולה זו לא הצליחה, ובסופו של דבר נמצא הדפוס המתאים, במידה רבה הודות לחיפושיו של אהרון.  כעבור שנה בערך יכולנו להוציא גם חוברת שניה, היא "משא הפתיחה במושב הוועד עם שליחי התאים". אכן בפגישות החבורה השתתפו חברים מיישובים שונים בארץ,  ובכל מקום היה לכאורה גם "תא", שהיו בו מספר אוהדים. החוברות לא הועמדו למכירה, אלא הופצו מייד ליד, ובכמה מקרים הונחו במרכזי נוער מתוך תקוה שיימצאו להם קוראים.

זכרונותי על המשך התקופה נקטעו לתקופה של ארבע שנים, שכן זמן קצר אחרי רצח הלורד מוין נעצרתי והועברתי למחנה מעצר בריטי שבמזרח אפריקה. כששוחררתי והוחזרתי ארצה – לאחר מלחמת העצמאות - מצאתי פני דברים אחרים לגמרי.  אהרון עבד עם אוריאל בהכנות נמרצות להוצאת כתב עת גלוי, שיימצא בדוכני העיתונים וכל אדם יוכל להגיע אליו בקלות. הגליון הראשון יצא בנובמבר 1948.  היו בו שישה עמודים גדולים וכולם מלאים במאמרים, ניתוחים פוליטיים, סיפורים, שירים והערות קצרות על שאלות-שעה נבחרות .

בגליון הראשון היו שני מאמרי מערכת מרכזיים לא חתומים, האחד : "מטרת המלחמה –השלום עברי", והשני "בשערי ארץ הפרת". אינני יודע אל נכון את דרכי כתיבתם, אבל לפי העניין נראה שזו הייתה עבודתו של אוריאל בשיתוף אהרון.  אהרון פרסם בגליון זה את הסיפור "מפלת הנצורים", והוא עדות שלו מתצפית מרוחקת מעט (אבו-תור) על כניעת העיר העתיקה.

ארבעת הגליונות הראשונים נתפרסמו כל אחד כ"הוצאה חד פעמית". אוריאל ואהרון ערכו אותם תוך שנה וחודשיים. אחר כך קיבל העיתון צורה חדשה, ואהרון אמיר היה לעורכו, הנותן לו צורה, מחזר על פתחי חברים ולא-חברים להמריצם לכתיבה, דואג להביאם לדפוס, מגיה את העשוי, מתקשר עם מפיצים ומצפה לתגובות של קוראים ושל כותבים בעיתונות.

אהרון ערך את "אלף" במשך שלוש שנים והוציא תשעה עשר גליונות.  לא היה גליון שלא היה בו דבר חתום מפרי עטו. מאמרים הוכתרו בשמות בעלי משמעות, כגון, 'בשחר אלף', 'למרוקאים ברוך הבא', 'הנוער מת – יחי הנוער!',  'הקץ להגירה חופשית', 'חורבן – ומה הלאה?',  או 'הנחות יסוד לבניין תרבות עברית'.  גם מאמרי המערכת הלא-חתומים היו בדרך כלל פרי עטו, וגם כותרותיהם נושאים משמעות ברורה, כגון 'ראשית אחרת' שהוא תשובות לכל הנבהלים מהופעת "תרבות יבוס", 'יציבות' – שהיא יציבות בריטית, ואינה שלום עברי, 'עזה!' המנבא כי "יהיה עלינו לגאול את הרצועה בעוד חמש שנים או עשר",  'מי פושט את הרגל?' – והתשובה: משטר ההגירה הציוני,  מאמר מערכת אחר מציין כי שלוש שאלות עומדות לפני הלאום העברי החדש – השאלה האנגלית, השאלה הערבאית  והקשה מכולן – השאלה היהודית, מאמר בכותרת

'100,000 המכריעים' טוען כי המפתח להכרעה הוא הנוער העברי [ולא מנהיגיו] שעדיין רדום ואינו משקיע את כוחו בכיוון פני המדינה, 'השכר והעונש' שואל: האם נוסיף להיות מדינת שולים לארץ הפרת הערבאית?  במאמרים אחרים מאשימה מערכת העיתון (מפי אהרון אמיר) את ישראל בבניית "בניין עדתי-יהודי, סתגרני, הדוחה מעליו כל מי שאינו-מבני-ברית".

ב"'אלף' מנובמבר 1951 כלולה הופעת גוף אירגוני חדש שקם בעיקרו על ידי אהרון אמיר, הלא הוא "מרכז העברית הצעירים". היה זה ניסיון לחדול מיחסי "פעילים" ו"אוהדים" שהיו ביסודו של "הוועד לגיבוש", שלא היו בו חברים רשמיים בעלי מחויבות. מי שרצה בא, שמע, נשאר "עברי" בהשקפותיו או רק התקרב להן. הקמת "מרכז העברים הצעירים" אמור היה לשנות את המצב הזה, לאסוף אליו חברים שלקחו על עצמם אחריות להתנהלות הגוף שהם חברים בו. לצורך זה נכתב מצע ונוסח "קול קורא", ובו ניסוחים של מטרות ברורות בתחומי החיים השונים. לאחר ימים כתב אהרון על המרכז שהוא "קם בהשראתו של רטוש", אבל האמת היא כי אהרון היה היוזם והמוציא לפועל.

הניסיון הזה נכשל כשלון חרוץ. מודעות בנוסח "מרכז העברים  הצעירים הוא המסגרת הארגונית למלחמת הנוער העברי – צעיר עברי, הטה שכם!" לא הביאו שום תוצאות. מעטים קראו אותן וכמעט אף אחד לא היטה שכם...  גם מאמר נוסף הקורא 'למהפכה שנייה' לא שינה מאומה.  כעבור חודשים אחדים בלבד ניכר היה שהקמת 'המרכז' לא עשתה כלום.

אהרון נאלץ לחדול מהקדשת חלק ניכר מזמנו וממרצו לעריכת העיתון, ולחדול מאיסוף התרומות שהחזיקו את העיתון. מספר הקוראים והקונים ירד והלך, וזוכר אני שאהרון סירב פעם לשתף את חבריו למערכת בידיעה על מספר הגליונות שנמכרו.  פעילות 'אלף' חדלה, פגישות של אנשי 'הוועד לגיבוש' נפסקו, ו'מרכז העברית הצעירים' נדם.

אהרון עסק כבר אז בתרגום דברי ספרות, וזמן מה אחר כך החל לרקום תוכניות להוצאת בטאון ספרותי חדש, שלא יהיה מכוון בראש וראשונה לעניינים פוליטיים, כמו 'אלף', אלא עיקרו יהיה – במה ספרותית שתתן מבע מרכזי לסופרים צעירים מבני הארץ. כוונתו הייתה למסוך בתוך העיתון גם את הרוח העברית של הוועד לגיבוש, אבל ידע היטב כי לא יהיה זה מבע נאמן ושלם בכיוון הישן.  את העיתון הזה, "קשת" יסד אהרון בתמיכת אביו, דוב ליפץ, שהיה לפני כן מנהל הוצאת עם עובד וב 1955 יסד את הוצאת "עם הספר". אהרון הצטרף אליו לעבודת ההוצאה, וב 1957 נעשה הוא עצמו מנהל ההוצאה, מתוך הסכמה של אביו, שאהרון יוציא רבעון ספרותי. כך נולדה "קשת".

אהרון השקיע ב"קשת" את מיטב מרצו, אבל כעבור שנים אחדות (בשנות השישים הראשונות) יזם הקמת מסגרת חדשה, כנראה מתוך רצון לתת מבע כלשהו לאמת שלו, שהייתה ביסודה ההשקפה העברית שנשאנו אותה מאז ימי הוועד לגיבוש. הוא פנה אל חברים ותיקים ואל אוהדים חדשים שהתוודע אליהם מתוך עבודתו ב"קשת" על מנת להקים "מועדון למחשבה עברית". אבל מלכתחילה סבר אהרון ש "המועדון" אינו צריך לשמש כלי למבע מובהק להשקפותינו, וכנראה זו הסיבה שאהרון לא פנה כלל אל רטוש בבקשה שיצטרף ליוזמה זו. השמועה על התוכנית להקמת המועדון הגיעה בכל זאת גם אל רטוש, והוא רצה להשתתף בדיון המוקדם על הקמת המועדון. אולם נסיונו להביע את דעותיו על התוכנית להקמת המועדון מעל דפי "קשת", נענה בסירוב מצידו של אהרון.

בחודש מרס 1966 שלח רטוש תגובה על כך לא לאהרון בלבד, אלא לכמה חברים ותיקים גם חדשים,  שכינה אותם "רבותי, תלמידַי וחברַי". במכתבו זה אומר רטוש שבדעת ובכוונה נמנע ממנו לקחת חלק בייסודו ובבניינו של הגוף החדש, והוא מוסיף כי "עורכו ובעליו היחיד [של הגוף העומד לקום - הוא אהרון אמיר] פסק שאין אני [רטוש] זכאי לערער ב'קשת' על קביעות בעניינינו, שלפי דעתי הן סטיות חמורות, מערערות יסוד".  והוא מוסיף כי כבר בקיץ הקודם נתחוור לו לתמהונו ואחר לתדהמתו, ש"רוחות מסכסכות גמרו אומר למנעני מלקחת חלק ביסודו" של הגוף החדש. פרשה זו הביאה לקיצו, כמעט לחלוטין, את הקשר האמיץ שהתקיים שנים רבות בין אהרון אמיר ורטוש.

לא אוכל לסיים התבוננות זו על חיי הציבור של חברי אהרון, בלי לציין מה אירע אחרי מלחמת ששת הימים. אנחנו ראינו בתוצאות המלחמה את ההזדמנות היחידה במינה שניתנה לישראל לקבל בזרועות פתוחות את כל בני האדם הנמצאים בארץ הרחבה שצהל שולט בה. לפתוח לפניהם את החברה המסתגרת שלנו ולנהל חיים משותפים; להקים חברה לאומית אחת שלמה שבה יוכל כל אזרח לשמור על דרכו המיוחדת באמונותיו ובמנהגיו, אבל שיהיה בה שוויון מלא בזכויות ובחובות לכולם.

ניתן לומר שבמחשבה הזאת היו שני יסודות, האחד הוא לשמור על שלמות טריטוריאלית של ארץ אחת, והשנייה – להקים חברה פתוחה, ללא ההסתגרות היהודית מפני כל מי שאינו יהודי. לנו, לעברים הנאמנים בני הלאום החדש, הקמת חברה פתוחה הייתה משאת נפש כבר עשרות שנים, ואינני מפקפק כלל שכזאת חשב גם אהרון. אבל לתמהוני, כמעט אומר, להתפלצותי, חבר אהרון בימים ההם אל לא אחר מאשר הרב משה לוינגר, אבי "המתנחלים", שאת הארץ השלמה חמדו - אבל לעצמם בלבד, ולא היו מוכנים לוותר על החברה היהודית המסתגרת. מבין שני היסודות בחר אהרון רק את יסוד ה"שלמות".

וכך, שלב המעשה הנוסף, שפעלו בו מי שנותרו מ"הוועד לגיבוש", הוציאו מחדש גליונות "אלף" נוספים,  חוברות כגון "שתי פנים לדיין", הספר "ארץ הקדם" והקובץ "מניצחון למפולת"   -  אהרון לא היה שותף בו. אבל יודע אני אל נכון שעד יומו האחרון אהרון חברי מאז לא נסוג מהשקפותינו הישנות המשותפות.

 [מאמר זה, בקיצורים קלים, נתפרסם ב"תרבות וספרות", הארץ 7.3.08  ]