|
עוזי אורנן
אפליה אפליה בקיבוצים?
בטאון התנועה הקיבוצית "הדף הירוק" מסר בכתבה ארוכה מיום 1.2.07, כי נדחה ערעור
קיבוץ "הסוללים" (על כביש שפרעם – נצרת) נגד מינהל מקרקעי ישראל אשר החליט להיענות
לפנייתו של אדריכל איברהים דויירי מנצרת והתיר לו להצטרף להרחבה הקהילתית שהכריז
עליה קיבוץ "הסוללים".מאבק ממושך מאז 1999 נאבק אדריכל דויירי על הזכות לרכוש אדמה
ולבנות בית בסביבה כפרית שתאפשר לו ולמשפחתו מגורים ברווחה. המאבק שלו היה קריאת
תגר על ההרגל שמוסדות יהודיים הנהיגו, להתנות קבלת חבר או מקבל שירות רק לאדם
"ששירת שירות צבאי" ו"שהוא עשוי להתקבל כחבר בהסתדרות הציונית העולמית".
כמובן, התנאי השני חוסם את הדרך באופן בוטה בפני כל מי שאינו יהודי. אבל מעניין התנאי
הראשון – שירות צבאי.חוק שירות הביטחון [נוסח משולב] משנת 1986 מכוון להלכה לכל
אזרחי ישראל בלי הפליה, כיאה למדינה דמוקרטית, ולא ליהודים בלבד, אבל יש בו סעיף מיוחד,
צדדי, הקובע כי חובת הגיוס חלה רק על מי שהצבא קרא לו במפורש להתגייס. מי שהצבא לא קורא
לו לגיוס – אין עליו חובת גיוס! והנה הקצין הממונה על גיוס האזרחים קורא לאזרח לפי ראות עיניו,
ומי שהוא אזרח ערבי אינו נקרא כלל. לכן התנאי הראשון של קיבוץ "הסוללים" שיתקבלו חברים
להרחבה רק אם הם שירתו בצבא הוא תנאי ברור של הפליה. בהתחלה לא קראו לו לשרת בצבא,
ואחר כך אומרים לו: "מכיוון שלא שרַתָּ בצבא – לא תוכל לרכוש אדמה אצלנו ולא לבנות בית"...
בני הזוג דויירי, כשקיבלו הודעה שבקשתם לרכוש אדמה ולבנות בית ב"הרחבה" של קיבוץ
הסוללים מפני ש(א) "לא שירתו בצבא", ו(ב) "הם אינם יכולים להתקבל להסתדרות הציונית
העולמית", פנו לבית המשפט העליון, ובית המשפט העליון, הנאמן לעקרון השוויון בין כל האזרחים,
פסק שהתנאים האלה הם בלתי קבילים, ועל הקיבוץ לקבל את המשפחה לפי התנאים הרגילים
של כל המבקשים להתקבל. מה שקרה בהמשך הוא שוועדת הקבלה של הקיבוץ החליטה ש-
"המשפחה לא מתאימה" ושוב לא הסכימה לקבלם. משפחת דויירי לא ויתרה, ערערה על
ההחלטה של הקיבוץ, ולפני כחצי שנה הודיע מינהל מקרקעי ישראל שהוא מקבל את הערעור
וחובת הקיבוץ להקצות למשפחה אדמה כמבוקש.
מרוב בהלה פנה הקיבוץ בעתירה לבית הדין הגבוה לצדק. אבל העתירה נדחתה כעת, ויש לצפות לכך שתוקצה למשפחת דויירי חלקת אדמה במקום שהם ביקשו מתחילה.
ברצוני להביע כאן דברי ברכה והוקרה למשפחה האמיצה, שלא נרתעה מן הקשיים וידעה לעמוד
על זכותה לשוויון אזרחי מלא. כך נוסף עוד צעד חשוב במלחמה על שוויון מלא לכל אזרחי ישראל,
וכל הכבוד לבית המשפט העליון שידע לתת החלטה צודקת בהתאם לחוקי היסוד על השוויון.
בראייה כללית - עלינו להבחין בין הפליות הנעשות מטעם החוק ובשמו, ובין הפליות הנעשות
מטעם אזרחים רגיליםבחברה הישראלית. הפליות מטעם אזרחים נובעות מדעות קדומות ומפְּחדים
חסרי יסוד. בהרבה מקרים ניתן להרגיע אותם. אבל הפליות מטעם החוק יכולות להתבטל
רק נוכח מאבק עיקש של אזרחים. הדרך של אזרחים אמיצים כמו איברהים דויירי וכמו עאדל קעדאן
(בפרשת "קציר") מובילה אותנו לנצחונות בתחום החוק. כאשר בית המשפט העליון קובע שההפליה
דינה להיעלם, החוק משתנה בעל כורחו, וההפליות שאזרחים מרשים לעצמם לנהוג לפיהן מתבטלות.
אלה הם צעדים ראשונים. שינוי מעשי של החוקים יביא בעקבותיו גם שינוי של דעות קדומות וסילוק
פחדי שווא של אזרחים. ועל כן יש לקרוא לכל מי שחש שהוא מופלה בגלל דעות קדומות לא להסס
ולהילחם למען נצחונות נוספים כמו נצחונן של משפחות דויירי וקעדאן. כאשר אתה צודק, סופך לנצח.
ראוי להוסיף כאן כי גם עאדל קעדאן וגם איברהים דויירי (כמו גם כותב שורות אלה) שותפים
לעתירה נגד משרד הפנים שתידון ב 20 לחודש זה. כולנו דורשים להירשם כבני הלאום הישראלי,
וטוענים שכל רישום אחר אינו נוגע לשלטון של מדינה דמוקרטית, והוא פתח לשסע וניתוק בין האזרחים.
(מאמר זה פורסם בא-סינארה בפברואר 2007)
|
