פרופ' רות גביזון פרסמה מאמר בשם "לאומית ודמוקרטית" ב"הארץ" ובו דברי ביקורת על שולמית אלוני שהתנגדה במאמר שלה ("עדיין דמוקרטיה?") לתבוע במישור המדיני שישראל תוכר כ"מדינה יהודית", זאת מאחר שהיהודים אינם לאום.

לדברי גביזון "אלוני מקימה כאן קולקטיב אזרחי ישראלי חסר שורשים ותרבות". גביזון טוענת ש"לאומיות היא השתייכות תרבותית אתנית", וכן ש"מדינת הלאום אינה מדינת כל אזרחיה אלא דווקא המדינה של עַם הרוב". בהמשך דבריה היא מדברת  על הלאום היהודי "כמרכיב מרכזי של מדינת ישראל". היא מוסיפה גם דברים על "המיעוט הערבי, התובע הכרה בזהותו הלאומית הנפרדת" כסיוע לרצונה להגדיר "לאום יהודי".

תשובה שלי פורסמה ב"הארץ" (25.11.07) בקיצוצים ניכרים. אני מביא כאן את הנוסח השלם של תשובתי לפרופ' רות גביזון.

לאום מדינה ולאום אתני

פרופ' גביזון מתעלמת מן ההגדרה המדעית המודרנית של "לאום", הגדרה שהיא תקפה לגבי כל מדינות הדמוקרטיה המערבית, והיא שהלאום הוא כלל אזרחי המדינה, בלי כל קשר לשום תכונה אחרת של אזרח זה או זה או קבוצת אזרחים זו או זו.

שולמית אלוני במאמרה דיברה למעשה על "לאום מדינה", ושום קבוצת אזרחים השייכת ללאום המדינה איננה יכולה להיות לאום לעצמה. היא יכולה להיות קבוצה אתנית, או קבוצת שפה, או קבוצת תרבות, אבל השתייכות אפשרית זו אינה באה באותה משבצת שנמצא בו "לאום המדינה" שלהם והיא איננה באה במקום "לאום המדינה" שלהם.

אכן בתולדות המדינות קרה לא אחת שבגלל הסתגרות של קבוצה פנימית ואי קבלת ה"אחר" לקולקטיב האזרחי הכולל, מבקש ה"אחר" הזה ליצור מסגרת חדשה של "לאום מדינה". אבל הדמוקרטיה המערבית, מאחר שהיא משרה חוק אחיד ויחס אחיד לכל האזרחים, אין בה כמעט תופעות של רצון הינתקות מ"לאום המדינה", והרגשת ההשתייכות לקבוצה פנימית – אף שהיא ודאי קיימת -  אינה באה במקום "לאום המדינה" האחיד. אפילו הצרפתים בקנדה, לדוגמה, העדיפו בכל המשאלים להישאר כחלק מ"לאום המדינה" הקנדי, ולא ליצור לעצמם "לאום מדינה" משלהם, גם אם סימני ההיכר המיוחדים שלהם ניכרים יפה.

בשום פנים אין להחליט בפשטות, כמו שעושה רות גביזון, שהקולקטיב של אזרחי ישראל הוא חסר שורשים וחסר תרבות. אין מקום לקבוע שאם אכן לחלק מן האזרחים יש ערכים משלהם ולאחרים ערכים משלהם, קיום ערכים נפרדים אלה מונע או אינו מאפשר הכרה בערכים ותרבות משותפים, או אינו מאפשר להמשיך את השיתוף ב"לאום המדינה" הקיים. מה גם שהישיבה בארץ משותפת והעיסוק בבעיות משותפות משנה את הרכב התרבות של כל האזרחים, והחלק המשותף בערכים גדל והולך.   אי קבלת ה"אחר" וחוסר הרצון לשתף אותו במה שיש לך אכן מסוכנת ל"לאום המדינה", ונראה לי שבמאמרה הזהירה שולמית אלוני מפני סכנה זאת.

גביזון מעדיפה את השתייכות יהודי ישראל ל"עם היהודי" שישיבתו הקבועה היא בכל ארצות העולם, וזאת גם אם בני "העם היהודי" משתייכים ללאומי-מדינה שונים, ובדרך כלל הערכים המיוחדים שלהם אינם מפריעים להם בהשתייכות זו. גביזון מעדיפה את ההשתייכות המרכזית של האדם לקבוצה אתנית מפוזרת בכל העולם על ההשתייכות הטבעית של כל אדם, ובהם, כאמור, גם יהודים בכל ארצות העולם, ללאום המדינה, כל אחד לפי מדינתו.

יהיה זה אי יושר מדעי לדבר באותה נשימה על "לאום מדינה" כלשהי ולהשתמש באותה מילה "לאום" גם כלפי העם היהודי על פזורותיו. העם היהודי לפזורותיו איננו מעמיד שום "לאום מדינה". ראוי היה לה לפרופ' גביזון, להבחין במה שכל כך קל להבחין: בין "לאום מדינה" ובין "לאום אתני".