לימוד האותיות

מורה צעיר העיר הערות מאלפות בעקבות מאמרי הקודם (א-סינארה24.8.07). לפניכם תוכן מכתבו, המיוסד על נסיונו בהוראה:

את הכלי הראשון של השפה, הדיבור, רוכש הילד בבית. הילד מחקה את הצלילים שהוא שומע מהוריו. כשהוריו מצביעים על כיסא ואומרים "כיסא" נוצר במוח הילד קישור בין הצלילים "כ-י-ס-א" לבין העצם עליו יושבים. רצף צלילים קבוע (מילה) מסמל משמעות קבועה, זוהי מהות השפה. שפת הילד תהפוך אצלו לעניין טבעי, מחשבותיו יתורגמו אוטומטית למילים, וכשהוא יראה כיסא מיד תעלה במוחו המילה "כיסא".

ביה"ס מקנה לילד את הכלי השני של השפה:  השפה הכתובה. הילד לומד לפענח את האותיות לצלילים. תהליך זה קשה לכל הילדים בעולם, ודורש מהפך מחשבתי.

בשיעור הכתיבה הראשון כותב המורה מילה ומקריא אותה. בארצות בהן שפת הדיבור משמשת גם לכתיבה, הילד מכיר ומבין את המילה שהקריא המורה. על בסיס זה יכול המורה להסביר לילד שכל צליל במילה מיוצג באות שעל הלוח, וכך הילד מבין שהמילה המדוברת והמילה הכתובה זהות בצליל ועקב כך גם במשמעות.

הילד קורא אות אחרי אות ומגיע לרצף צלילים מוכר לו. הוא קרא והבין מילה! הישג אדיר בשבילו! וכאשר למד את כל האותיות הוא יכול לקרוא כל טקסט שיוגש לו. כי ברגע שיפענח את האותיות ויגיע לרצף הצלילים, תהיה מילה זו מוכרת לו. הסיפור שהוא קורא נשמע בדיוק כמו היה אביו מדבר.

אבל בהוראת הקריאה בערבית הקושי כפול. לדוגמא:

המורה אומר לילד ש"שתיים" כותבים:  ٳثْنََيْن [אִתְ'נַיְנִי]. הילד רואה בתחילת המילה ٳث [אִתְ'] (עבורו זה עדיין ציור בלבד) ובמילה שהוא מכיר (تْنِين [תְנֵין]) הוא שומע ت[ת] , לכן יגיע למסקנה ש ت כותבים כך  ٳث. עכשיו מפענח המורה כל אות עבור הילד, אחרי שהקריא המורה את המילה הילד מבחין במשהו מוזר: "המורה אמר: וث [אִתְ'] במקום ت [תְ] " מסקנת הילד תהיה: "כנראה שאין קשר בין האותיות הנכתבות ובין הצלילים במילה". התוצאה שהילד לא מבין מהי אות.

אחרי שהכיר את האותיות, והבין שהמילים הנכתבות אינן המילים המדוברות, רואה הילד שבמילה "שתיים" הכתובה יש א' ובמדוברת אין, אז אולי גם במילה "שלוש" צריך לכתוב את האות א'? זה משרה עליו אי בטחון. אין לו שום דרך לדעת איזה אותיות צריכות להיות במילה מכיוון שאלו לא מילים מוכרות לו אלא רק דומות להן. הילד לא יכול לכתוב אף מילה בעצמו  אלא רק להעתיק מילים שהמורה כבר לימד אותו. כך נמנע ממנו אימון בכתיבה ובחשיבה יצירתית, הרי כל ילד היה אוהב לנסות לכתוב מילים חדשות בעצמו.

שורש הבעיה נעוץ בכך שבלימוד הקריאה בערבית הילד נדרש ללמוד שני תהליכים מחשבתיים חדשים בו זמנית: גם לפענח אותיות לצלילים וגם ללמוד (משמעויות וצלילי) מילים חדשות. שני תהליכים אלו אינם קשורים זה בזה כלל, ולימודם באותו הזמן מפריע קשות לשניהם.

מה פלא שגם לאחר שנות לימוד רבות רק הילדים המוכשרים ביותר מצליחים לקרוא ולכתוב בצורה שוטפת.

המורה שכתב אלי מסיים את דבריו במילים הבאות:

"אני מוקיר את השפה הערבית (הספרותית), אך אני מאמין שצורת הלימוד הטובה ביותר שלה דורשת שקודם ילמד הילד את הכתיבה דרך המילים היומיומיות. כך ילמד להפוך אותיות לצלילים, ורק כשישלוט בעולם האותיות, אפשר להכיר לו כלי חדש, השפה הערבית, אותו יוכל לצרף למאגר יכולותיו ההולך וגדל."

(התפרסם    בא-סינארה   12.9.07 )

(