|
فصحى ام عامية ؟
בכל שפה יש הבדל בין השפה הספרותית ובין השפה המדוברת, אבל בדרך כלל שפת הדיבור
משתנה מדור לדור, ובעקבותיה משתנה גם השפה הספרותית. לכן ברוב השפות מצטמצמים
ההבדלים בין שפת הדיבור ובין שפת הכתיבה. ברוב השפות, אבל לא בכולן.
השפה הלטינית הייתה שפת הדיבור ושפת הכתיבה של ארצות האימפריה הרומאית, והיא
נותרה שפת הכתיבה והתפילה גם אחרי שעל חורבות האימפריה הרומאית שום איש כבר לא
דיבר לטינית. שפות הדיבור נהיו רחוקות מאוד מן הלטינית הכתובה, והאדם הפשוט שידע רק
את השפה המדוברת שלו, לא היה מסוגל להבין את השפה הכתובה. כך נהפכה השפה
הלטינית ממקור לידע ולתרבות, למחסום שרק מעטים הצליחו להתגבר עליו.
והנה במאה השתים עשרה קם סופר נועז באיטליה, דנטה אליגיירי, ואמר: כדי לקרב את העם
אל התרבות, צריך להתחיל לכתוב גם את השפה שאנחנו מדברים בה. כך קמה השפה האיטלקית.
מאז נוצרו עוד שפות כתובות על פי השפות המדוברות. הנה עד לפני מאה וחמישים שנה הייתה
הדנית שפת הכתיבה היחידה בנורבגיה. נורבגי צעיר, איבאר אאסן, חשב שצריך להתחיל לכתוב
בשפה המדוברת הנורבגית. כך קמה שפה כתובה חדשה, נורבגית, בעקבות השפה שדיברו בה
בני נורבגיה.
המעניין הוא שכל הסקנדינבים – בני דניה, שוודיה, נורבגיה ואיסלנד – יכולים לשוחח ביניהם
כשכל אחד מדבר בשפתו שלו, וכל השאר מבינים אותו בלי מאמץ רב. בארצות רבות קיימים
ניבים, הנחשבים שייכים ל"אותה השפה" – אבל בסקנדינביה נחשב כל "ניב" לשפה נפרדת.
זה לא מפריע לכל הסקנדינבים, דנים, נורבגים, שוודים ואיסלנדים, לחשוב את עצמם לחלק
מן הישות הסקנדינבית המשותפת, המכובדת על כולם.
היתרון בכתיבה בשפה המדוברת הוא עצום. כאשר הילדים נאלצים ללמוד בשפה הספרותית
– רק כעבור שנים, ולא תמיד, הם מסוגלים להבין כראוי מה שהם קוראים, כי השפה הספרותית
זרה להם, ורחוקה מן השפה שהם מדברים בה עם בני המשפחה ועם חבריהם, ועוד יותר קשה
לילדים לכתוב מה שהם חושבים. לא כל אחד יכול לכתוב אפילו מכתב פשוט. בימי הרנסנס,
אחרי התחלת הכתיבה בשפות המדוברות באירופה, התחילה ההתקדמות הענקית והמהירה
של בני אירופה במדע, בספרות ובתרבות בכלל.
מה פלא. השפה הכתובה היא כלי שבאמצעותו קולט האדם מידע מן הספר או מן העיתון,
ובאמצעותו הוא יכול להביע את מחשבותיו בכתב. אם השפה הכתובה רחוקה מן השפה
שהתלמיד מדבר בה ושאותה הוא מכיר מאז שנולד, השפה הזאת לא יכולה להעניק לו את
המידע שהוא אמור לקלוט. אם תתן לילד הצעיר טקסטים עתיקים שאפילו את המילים שלהם
הוא אינו מבין – לימודיו יהיו שינון ולא הבנה. אבל אם הלימוד הראשון שלו יהיה בשפה שהוא
מדבר בה - פתאום יבין את הסיפור שלפניו, פתאום יבין מה רוצה ממנו המורה, כי הסיפור כתוב
בשפה שהוא מכיר, ואת החיבור הוא יוכל לכתוב במילים הפשוטות המוכרות לו, מילים ששמע
מפי הוריו ומפי חבריו.
כשאני (מתבונן אוהד מבחוץ) חושב על הילדים שייכנסו לבתי הספר בעוד שבועות אחדים,
חבל לי שעדיין רבים מן המחנכים והמורים אינם מעריכים כראוי את השפה המדוברת, ועד
כמה יוכלו הילדים לגדול ולהתפתח אם ראשית לימודיהם תהיה בשפה הערבית המדוברת,
שפה עשירה ויפה שילד יכול לבטא בה כול מה שהוא צריך. בכיתות יותר גבוהות יוכלו ללמוד
אחר כך את השפה הערבית הספרותית, ואז יהיה הלימוד שלה הרבה יותר מוצלח.
(התפרסם בא-סינארה 24.8.07)
|
