הודעה לעתונות - 12.6.06
עתירה מנהלית למחוזי:
להכיר בלאום הישראלי של פרופסור עוזי אורנן
היום הוגשה לביהמ"ש המחוזי בירושלים עתירה מנהלית, המבקשת פסק דין הצהרתי לפיו העותר, פרופ' עוזי אורנן, הוא ישראלי, שייך ללאום הישראלי.
העתירה הוגשה על ידי עו"ד יואלה הר-שפי, שעתרה בבג"צ 11286/03 בשם עמותת "אני ישראלי" ובשם 38 עותרים - ביניהם סופרים, אומנים, אנשי אקדמיה, חברי כנסת - הרשומים היום כבני הלאום היהודי, הדרוזי, הערבי, הבורמני, הגרוזיני וכיו"ב.
העותרים ביקשו מבג"צ להכיר בהם כישראלים, שייכים ללאום ישראלי. וכן להורות למשרד הפנים להכיר בלאום הישראלי ולרשום את העותרים כישראלים בכל הרישומים המתנהלים על פי דין שבהם מופיע סעיף לאום.
כל ישראלי השומע את נושא העתירה מרים גבות בתימהון: האם יש למישהו ספק שעוזי אורנן או שולמית אלוני או אורי אבנרי (כולם עותרים בעתירה לבג"צ) הם ישראלים?
מתברר שמא שברור לכולנו אינו ברור למשרד הפנים. מאמצים בלתי פוסקים של אלה ורבים אחרים להכיר בלאום הישראלי שלהם נדחו בעקשנות על ידי משרד הפנים. משרד הפנים אינו מכיר בקיומו של לאום ישראלי.
השופט חשין, שדן בעתירה בראש המותב בבג"ץ, אמר, כי "הנושא חשוב ועמוק, וראוי להידון בכובד ראש," אבל קיבל את הטענה הפורמלית של המדינה, שהעותרים היו צריכים להתחיל בערכאה קודמת. הוא גם סבר, שלגופו של עניין ייטב לעותרים לפרוש את טענותיהם למלוא רוחב היריעה בבית המשפט המחוזי, הרשאי להאזין לעדים מומחים. כבוד השופט חשין – כתארו אז – הוסיף בחיוך: "בסופו של דבר תגיעו לכאן. אם תזכו – המדינה תערער; ואם תידחו – תערערו אתם".
על מנת לחסוך בזמנו היקר של בית המשפט ובזמנם של העותרים, ומאחר ומדובר בנושא עקרוני - הוגשה העתירה לביהמ"ש המחוזי בירושלים רק בשמו של עוזי אורנן.
רקע על קצה המזלג:
עוזי אורנן ייסד לפני כ-15 שנים עמותה שלא למטרות רווח בשם "אני ישראלי", וכמה אלפי אזרחים חתמו במסגרתה על הצהרה, שהם משתייכים ללאום הישראלי ומבקשים שזהות לאומית זו תירשם בתעודת הזהות שלהם ובכל הרישומים המתנהלים על פי דין.
מאז ועד היום דחה משרד הפנים את כל הבקשות האלה בשני נימוקים:
1. " הלאום הישראלי לא קיים בטבלת הלאומים של משרד הפנים."
2. " הילכת טמרין (ע"א 630/70) קבעה [ב-1970!] שלא קיים לאום ישראלי".
טבלת הלאומים של משרד הפנים היא רשימה של כ- 130 לאומים שמשרד הפנים הישראלי הואיל "להכיר" בהם. ביניהם: לאום הונג קונגי, לאום ליכטנשטייני, לאום שומרוני ולאום סינגפורי. העותר – וכמוהו אין ספור ישראלים אחרים – מתקשים להבין במה נופלת זכותו של לאום ישראלי מלאום סינגפורי; ולא באיראן – אלא במשרד הפנים של ישראל.
גאורג טמרין, שהיה בזמנו מרצה באוניברסיטת תל-אביב, פנה לבית המשפט המחוזי וביקש פס"ד הצהרתי על היותו שייך ללאום הישראלי. בקשתו לא התקבלה. הוא ערער לביהמ"ש העליון וערעורו נדחה. ביהמ"ש קבע אז, כי למרות שאין ספק בכנות אמונתו הסובייקטיבית של טמרין בדבר שייכותו ללאום הישראלי – הרי אובייקטיבית לאום כזה עדיין לא היה קיים [אז !].
משרד הפנים ממשיך להישען על הילכת טמרין בסירובו להכיר בלאום הישראלי. העותר מאמין, כי משחלפו יותר מ-35 שנים מאז הגיש טמרין את בקשתו – כמעט ימי חיי שני דורות - הגיע הזמן לבחון מחדש אם יש או אין לאום ישראלי.
