כדי לעשות שלום לא די לחתום על חוזה לאי שימוש בנשק. שלום אמת בין שתי מדינות יושג רק כשכל אחת מהן תבנה בתוך נפשה רצון להשלים עם הצד השני.  כדי להגיע לכך, ראוי שכל צד יביע את התביעות המוקדמות שלו מן הצד השני. במאמר זה כוונתי לסרטט את התביעות ההדדיות שלדעתי על סוריה ועל ישראל להעמיד לפני כל פתיחת משא ומתן מעשי לשלום.

1)  במדינה שלך אין שוויון בין האזרחים. מי שהוא יהודי מופלה אצלכם לטובה ואחרים מקופחים. יהודי רשאי לגור בכל מקום במדינה שלכם; לזכות במענקים לרכישת בית; כל מקומות העבודה פתוחים לפניו; הוא יכול לצאת מישראל ולחזור אליה כרצונו וכדומה. ולא כך למי שאינו יהודי (זכור למשל את הזוג מסכנין, שביקשו לבנות את ביתם ביישוב יהודי סמוך).  גם אנחנו (הסורים) איננו יהודים. איך יוכל להיות לנו אימון במדינה המפלה בין אזרחיה, נותנת את כל הזכויות ליהודים ומקפחת את כל האחרים? תנאי מוקדם שלנו להיווצרות אימון בין מדינותינו הוא שהחוק בישראל לא יפלה ויהיה אחד, ושווה לחלוטין, לכל הישראלים.

(2) השאלה השניה במשא ומתן היא: את מי אתם, נציגי ישראל, מייצגים? האם אתם מייצגים את אזרחי ישראל או שאתם רואים עצמכם נציגים של כל היהודים מכל העולם? לא ייתכן שנחתום על הסכם כשהצד השני כולל שותפים סמויים שכלל אינם ישראלים. תנאי מוקדם שלנו לשלום הוא שממשלת ישראל תבטל את הזכות המוקנית לכל יהודי זר להיהפך לישראלי ברגע שהוא נכנס לישראל. על ממשלת ישראל לייצג רק את אזרחיה היושבים בה, יהודים ולא יהודים כאחד.