חוק השבות ידוע בעיקר על פי הסעיף הראשון שבו: "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". סעיף זה עוסק בשאלת ההגירה לישראל ואיש לא יערער על זכותה של מדינה להחליט מי ומי רשאי להיכנס לגבולותיה, סעיף זה בחוק השבות קיים במסגרת זכות זו. אמנם סעיף זה ראוי היה להיות מנוסח בתור "הכרזה", ולא בתור "חוק". באותה תקופה הושמעו הרבה "הכרזות". במיוחד מטעם ארגון האומות המאוחדות. יכלה להישמע גם הכרזה המכוונת ליהודים בכל ארצות פזוריהם, המודיעה להם שאם יבואו לישראל הם יתקבלו בעין יפה. זה היה מספיק בכל מובן מעשי כדי למשוך יהודים, במיוחד פליטים, לא פחות מחוק השבות כפי שנוסח אז ב-1950.

אבל יש בחוק השבות גם סעיף נוסף, שפחות שמים אליו לב. זהו סעיף 4. הוא מוסיף אלמנט זר לסעיף הראשון, ה"תמים" ה"נקי". סעיף 4 קובע כי כל יהודי בין שעלה לארץ בין שנולד בארץ (!) לפני חקיקת חוק השבות – דינו כדין מי שעלה לארץ לפי חוק השבות. לפי סעיף זה יוצא שגם יהודי יליד הארץ שסבו וסב סבו היו ילידי הארץ – גם הוא צריך להיחשב למהגר או מתנחל שבא ממרחקים, "קולוניזטור" ר"ל, ואין לו שום מעמד טבעי נורמלי של אדם בנוף מולדתו. גם יליד הארץ הצעיר, ילד או נער היום, גם הוא כאילו מהגר, "עולה חדש"... גם לו אסור שתהיה לו הרגשה שהוא בן הארץ, המזדהה איתה ועם עברה הקרוב והרחוק. הרגשה טבעית שחש כל נער בעולם, שהמקום שהוא גדל בו הוא המולדת הטבעית שלו – בלי סיפורי סבתא (או סבא) – הרגשה זו צריכה להיות מנועה מנער ישראלי יליד הארץ. אם כן, חוק השבות לא רק נותן זכות ליהודים מארצותיהם "לעלות" לישראל ("לעלות" פירושו להיכנס ותו לא), אלא גם שולל את זכותם של היהודים תושבי הארץ לחוש שארץ זו היא ארץ המולדת הטבעית והממשית שלהם, שהם בני הארץ פשוטו כמשמעו. חלק זה של "חוק השבות" אכן ראוי להימחק כליל.

אולם האפליה הכבדה איננה כלולה בחוק השבות עצמו, אלא בשימוש שנעשה בו בחקיקת חוקים אחרים, כגון בחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952, ובמיוחד ב"חוק האזרחות" תשי"ב- 1952. חוק האזרחות קובע בלי בושה כי בישראל יש שני סוגים של אזרחים. לא זו בלבד. הוא מעניק אזרחות ישראלית מיידית לכל מי שנכנס ארצה על פי חוק השבות. גם אם איש זה הוא חסיד סאטמר שאולי בא כדי להרוס את ישראל הנוכחית, גם ליהודי ששדד כספי עתק בחוץ לארץ ונמלט לישראל כעיר מקלט לפושעים יהודים, גם למי שברגע בואו התחיל ללמד אותנו איך צריך להתנהג עם "גויים". גם בלי הענקה זו של אזרחות-חינם, בלי שבועת אמונים למדינה, בלי ידיעת מה של השפה העברית, בלי הבנה אלמנטרית של הנעשה בישראל, מפר חוק האזרחות את העיקרון המרכזי והחשוב ביותר של משטר דמוקרטי - שכל האזרחים שווים לפני החוק. אם החוק קובע שני סוגים של אזרחים  מה פלא שהתוצאות הן אפליה מבישה: מה שמקבל אזרח מסוג א' (הוא האזרח היהודי) נמנע מאזרח מסוג ב' – הוא האזרח הלא-יהודי.  תחומי מושב נפרדים, מערכות חינוך נפרדות, חוקי נישואים נפרדים, וכמובן מדיניות מכוונת של הוצאת לא יהודים ממעגל הדאגה השווה לאזרחים השווים. איזה "שווים"? - יש מי ששווה יותר לפי החוק.  המושג שבעברית נקרא "הפרדה", או "לחוד", נקרא באפריקנרית במילה ידועה היטב גם מחוץ לגבולות דרום-אפריקה: "אפרטהייד". גם אצלם אמרו הלבנים שבסך הכול הם רוצים להתפתח "לחוד", שיהיו "שני משקים", שני "מיגזרים".  כך מוליכות הכוונות הכי טובות ישר לגיהינום. אם יש משהו הטעון מחיקה וביטול מיידי – זהו סעיף 2 של חוק האזרחות, הקובע מי יהיה אזרח לפי "חוק השבות".

אחרי סעיף 2 בחוק האזרחות בא סעיף 3. מי שהאזרחות שלו אינה "מכוח שבות" (כלומר מי שהוא לא-יהודי) מטפלים בו לפי סעיף 3, והוא אז אזרח "מכוח ישיבה". מה קורה אם נולדת בישראל ואתה טוען שאתה אזרח מכוח ישיבה?  -  החוק כבר דאג לסתום טענה כזאת: לפי החוק אתה יכול להיות אזרח מכוח ישיבה רק אם לא היית לאזרח לפי סעיף 2... סעיף 2 בחוק האזרחות הוא סעיף אנטי דמוקרטי בעליל, והוא מקצר את הסיסמה המפורסמת "מדינה יהודית ודמוקרטית" ל"מדינה יהודית".

לסיכום: אפשר להבין – בלי להיכנס לשאלת ההצדקה - את הצורך בחקיקות אלה לפני חמישים שנה. לשמור בימינו על חוקי הפרדה כאלה זה בגדר שערוריה. לא זו בלבד, זוהי גם שטות חברתית ופוליטית ממדרגה ראשונה. אם אינך יכול לחיות חיי שיתוף ושוויון עם מי שאינו יהודי במדינה שלך – מי יאמין לך בכלל שיש לך כוונות שלום עם זולתך?